תחילת המשחקים האולימפיים בעת המודרנית הייתה די חובבנית. פריז, למשל, אירחה כבר את האולימפיאדה השנייה, ב-1900. היא בעיקר רצתה להצמיד אותה לתערוכת הטכנולוגיה הבין לאומית שהתקיימה אז בעיר. המשחקים התפרשו על פני 5 חודשים, השתתפו בהם נשים בפעם הראשונה (אם כי רק בערך 2% מהמשתתפים היו משתתפות) ובעוד שהיו תחרויות סטנדרטיות, כמו חץ וקשת, אתלטיקה ושחייה, הצרפתים גם אירגנו מספר ענפים ביזארים למדי (אם כי חלקם לא היו רשמית חלק מהאולימפיאדה), כמו ירי ביונים, משיכה בחבל ותחרות כדורים פורחים שכללה מדידת מרחק, זמן שהייה ונחיתה מדויקת בכל מיני נקודות. והיו גם תחרויות של הצלה בים ו... כיבוי שריפות!
מאז, המשחקים עברו שינויים מרחיקי לכת, התמקצעו גם מבחינה ארגונית ותפסו פופולריות גדולה, תחילה עם שידורים רדיופוניים, לאחר מכן עם שידורי הטלוויזיה. כמובן שהמשחקים לא היו חפים מפוליטיקה ואירועים חריגים למיניהם. אירועים שכאלו הם אלה שגרמו, החל משני עשורים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, לירידת קרנם של המשחקים.
במקסיקו סיטי 1968, פרצו מהומות בעיר בזמן האולימפיאדה; במינכן 1972, רצח הספורטאים הישראלים; במונטריאול 1976, פרשיות שחיתות ובעיקר תקציב שהיה פי 13 (!) מהתקציב המקורי; במוסקבה 1980, כל העולם המערבי החרים את המשחקים כי הם התקיימו בברית המועצות; בקיצור, המצב היה רע. כל כך רע שעבור 1984, רק עיר אחת הגישה מועמדות – לוס אנג'לס. העיר ידעה מה העלויות ומה הלחץ של הוועד האולימפי, ולכן, כדי להוריד עלויות הציעה את האפשרות הבאה: שימוש במתקנים קיימים בלבד (ללוס אנג'לס יש מספיק כאלה) ובמקום כפר אולימפי, הספורטאים ישוכנו במעונות סטודנטים ברחבי העיר. המשחקים היו הצלחה מסחררת, למרות שהגוש הסובייטי החרים בחזרה, והעיר אפילו הרוויחה מעל 250 מיליון דולר!
זה כמובן פתח את התיאבון לערים נוספות, והפופולריות של אירוח המשחקים זינקה שוב. עבור האולימפיאדות של 1992 (ברצלונה) ו-1996 (אטלנטה), 6 ערים הגישו מועמדות, 8 עבור 2000 (סידני) והשיא הגיע עם 12 ערים שהציגו מועמדות לאולימפיאדת 2004 (אתונה). אלא שמאז, העסק שוב בירידה: 10 עבור 2008 (בייג'ינג), 9 עבור 2012 (לונדון), 7 עבור 2016 (ריו דה ז'נרו), 5 עבור 2020 (טוקיו) ו-2 בלבד עבור 2024 – פריז ולוס אנג'לס. הבחירה של מארחת 2028 לא הייתה אמורה להיקבע אז, אלא שהוועד האולימפי הבינלאומי פחד שאף עיר לא תגיש מועמדות עבור שנת 2028, ולכן בחר באותו האירוע את פריז ל-2024 ואת לוס אנג'לס ל-2028.
עלות אירוח המשחקים הרקיעה שחקים. בין השאר, תוספת של ענפים רבים דרשה בניית מתקנים חדשים גם עבור ערים גדולות שהיו בהן הרבה מתקנים, וכמובן גם יותר מקומות לינה לאלפי הספורטאים הנוספים. סידני (2000) בנתה 15 מתקנים חדשים, אתונה (2004) בנתה 22 מתקנים חדשים, חלקם שימשו לאולימפיאדה בלבד והפכו להיות עזובים עד היום.
חפשו ביוטיוב, תמצאו אין סוף סרטונים על מצב חלק מהמתקנים הללו כיום, 20 שנה, אחרי והאולימפיאדה הכניסה את המדינה לגירעון ענק שהיה שותף (בחלקו, זו לא הייתה הסיבה היחידה) למשבר הכלכלי העמוק אליו נקלעה יוון מספר שנים לאחר מכן. אפילו בייג'ינג הענקית, עיר של מעל 20 מיליון תושבים (!) בנתה 12 מתקנים חדשים עבור אולימפיאדת 2008. גם בריו דה ז'נרו ישנם מתקנים שלא ראו אירוע ספורט מאז שהסתיימה אולימפיאדת 2016. בכל המקרים, חריגות התקציב יחסית לתכנון המקורי היו עצומות. מכירות הכרטיסים וזכויות השידור לא מתקרבות לכסות את העלויות, מה גם שהוועד האולימפי הבינלאומי לוקח לעצמו מעל 50% מהרווחים הללו.
נכון שפעמים רבות, חלק מההשקעות היו בתשתיות מקומיות, מה שלכאורה קידם את הערים בטווח הארוך, בלי קשר לאולימפיאדה. אולם פעמים רבות, ההשקעה הייתה רק "ממוקדת אולימפיאדה" ולאו דווקא תרמה משמעותית לאוכלוסייה המקומית בטווח הארוך. חוץ מזה, ניתן היה לבצע פרויקטים אלו באותן ערים גם ללא אולימפיאדה.
