25 ביולי 2021. בישראל עפים טלפונים והודעות ללא הרף: "אתם חייבים להדליק טלוויזיה ולראות מה עומר שפירא עושה".
הרוכבת הדהימה מוקדם במרוץ הכביש האולימפי בטוקיו כאשר הצטרפה לבריחה מפתיעה שתפסה את הפייבוריטיות לא מוכנות, התקרבה למה שהייתה יכולה להיות המדליה הבלתי צפויה ביותר בתולדות ישראל, אולי המטורפת שבהן, אך כארבעה ק"מ לסיום נעקפה וסיימה במקום ה־24.
עד לאחרונה, היא עשתה הכל כדי לחזור לכושר אחרי לידה ולהשיג את הכרטיס לפריז, עוד טעימה מהאולימפיאדה – אבל בחודש שעבר, כשטקס הפתיחה הולך ומתקרב, שפירא בת ה־29 החליטה לחתוך עם פוסט פרישה מפורט באינסטגרם, בו לא חסכה ביקורת מאיגוד האופניים על הליך בחירת נציגת ישראל למשחקים (רותם גפינוביץ', שהתחרתה בטור דה פראנס לנשים ב־2022, קיבלה לבסוף את הכרטיס).
זהו אקורד סיום שונה ממה שתיכננה שפירא, במהלך שנה מאתגרת וייחודית שהיא ובעלה גיא שגיב (29), רוכב מקצועני בקבוצת ישראל פרמייר טק, התמודדו איתה. הם ניצלו בנס מאירועי 7 באוקטובר ועמדו בפני מכשולים ספורטיביים ורפואיים – מחלת הנשיקה שהשביתה את גיא – אבל מצד שני מאושרים מקרן האור החדשה בחייהם, דני, תינוקת בת כמעט שנה אותה הם מגדלים באנדורה ובעיר הקטלאנית ג'ירונה, מרכזי רכיבה עולמיים.
"לבת שלי מגיע יותר, לכן אני בוחרת להפסיק"
"תמיד עשיתי ספורט כדי להיות מצוינת", כתבה שפירא בתחילת פוסט הפרישה. "אם אני כנה, לא הצלחתי להיות מצוינת. המרדף אחרי מקום באולימפיאדה הפך להיות תחרות על מי פחות בינונית ולא על מי הכי טובה. יש לי הרבה מאוד לומר על הקריטריון הישראלי. שהוא מפלה, שהוא לא נותן לי הזדמנות שווה רק 'כי הייתי בהיריון', ובעיקר על זה שהוא לא בוחן מי הכי חזק, ראוי ומתאים לייצג את ישראל, אלא רק מי עמד בקריטריון. מיותר לציין שמי שכתב את הקריטריון זה גברים שכנראה אף פעם לא דמיינו שאישה שהביאה ילד לעולם תרצה לעשות אולימפיאדה, ושהם כנראה לא הניקו פעמיים בלילה במשך תשעה חודשים – כן, אני עדיין מניקה, ואז מסיימת אימון של חמש שעות עד 11 בבוקר כדי שהבעל שלי יספיק להתאמן חמש שעות לפני השקיעה!".
היא סיכמה: "מאז שיש דני, הרגשתי לראשונה שלדברים שאני עושה יש מחיר. שאני פוגעת בדרך כזו או אחרת בבת שלי. שאני לא נוכחת כפי שהייתי רוצה להיות. לבת שלי מגיע יותר. לכן אני בוחרת, פעם ראשונה בחיי, להפסיק".
איך את מרגישה עם הדברים שכתבת?
"הוכחתי השנה לעצמי ולכל מי שירד לעובי הקורה שאני הכי חזקה בארץ. בכל קו זינוק שעמדנו יחד, כל הישראליות, הוכחתי שאני הכי טובה. אבל בגלל שהייתי בהיריון, יש דברים שלא יכולתי לעשות, תחרויות במחזור האולימפי שהחמצתי. להילחם עכשיו על זה היה להתלכלך במקומות שלא רציתי, מלחמות פוליטיות ומשפטיות, וזה היה מלכלך גם את הנפש שלי. נאמר לי, לא הובטח, שיהיה לוח תחרויות מטעם הנבחרת שיאפשר לי להשיג תוצאות, אבל בפועל הייתה רק אחת כזו. מעבר לכך, התנאים להתחרות בקבוצה האמריקאית שרכבתי בה לא היו טובים, לא קיבלתי מעטפת ראויה. אני לא זורקת אחריות, האמנתי לפני חצי שנה שאצליח ונכשלתי, ועם זאת יש בי כעס ותסכול על הראייה הצרה".
