ב-1981 נפגשו הניו יורק יאנקיז ולוס אנג'לס דודג'רס בפעם ה-11 בוורלד סיריס של ליגת הבייסבול. הדודג'רס ניצחו, אבל ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים המיתולוגי של היאנקיז, והבוס המיתולוגי לא פחות של ג'ורג' קונסטנזה, לא התכוון להותיר את הגמר הזה בספרי ההיסטוריה בלי ניצחון קטן - אמיתי או מומצא - ליאנקיז. אז הוא סיפר כי נתקל בשני אוהדי דודג'רס שיכורים במעלית המלון בלוס אנג'לס והחליף איתם מהלומות. "יש שני בחורים בעיר הזאת שמחפשים את השיניים שלהם", אמר סטיינברנר.
שני הבחורים חסרי השיניים מעולם לא נמצאו, אבל הצ'יזבט נותר לנצח ולשני המועדונים אין בעיה איתו: מצד אחד הדודג'רס חושבים שאוהדים שלהם הרביצו לבעלים השנוא של היריבה השנואה, ומצד שני סטיינברנר, איש עסקים שהיה אז בן 50 פלוס, שבר את השיניים לשני אוהדי הדודג'רס. לא אחד, שניים!
בסיפור האידיוטי הזה מתנקזת כל כך הרבה מההיסטוריה של אחת היריבויות החשובות בספורט האמריקאי. זה לא שחסרות יריבויות מיתולוגיות: הלייקרס נגד הסלטיקס, מכללת דיוק נגד צפון קרוליינה, טום בריידי נגד כולם. אבל היריבות בין היאנקיז לדודג'רס, שיעלו הלילה לדודג'ר סטדיום למשחק מספר 1 בוורלד סיריס, היא פורסט גאמפ של הספורט האמריקאי - היא ליוותה כל אירוע גדול שהתרחש בארה"ב ממלחמת העולם השנייה ועד היום. העובדה שהמועדונים האלה לא נפגשו כבר 43 שנה בוורלד סיריס, ומשחקים בהם שני הכוכבים הגדולים ביותר של הבייסבול היום, רק מוסיפה לבאזז ועם כל שעה שעוברת, גם למחירי הכרטיסים. הזול ביותר עמד נכון לאתמול על 1,400 דולר.
היאנקיז מחפשים זכייה מספר 28 בוורלד סיריס, אבל ראשונה מאז 2009. הדודג'רס רודפים אחרי תואר שמיני, ושני בחמש שנים. בפעם האחרונה ששני המועדונים נפגשו בריקוד הגדול, המנג'ר הנוכחי של הדודג'רס, דייב רוברטס, היה בן תשע. "כשאתה משחק בדודג'רס או ביאנקיז, עדיף שתרגיש אחרת", אמר רוברטס השבוע, "כי אם אתה לא מרגיש אחרת, כדאי שתחליף מקצוע".
מדרבי לקרב בין ברודוויי להוליווד
היריבות האדירה הזו נולדה עם הדודג'רס בברוקלין. לקרבות נגד היאנקיז ממנהטן הייתה אז משמעות חברתית שונה מכפי שהיא היום, אבל העוצמה לא השתנתה. בין 1941 ל-1953 ניצחו היאנקיז בכל חמשת המפגשים עם הדודג'רס בוורלד סיריס, אבל ב-1955 הגיעה האליפות לברוקלין, ואיתה גם הניצחון האולטימטיבי של ג'קי רובינסון. הניו יורק טיימס דיווח אז כי היקף שיחות הטלפון לברוקלין בתום המשחק השישי בסדרה, שהשלים ניצחון 2:4, היה הגדול ביותר מאז היום בו הוכרז על סיום מלחמת העולם השנייה.
4 צפייה בגלריה
מאז שעברו ללוס אנג'לס המאזן ביניהם לבין היאנקיז עומד על 2:2. שחקני הדודג'רס חוגגים
(Jayne Kamin-Oncea/Reuters)
שנה אחר כך היאנקיז שוב ניצחו, אבל האכזבה הזו הייתה זניחה לעומת אחד משברוני הלב הגדולים בהיסטוריה של ברוקלין בכלל: ב-1957 עברו הדודג'רס ללוס אנג'לס כחלק מגל של קבוצות בייסבול שזזו ממזרח למערב בשנות ה-50. בדיעבד, המעבר הצדיק את עצמו, כלכלית וגם ספורטיבית. מאזן 1:6 ליאנקיז כשהדודג'רס היו בברוקלין, הפך ל-2:2 אחרי המעבר ללוס אנג'לס.