אם נחזור להיום - במקור, 6 ערים הגישו מועמדות לאירוח המשחקים, אולם 4 מהן נסוגו עוד לפני תהליך הבחירה, כאשר הסיבה העיקרית הייתה התנגדות מאוד גדולה מצד המקומיים בעקבות צפי העלויות העצום, יחד עם חוסר הנוחות של שנים של עבודות ברחבי העיר. ומדובר בערים גדולות, חזקות ותיירותיות: בוסטון בארה"ב, המבורג בגרמניה, בודפשט בהונגריה ורומא באיטליה. המצב נהיה כל כך גרוע שאולימפיאדת 2032 נקבעה להתקיים בעיר בריסביין באוסטרליה, לא בגלל שהיא זכתה במכרז, אלא בגלל שהוועד האולימפי פנה לעיר בבקשה לארח את המשחקים והיא הסכימה לאחר משא ומתן...
לאחרונה עלה רעיון לעשות "תורנות" של ערים שכבר אירחו את המשחקים בעבר הקרוב, כך שכבר יש להן את כל התשתיות הרלוונטיות, אולם רבים מפחדים שזה יגרום לירידת הקסם של המשחקים, מה גם שאם כל עיר תארח נניח פעם בחמישה משחקים, יהיה הפרש של 20 שנים בין כל שני אירוחים, וממילא יצטרכו להשקיע שוב המון כדי "לסדר את העיר". אז מה צריך לעשות כדי להציל את המשחקים האולימפיים אבל גם להציל את הערים – ולפעמים מדינה שלמה – מקריסה כלכלית?
הפתרון – לדעתי – הוא פשוט למדי, ולמעשה, כבר מיושם באופן חלקי באולימפיאדות האחרונות – כבר לא אולימפיאדה של עיר, אלא של מדינה. גם ככה, הרבה אירועים כאמור מפוזרים. למשל, באולימפיאדה הנוכחית, משחקי הכדורגל מפוזרים באצטדיונים ברחבי צרפת, כולל כאלה די רחוקים מפריז, מארסיי מארחת את תחרות השייט (כמעט 800 ק"מ מפריז, בה אין בכלל ים, אפילו לא קרוב), ותחרויות הגלישה בים נערכות במקום שאמנם שייך לצרפת, אבל לא בדיוק פריז או בכלל צרפת – טהיטי, הנמצאת במרחק של מעל ל-15 אלף ק"מ מפריז. זו כמובן לא הפעם הראשונה שהתחרויות מפוזרות. אבל בכל המקרים, מדובר תמיד ב"ברירת מחדל" – מצב בו רק מה שלא יכול להתקיים בעיר הראשית נודד לעיר אחרת.
הפתרון כאמור הוא קביעה מראש של פיזור האולימפיאדה על פני מדינה שלמה. מראש תוגדר עיר עבור האתלטיקה, עיר או אזור עבור הכדורגל, אזור לכדורסל וכו'. כל ענף יהיה באזור אחר. האזורים ייבחרו כמובן בהתאם לתשתיות הרלוונטיות שכבר קיימות. העומס על כל אחת מהערים הללו יקטן משמעותית יחסית ל"עיר הראשית", וכך גם הצורך בשדרוג תשתיות למיניהן.
גם לאוהדים זה יהיה עדיף – רבים מעדיפים לבוא לראות ענף אחד או שניים שמעניינים אותם במיוחד. בצורה זו, הם יוכלו להגיע לאזור בו יתקיים הענף שלהם, מה שיוריד עומסים על תחבורה ציבורית, כבישים וגם על חדרי מלון ודירות להשכרה, כך שהמחירים יהיו נמכויפ מאשר במצב רגיל (מחירי הדיור לתיירים בפריז במהלך האולימפיאדה נעים בין פי 3 לפי 6 מאשר בקיצים רגילים, שבהם המחירים כבר גבוהים בכל מקרה בשל כמות התיירים בעיר). גם בהיבטים של אבטחה (באזור 40,000 שוטרים מאבטחים את פריז בזמן האולימפיאדה), לאבטח הרבה מקומות קטנים עם כמות מצומצמת יותר של אנשים יהיה תמיד קל יותר מאשר מקום ענק עם כמות עצומה של אנשים.
הפתרון הזה נפוץ מאד בעשורים האחרונים בכדורגל: יפן ודרום קוריאה אירחו ביחד את מונדיאל 2002, ומאז המנהג הפך לנפוץ: בלגיה והולנד אירחו יורו ביחד, מקסיקו אירחה את מונדיאל 1986, ארה"ב אירחה את מונדיאל 1994, אבל את מונדיאל 2026 יארחו ארה"ב, מקסיקו וקנדה ביחד. ספרד אירחה את מונדיאל 1982, אבל את מונדיאל 2030 יארחו ספרד, פורטוגל ומרוקו ביחד (פלוס משחק אחד באורוגוואי, אחד בארגנטינה ואחד בפרגוואי). "אירוח משותף" הופך להיות הנורמה עבור אירועים גדולים בעקבות העומס הלוגיסטי והכלכלי, והגיע הזמן שמראש ובצורה מאורגנת ומסודרת, המשחקים האולימפיים יאמצו את הגישה הזו גם כן.
שלא נחזה שוב באצטדיונים חד פעמיים שהופכים לעזובות בעקבות המשחקים ולאוכלוסיות שלמות שמשלמות עשרות מיליארדי אירו עבור אירוע של שבועיים וחצי במקום ליהנות מהכסף. ולכל מי שתוהה – לא, ישראל לא יכולה לארח אולימפיאדה, אפילו לא ברמה של מדינה שלמה. באסה, אבל זה מה יש.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