את שלמה עם ההחלטה?
"כן, אבל זה הפסד שלי וגם של האיגוד, וזה כואב. עבדתי מאוד קשה כדי לחזור, והחודשים האחרונים לא באו לידי ביטוי ולא יבואו בשום אופן שהוא. זה כמו צייר שמכין יצירה כמעט עד הסוף ואז בא מישהו וחותך אותו בסכין, או קונדיטור שמשקיע בזילוף וקישוטים ותוספות ודורכים לו על העוגה. אף אחד לא רואה את התוצאה של המאמץ. אני מנסה להיות מודעת לכעס ולתסכול ולנתב אותם למקומות יותר טובים. אני עדיין מתמודדת עם חיפוש זהות ותחושת ריקנות, וזה לגיטימי אחרי קריירה של 13 שנים".
חשבת לפרוש עוד במהלך ההיריון?
"לא חשבתי שאחזור לרכוב. בכיתי והתאבלתי על הקריירה שלי, כי לא חשבתי שהיא תסתיים ככה. כשנכנסתי להיריון והיה לי ברור שאני רוצה את הילדה הזאת, לא ראיתי איך זה יכול לעבוד עם ספורט. גיא ואני לא היינו יכולים להחזיק ככה שנים, המחירים כבדים מדי. בחודשים האחרונים, כשהתאמנתי כדי לחזור, היה לי גב מטורף, והמשפחה שלי נסעה איתי לתחרויות כי אני מניקה ולקחתי את דני איתי. הם באו גם כשגיא נסע".
איך את זוכרת את היום ההוא בטוקיו?
"עשיתי לפני התחרות עבודה מנטלית ברמה של זימון מציאות, דמיון מודרך, להרגיש את זה. שלוש שנים לפני האולימפיאדה עוד כתבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות, להשיג מדליה אולימפית, ואז זה עוד לא היה הגיוני, ואמרתי שאני אגרום לזה לקרות. שיננתי לעצמי 'יש לי מדליה אולימפית', ידעתי בדיוק איך הכל ייראה. הגענו לטוקיו די הרבה זמן לפני המרוץ, ובזמן שכולם סביבי היו בסטרס, מתח מטורף באוויר, הייתה לי שלווה פנימית והרגשתי שזו התחרות שלי. היופי באופניים זה לא שתמיד החזק מנצח. צריך להיות חזק מאוד, אבל זה שילוב של נסיבות.
"תוך כדי התחרות, כשאמרו לנו שפתחנו פער של עשר דקות על הפלוטון, ראיתי שחור תרתי משמע, גם פיזית וגם מנטלית. פתאום לא הצלחתי להרגיש ולהגיד את זה לעצמי בראש. לא האמנתי שזה הגיוני ושאני גורמת לזה לקרות, ואני חושבת שגם לא הייתי מוכנה לתהילה בסדר גודל כזה. מדליה אולימפית היא משהו שמשנה חיים, את הופכת לדמות ציבורית, ובאופי שלי אני מאוד פרטית למרות הפתיחות. כילדה, היה לי קשה לעמוד על הפודיום אפילו בתחרויות בארץ".
גיא: "היא לא רצתה להיות ראשונה על קו הזינוק".
עומר: "לא רציתי שיראו אותי. בחרתי לעמוד שנייה. היה דיסוננס בין לרצות להתחרות ולהיות הכי טובה לבין לא לרצות להיראות. אני אוהבת להיות ספורטאית, להרגיש שאני בין הטובות ביותר, אבל לא הייתי מוכנה למה שמגיע עם מדליה אולימפית".
סיימת את התחרות ההיא עם תחושת החמצה?
"אחרי המרוץ לא היו לי חרטות. אנשים ציפו שאני אהיה מאוד מאוכזבת, אבל הרגשתי שלווה פנימית מהעובדה שזה היה בר השגה, שהגעתי במוכנות שיא, שגרמתי לכך שתהיה לי הזדמנות. זה לא כאב לי, הרגשתי שמה קרה היה מדויק. אני גאה בעצמי על מה שעשיתי, זו חוויה מדהימה בעיניי".
עדיין חווים את ה-7 באוקטובר ואת המלחמה
עומר וגיא התחתנו באוקטובר 2022 בעין הבשור, שם היא גדלה, ותשעה חודשים לאחר מכן נולדה בתם דני ("עומר רצתה לחכות עוד שנה כדי להתמקד בהכנות לאולימפיאדה, ותיכננו לחשוב על ילדים לאחר מכן, אבל קיבלנו בשמחה את ההיריון"). הם הורים רגועים, זורמים עם מה שהחיים עם תינוקת מזמנים להם.
