אין דבר שדייגו מראדונה אהב יותר מאשר את המולדת שלו. בכל דבר אחר הוא בגד או נאף לרגע, לשבוע, לשנה. אפילו את היושרה של המשחק שנתן לו כרטיס יציאה משכונת העוני הוא היה מוכן להקריב בשביל ארגנטינה, בשביל האזרחים קשי היום. אם גול ביד ייתן להם רגע אחד של נחת ואחריו עשורים של זיכרונות, אז למה לא בעצם. הוא בגד באשתו, בילדים, בחברים, בכל מי שהבטיח לו הבטחה, בטוח שבעצמו – אבל לא במולדת. לא משנה כמה שיקרה ורימתה ואיכזבה אותו, הוא נשאר נאמן לה. נתן לה את כל מה שהיה לו ברגל שמאל, ואת האיבר שפעם מטר מעל כף הרגל הזו, ולא ביקש ממנה כלום חזרה.
ארגנטינה לא ידעה איך להחזיר לו בחייו, וכעת מתברר שגם במותו. ארבעה שבועות אחר יום ההולדת השישים שלו, ב-25 בנובמבר לפני שנה, מראדונה קרס. הרופאים ניסו ניסיונות אחרונים להציל אותו. במסגרת הניסיונות נשקל ליבו של מראדונה. 503 גרם. חצי קילו. אפילו למי שהיה לב ענק, ונתן את הלב ושיחק עם כל הלב, מדובר במשקל חריג, כמעט פי שניים מאשר משקל הלב של בן אדם רגיל.
אחרי שמראדונה מת, הוא המשיך לקבל מהאזרחים הארגנטינאים והאוהדים את מה שנתנו לו מאז שהיה נער: אהבה חסרת תנאים, ללא קשר למעשיו. כשארונו הוצג לפני שנקבר, אלפי ארגנטינאים באו לחלוק לו כבוד, מבטלים לחלוטין את הוראות המשטר לגבי תקנות הקורונה. השלטונות העלימו עין. הם הבינו: האלפים לא באו רק לחלוק כבוד אחרון למי שלקח אותם על הגב לרכבת ההרים שהייתה חייו, לאיש שהרגישו הזדהות מוחלטת עם גורלו; הם באו גם כדי לקבור חלק מעצמם איתו. כל אזרח בארגנטינה היה יכול לראות את עצמו בין קווי הניגודים שהרכיבו את אישיותו, בין הבגידות וההתמכרויות, בין הקסם להתמכרות.
ההלוויה והקבורה של מראדונה, וימי האבל אחריהם, הזכירו לרבים את המוות המוקדם ואת גילויי האבל הלאומיים אחרי מותה של אוויטה פרון – אשתו השנייה של מי שהיה נשיא ארגנטינה, חואן פרון. רק שרגל שמאל של פרון לא הביאה גביע עולמי למדינה שחולה בקדחת הכדורגל. כעת מתברר שכמו פרון, גם את מראדונה לא עוזבים גם אחרי מותו. בניגוד אליה, שהייתה האשה הראשונה בארגנטינה שעברה טיפול כימותראפי, מראדונה עבר כפי הנראה התעללות רשלנית בימים שהביאו למותו.
כשדייגו ניצח את מראדונה
שבעה רופאים ואחיות נחקרים על ידי התביעה הציבורית בארגנטינה בקשר לגרימת מותו של מראדונה ברשלנות. השימועים שלהם יקרו בחודשים הקרובים. כל ארגנטינה בולעת כל פיסת מידע מהמשפט. סדרות טלוויזיה על חייו ומותו של מראדונה ממשיכות להיות מופקות, חפצים אישיים שלו מוצעים למכירה פומבית. "הם לא יעזבו אותי גם אחרי שאמות", אמר מראדונה לפני שנים רבות, "הם השתמשו בי כל חיי והם ימשיכו לעשות את זה אחרי שאמות".
כל אמא שילדה ילד ממראדונה מחוץ לנישואים לא הולכת לוותר על האפשרות להיות מיוצגת במשפט הזה. כל ארגנטינאי פטריוט ייצמד למסך וינסה להבין איך צוות רפואי הניח לגיבור לאומי למות ככה. כל אחד מהם יחשוב לעצמו: אם זה מה שהם עשו לדייגו, מה יקרה לי כשאצטרך שהם יעזרו לי להילחם על החיים. כל זה בא באמצע אי הוודאות שהביאה הקורונה, כשאנשים חיפשו ביטחונות.
מבחינות רבות גם הקורונה תרמה למוות. מראדונה חזר לארגנטינה ב-2019, אחרי תקופות לא קצרות באיחוד האמירויות ובמקסיקו, שם אימן קבוצות מדרג ג', ובעיקר היה עסוק בלדחוף לגופו כל חומר נרקוטי שאפשר היה להעלות על הדעת. הוא החליק הכול לגרון עם וויסקי ונשים, הכול כדי להתגבר על הדיכאון שנכנס אליו לאחר מות אמו (הדבר הכי קרוב שהיה לו לנאמנות חוץ מארגנטינה). החזרה לאימון של קבוצה לא גדולה בליגה הראשונה, חימנסיה לה פלאטה, עזרה למראדונה לצאת מהמשבר. הפסקת הליגות בגלל המגפה הייתה תחילת הסוף.
מראדונה הקיף את עצמו בחבורה שכללה רופא צעיר שניסה משך שנים להבריא את הפרעות השינה שלו, פסיכיאטרית שניסתה להוריד את דייגו מההתמכרות לאלכוהול, חבר נוסף שהיה אחראי לקניות ואחר לבישולים. אף אחד מהם לא ידע שמהדלת האחורית תמיד היה מבקר את דייגו מראדונה סוחר הסמים הפרטי שלו. מראדונה שקע לתוך הרס עצמי, התחום שבו היה מוכשר יותר אפילו מכדורגל. הוא ערבב כדורים עם סמים ועם אלכוהול. הגוף שלו, המזדקן, הקמל, מחוץ לכושר, כבר לא יכל להדוף את המתקפות הללו.