הפצע של ברוקלין לא התאחה עד היום, אבל הטינה ההדדית בין שני המועדונים לא פחתה בגלל שינוי המיקום, היא פשוט קיבלה צורה אחרת. במקום יריבות של דרבי עירוני בין מנהטן לברוקלין, עכשיו זו יריבות בין שתי ערים שכל אחת מהן חושבת שהיא הכי טובה, ובוודאי הכי חשובה, בארה"ב. שתי ערים שהן מרכז תעשיות התקשורת והבידור, ברודוויי נגד הוליווד. יריבות כל כך היסטורית שאפילו יש עליה סרט תיעודי נהדר בשם Yankees-Dodgers: An Uncivil War. ועל כל ההיסטוריה והרעש ותקתוקי המצלמות האלה יושבים עכשיו שני שחקנים שהם כבר אגדות, אבל רק אחד מהם יזכה בשבוע הבא באליפות הראשונה בקריירה.
מפגש הסופרסטארים
אחד הדברים שמבדילים בין ליגת הבייסבול ל-NBA וגם ל-NFL, הוא שנדיר שהיא מפגישה את הכוכבים הכי גדולים שלה בוורלד סיריס. אם בעשור הקודם נדמה היה שכל גמר NBA הפגיש את לברון ג'יימס וסטף קרי, גם אם זה לא באמת היה ככה, לבייסבול אין מסורת כזו. זה קשור למבנה שתי הליגות שמרכיבות את ה-MLB, לכמות העצומה של משחקי עונה רגילה ובעיקר למשחק עצמו. אבל החל מהלילה הדבר הנדיר הזה כן יקרה.
שוהיי אוטאני של הדודג'רס ואהרון ג'אדג' של היאנקיז הם לא רק השחקנים הכי טובים בבייסבול, הם גם שניים מכוכבי הספורט הגדולים באמריקה, אלה שכל ילד אמריקאי מנדנד לאבא שיקנה לו את החולצה שלהם. במשרדים של ה-MLB לא רק מלקקים את האצבעות, הם מקווים שזה יהיה כמעט רגע מג'יק ג'ונסון-לארי בירד של הבייסבול. הענף האמריקאי מכולם איבד חלק עצום מהפופולריות שלו, עד שהגיע שחקן יפני שתקן שלא יודע אנגלית והתחיל להציל אותו. אם עכשיו אפשר יהיה לייצר יריבות בינו לבין ג'אדג', כוכב אמריקאי קלאסי, אגדת יאנקיז לגיטימית, אפשר יהיה לרכב על זה לפחות כמה שנים טובות.
על אוטאני בן ה-30 באמת נאמר הכל. הוא כנראה האדם הכי מוכשר שהחזיק אי פעם מחבט ומחזיק בחוזה הספורט הגדול ביותר אי-פעם - 700 מיליון דולר לעשר שנים. אם יגיע לוורלד סיריס גם בעונה הבאה, הוא לא יהיה רק אחד החובטים של הדודג'רס, הוא יהיה גם המגיש הפותח שלהם, אבל השנה זו עונת מנוחה למרפק שלו, אז הוא רק חובט. כך או אחרת, זו הסיבה בגללה אוטאני חתם בדודג'רס. הוא רצה לשחק על הבמה הכי גדולה. במקרה שלו, זה מזמן לא רק עניין אמריקאי ואפילו לא רק עניין יפני, הוא כבר פרץ למחוזות מסי ולברון גלובליים.
ג'אדג', 32, מביא את הצד השני ההכרחי ליריבות כזו. הוא סמל של גאוות היאנקיז המפורסמת, מנהיג ורבאלי, כריזמטי שמבין ואוהב את המשחק שמחוץ למשחק. לפני שנתיים היה ג'אדג' שחקן חופשי והצעות של מאות מיליוני דולרים זרמו מהחוף המערבי, אבל הוא החליט להישאר ביאנקיז, הקבוצה שבחרה אותו בדראפט לפני 11 שנה, כי אגדות יאנקיז לא עוזבות לפני שהן זוכות בוורלד סיריס. באמת שאי אפשר היה לבקש רגע ספורט מושלם יותר מהוורלד סיריס של 2024.