גיא: "אנחנו פה לבד, אין משפחה שתעזור. שנינו רכבנו כמה שעות ביום, אז בדרך כלל אני לקחתי משמרת בוקר – עומר אוהבת לצאת מוקדם, אין אף אחד ברחוב – ואז מתחלפים בצהריים. זה לא פשוט או אידיאלי לספורטאי, אבל יש סיפוק מלראות אותה מתחילה לתקשר, לחייך, זה מדהים. זה נהיה יותר ויותר קל וגם דני קלה יותר".
כשהתינוקת ישנה עומר ישנה, כמו שאומרים?
עומר: "אני אף פעם לא ישנה".
גיא: "כשהתינוקת ישנה, עומר רק מתחילה לפעול – לימודי תזונת ספורט, בישולים".
עומר: "גם גיא עושה את ההקרבות, הוא הפרטנר הכי טוב שיש. מה שהוא עשה זו לא שינה של ספורטאי. שאר חברי הקבוצה שלו קמים בשמונה וחצי־תשע, שותים קפה בזמן שבת הזוג מכינה להם ארוחת בוקר, וגיא האכיל את הילדה ובקושי הצליח להרתיח מים".
האכזבה מסיום הקריירה של עומר והקשיים הבריאותיים של גיא הם דברים שבני הזוג יודעים לקחת בפרופורציה. אחרי הכל, ב־7 באוקטובר הם הבינו עד כמה גורלם היה עלול להיות אכזרי. בין הדאגה לחברים ומשפחה מעין הבשור, ולמי ששירת ומשרת במילואים, השניים עדיין חווים את היום ההוא ואת המלחמה.
גיא: "לא ביקרנו בישראל הרבה זמן לפני כן, אבל דווקא באותה שבת היינו בארץ. הייתי צריך לחדש דרכון בשביל ויזה לתחרות בסין. שהינו בעין הבשור עד יום שישי, 6 באוקטובר, ורצינו לנסוע למחרת לצפון לאמא שלי, לגבעת ניל"י. התוכנית הייתה לצאת בשבת מוקדם בבוקר לרכיבה באזור עין הבשור. איכשהו, החלטנו בסוף לנסוע צפונה כבר בשישי. כל מי שיצא בשבת בבוקר לרכיבה באזור ההוא לא חזר".
איך אתם חווים את המלחמה?
גיא: "אין לנו בית בארץ, אנחנו אצל ההורים ובדרך כלל זה בעין הבשור. אז החלטנו בשביל ההכנות ובשביל הבריאות הנפשית שלנו לחזור לספרד. אני מנסה להתעדכן דווקא מהשטח, מהחברים והמשפחה שנמצאים שם, ולא מהרשתות או החדשות, כי יש שם הרבה פערים מהמציאות".
עומר: "אבא שלי, אחי ובני דודים שלי היו בקו הראשון ויצאו להילחם ב־7 באוקטובר. יש לי שני חברי כיתה שעדיין חטופים, שניהם מניר עוז, ארבל יהוד ואלכס טרופנוב. גם יותם חיים ז"ל היה איתי בכיתה. רמת המעורבות שלי גדולה, וכשהייתי בארץ הייתי מזועזעת ולא הצלחתי להבין את זה, אבל אף פעם לא תראה אותי מתפרקת. לצערי, כשאנחנו פה קל מאוד להתנתק".
גיא: "יותר מאשר אבל, זו דאגה יומיומית".
עומר: "ביקרתי בארץ בינואר, והייתה לי ממש התנגדות פנימית לחזור לדרום. הרגשתי מאוד לא נוח לעשות את זה, אבל כשנסעתי בסוף נדהמתי מכמה הכל שקט ורגיל".
גיא: "היא חוותה אזעקה, אבל עד כמה שזה עצוב, זה האיום הרגיל. לא היו מחבלים".
ספרד, במיוחד בקטלוניה, לא ממש ידידותית כלפי ישראל.
גיא: "היו פה שתי הפגנות וזהו, כמה דגלי פלסטין ולא מעבר לזה. אני יודע שהם לא אוהדים אותנו, והקטלאנים מזדהים עם הסיפור של מאבק לעצמאות של הפלסטינים, לא משנה אם הוא נכון או לא נכון. הם עדיין מנסים להיפרד מספרד. יש להם סימפטיה לצד השני".