מגרש הכדורגל היה המקום היחיד בעולם שבו דייגו ומראדונה היו נפגשים והופכים ליישות אחת. בסרטים עליו, בראיונות איתו, בביקורים שלו בתחנות הטלוויזיה ובעין הציבורית, מראדונה תמיד דיבר על דייגו. דייגו היה מכור לאשה הלבנה (קוקאין), נואף, בוגד, טועה. מראדונה היה אבא, מאמן, שחקן, איש של אהבה אינסופית.
בחודשים האחרונים שלו דייגו ניצח את מראדונה בנוקאאוט. האישה הלבנה השתלטה עליו. הוא היה זקן, עלוב, לא נשאר למראדונה אף אחד כדי לבזבז עליו את האהבה העצומה שהייתה אצורה בתוכו. הדבר המסוכן והעצוב ביותר בלהיות ספורטאי הוא לחשוב שכל זה יישאר לתמיד, ולא להתכונן לרגע שבו זה ייגמר. הרי יום אחד, מוקדם בחייך, אור הזרקורים לא יהיה עליך, ואלפים לא יפילו עליך עוד את האחריות המתוקה לעשות אותם שמחים, לגרום להם לשכוח מחיי היומיום שלהם לשעה וחצי. מה עושים כשהמקום שבו דייגו ומראדונה יכולים להיפגש ולהיות יישות אחת כבר אינו קיים יותר? מנסים. גרם אחרי גרם. שלוק אחרי שלוק. מרשם אחרי מרשם. אנשים כמו מראדונה לא מתים. הם מאבדים את החשק לחיות.
הידרדרות מהירה
ההופעה הציבורית האחרונה של מראדונה היא רגע פאתטי. הוא יוצא ממנהרת השחקנים כשהוא נתמך על ידי שני גברתנים. הוא שתה בכבדות יום לפני המשחק ובכלל לא רצה להגיע, אבל עורך הדין שלו חייב אותו. זה היה חלק מהסכם פרסום כלשהו שהביא למראדונה שישים אלף אירו. הוא היה חייב להופיע. אין לי מושג אם מראדונה היה בהכרה בשעות האלה, אבל אם כן, מה הוא חשב כשהסתכל על עצמו מבחוץ? מבייש את עצמו, את הכדורגל, מוכר את עצמו בשביל חברת נפט כדי לממן אתם יודעים מה. כמה ימים לאחר המשחק, מראדונה אושפז לצורך הסרת קריש דם מראשו.
ההחלמה של מראדונה התחילה בצורה חיובית. הוא אכל טוב, היה במצב רוח חייכני, שיחק עם הילד שלו, אכל לובסטר. כיוון שהיה לו קשה ללכת, הביאו לחדרו שירותים כימיים ניידים. יומיים או שלושה לפני מותו, המצב התחיל להידרדר: הוא ביקש להיות לבד, והפך להיות אגרסיבי וחשדני כלפי מל"טים שהסתובבו מעל הווילה. ההתמכרויות שלו הודיעו לו שהן רעבות, שהן חייבות להגיע אל סיפוקן. הוא הפסיק לאכול. הוא לא הרגיש שיש לו שום סיבה לחיות. ואז הוא מת. שום זריקת אדרנלין ללב שלו, חצי קילו לב, לא יכלה לעזור.
במשך שבועות לא הצליח הצוות הרפואי לאבחן בעיה בשריר הלב של מראדונה, בעיה שגרמה גם לבצקת בריאות. הוא שכב מת 12 שעות בלי שאף אחד אפילו ייגש אליו באותן שעות. המעגל הקרוב אליו החליט שהוא צריך להתנקות מסמים ומאלכוהול, כאילו שזאת הייתה הבעיה באותה נקודת זמן ולא ההיסטוריה הרפואית שלו, כולל מחלות לב, שגרמה לגופו להידרדר במהירות. לא היו בבית השיקום בלוני חמצן, כפתורי מצוקה, שום אסמכתא רפואית שתתרגם את כל הסימנים – הדיכאון, חוסר הרעב, הקול המכני, העיניים (שאותה הגדיר המעסה שלו: "גדולים כמו חזה של אישה") – לסכנה לחייו. מי שהיה סביבו בימיו האחרונים רק רצה לרצות אותו. כולם פחדו שדייגו יתהפך עליהם. בעיניהם הוא תמיד היה הגיבור; הם סירבו לראות בו אדם שגוסס למוות.
אף אחד לא דאג לו. לאמבולנס לקח חצי שעה להגיע. הוא הוצא מבית החולים למרות שהיה חייב לשהות שם. לא היה רופא שיטפל בו בבית השיקום, שיאבחן אותו.
מראדונה תמיד היה הסמל למאבקו של האדם הפשוט. האיש שתמיד אמר "אחריי" או "תעלו על הגב שלי, עליי", כזה שנתן מעצמו הכול כדי שאחרים יהיו שמחים. ברגע שהוא היה צריך עזרה, כשהשתיקה שלו צעקה כי לא היה נעים לו לבקש, הוא גילה, שוב, שהוא לבד. שאין אף אחד. זה היה תהליך התאבדות של עשרות שנים, שבסופו לב של חצי קילו התפוצץ לו מצער.
לפי הדיווחים, מראדונה נקבר ללא ליבו. גם אחרי שמת, לא עזבו אותו בשקט.