בימים אלה שגיב עושה מאמצים לחזור במהירות האפשרית לפעילות מלאה. בעונה קריטית לקריירה שלו, כשהוא שואף לשמור על מקומו בקבוצה ולהשיג מקום בתחרויות גדולות (השתתף בעבר פעמיים בג'ירו ד'איטליה), הוא ספג מכה פתאומית. שגיב: "בפברואר התגלה אצלי וירוס אפשטיין בר, שגורם למחלת הנשיקה. אני לא יודע עד כמה אנשים מודעים להשלכות שלה, אבל היא לא פשוטה, זה וירוס שמשפיע מאוד על הגוף. אם הייתי ממשיך להתאמן ולהתחרות זה היה עלול להתפתח לעייפות כרונית. תפסתי את זה יחסית מוקדם, המחלה כנראה דגרה שבועיים וחצי לפני שהתחלתי להרגיש תסמינים. יש כאלה שמגלים אותה רק אחרי חודשים".
מה עבר עליך לפני האבחון?
נציגי המשלחת: העיצוב מדהים, מצפים להתחיל
(באדיבות ONE)
גיא: "פשוט הרגשתי שאני לא יכול לחפור עמוק, לא יכול לרכוב כמו שצריך. הסף שלי ירד בחצי, כאילו יש לי 50 אחוז פחות כוח אחרי מאמץ אחד. זה הלחיץ אותי מאוד, כי זה קרה לי בתחרות הראשונה של העונה, אחרי כמה מחנות אימונים בהם הרגשתי מצוין, ובאתי עם ציפיות גבוהות. אחרי שקיבלתי את התוצאות הרגשתי מצד אחד הקלה, כי זה לא אני, זו לא בעיה מנטלית, אבל מצד שני הבנתי שצריך להתמודד עכשיו עם מחלה לא פשוטה".
כל זה עובר עליך דווקא בעונה קריטית להמשך הקריירה.
גיא: "ברור שזה מלחיץ. התחרות על מקום הסגל אף פעם לא הופכת ליותר קלה, והקבוצה שואפת לעלות רמה בכל שנה. אני לא לוקח את המקום שלי כמובן מאליו, ואני חושב מדי יום על המצב שלי. זה לא פשוט, מוסיף עוד עומס מנטלי בתקופה לא קלה גם ככה, אבל אלו החיים של רוכב מקצועני".
העתיד שלכם בישראל?
גיא: "אנחנו באירופה כבר שבע שנים, והייתה תקופה לפני המלחמה, במהלך המשבר הפוליטי וכל הדברים הלא נעימים שקרו, ששנינו התחלנו להתרחק מהרעיון של חזרה. כשפרצה המלחמה, הבנו שהמקום שלנו הוא בישראל".
עומר: "תמיד אומרים שאנחנו המדינה היחידה בעולם שכשפורצת בה מלחמה, יותר אנשים חוזרים אליה מאשר יוצאים".
גיא: "זה מה שאני שומע מחברי הקבוצה שאינם ישראלים. הם אומרים לי, 'מה, עכשיו אתה הרי לא תחזור לישראל, נכון?' זה ההפך. אני דווקא יותר רוצה לחזור".
מאיגוד האופניים נמסר בתגובה: "מעל לכל אנחנו מוקירים את עומר על קריירה יוצאת דופן כרוכבת הישגית. במהלך הקריירה שלה עומר סיפקה הופעה בלתי נשכחת במשחקים האולימפיים בטוקיו, זכתה בשמונה תארי אלופת ישראל לבוגרות וגם חזרה לפעילות תחרותית לאחר לידת בתה, מה שמהווה השראה לנו ולספורטאיות ולנשים בכלל.
"המתווה לבחירת הנציגה האולימפית פורסם במאי 2023 ובו הוגדר שהתוצאות שיילקחו בחשבון הן של השנים 2023 ו־2024. כל הרוכבות הסתמכו על הכללים וקיבלו החלטות מקצועיות בהתאם להן, ולכן הכנסה של שינוי מדיניות בעקבות היריון ולידה לא יכולה להתקיים בשלב זה, על מנת לשמור על הוגנות מלאה. איגוד האופניים ישקול יחד עם הוועד האולימפי לקראת משחקי לוס אנג'לס 2028 האם להוסיף למתווה הבחירה סעיף היריון ולידה, על מנת לתת את המענה בצורה ההוגנת והספורטיבית ביותר".
פורסם לראשונה: 01:30, 04.06.24
