הרבה לפני טקס הפתיחה ידעו כולם שסימון ביילס תעמוד במרכז אחד האירועים החשובים ביותר בטוקיו. מחר (חמישי) בתחרות הקרב-רב האישית, הייתה אמורה תמונתה של ביילס לרתק את העולם וסיפורה היה אמור להיות אחד הסיפורים המרכזיים של האולימפיאדה. הוא אכן כזה, אבל הפך מסיבה לא צפויה בעליל להיות גם אחד הסיפורים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. יש שיגידו מהסיפורים החשובים ביותר.
טוקיו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
"בריאות נפשית הרבה יותר רלוונטית בספורט עכשיו", אמרה ביילס לאחר תחרות הקרב-רב הקבוצתית ממנה פרשה בהפתעה לאחר קפיצה אחת, ובסיומה הוענקה לה, יחד עם חברותיה לנבחרת האמריקאית, מדליית כסף. במשפט הזה נמצאת הגדולה של הסיפור. בעיות מנטליות, חרדה, לחץ קשה מנשוא ואף דיכאון היו מאז ומתמיד קשיים שספורטאים נאלצו להתמודד איתם. תמיד. ההבדל הוא שהיום יותר ויותר ספורטאים מרשים לעצמם גם לדבר על כך מבלי להתנצל. גם, אולי בעיקר, הכוכבים הגדולים ביותר. כוכבים כמו ביילס.
את ההבדל הבין-דורי בגישה אפשר היה לראות בהודעות שיצאו לתקשורת מצידה ומצד מלוויה. ביילס לא תתחרה גם בתחרות האישית וכולם כבר יודעים את הסיבה - שמירה על בריאות הנפש שלה - אבל ההודעה הראשונה בנושא, זאת ששחרר איגוד ההתעמלות האמריקאי, הגדירה את הסיבה "בעיה רפואית", רמז לפציעה. ביילס עצמה דווקא כן שמה את הדברים על השולחן באופן ברור.
הסימן הראשון הגיע יממה לפני התחרות, כשביילס כתבה בחשבון האינסטגרם שלה שהיא מרגישה לפעמים כי משקל כל העולם נמצא על כתפיה. ספורטאים לא כותבים או אומרים דברים מסוג זה לפני תחרות. אחרי התחרות הגיע גם ההסבר המקיף. "בכלליות אלה משחקים אולימפיים מלחיצים מאוד", אמרה ביילס. "היעדר הקהל - יש הרבה משתנים בתוך המשחקים. היום היה מלחיץ ממש. היה אימון בבוקר, הוא עבר בסדר, אבל במהלך אותן חמש שעות וחצי של המתנה רעדתי. מעולם לא הרגשתי ככה לפני תחרות. אנחנו צריכים לשים פוקוס על עצמנו כי בסוף היום אנחנו אנושיים".
קבוצות, מאמנים וגם הספורטאים עצמם העדיפו במשך השנים להסתיר בעיות מנטליות כאלה ואחרות. פציעה גופנית נתפסה תמיד כחלק כמעט בלתי נפרד מהספורט, עניין של חוסר מזל, אחריו תהיה החלמה, אבל הבריאות הנפשית נתפסה תמיד (גם היום אצל לא מעט ספורטאים) כסימן לחולשה שתלויה אך ורק בספורטאי. כאילו הוא אינו בנוי להיות ספורטאי. מחשבה שאין לו את מה שצריך כדי לנצח.
דוגמה טובה, עם קווי דמיון להודעת האיגוד האמריקאי, הייתה במונדיאל 1998, כשרונאלדו הברזילאי נראה בגמר מול צרפת כמו רוח מהלכת על המגרש. גם במקרה של רונאלדו ההודעות הראשונות ניסו להתנער מהנושא המנטלי, הדיווחים סתרו אחד את השני למשך זמן רב, ולקח זמן עד שרונאלדו עצמו, וחבריו לנבחרת, התייחסו לנושא בפתיחות מלאה. רוברטו קרלוס, שהיה שותפו של רונאלדו לחדר, רץ במסדרונות המלון וצרח לכיוון הרופא "הלחץ גרם לו לזה". רונאלדו עצמו סיפר בהמשך שניסה לישון, חווה סוג של התקף: "וכשהתעוררתי כל הגוף שלי כאב". בשנים שחלפו רונאלדו חזר מספר פעמים על המשפט: "הפסדנו את הגביע העולמי, אבל זכינו בגביע אחר - החיים שלי".
רונאלדו היה אז כוכב על בן 21. סימון ביילס היא כוכבת על בת 24. הטניסאית נאומי אוסקה, שהודחה אתמול מהמשחקים, רק בת 23. אוסקה היפנית, מדליקת הלפיד האולימפי, פרשה לפני כחודשיים מטורניר רולאן גארוס וחשפה שהיא נאבקת בחרדה ובדיכאון מאז אליפות ארה"ב, אז ניצחה את סרינה וויליאמס וזכתה בטורניר. כן, דווקא ימים של הצלחה גדולה היו טריגר ללחץ.
אתמול, לאחר ההדחה, נשאלה אוסקה האם ללחץ היה חלק בהפסד. הטניסאית התחמקה הפעם מתשובה עמוקה וישירה, אבל בסוף ענתה "גם כן וגם לא". מי שסיפקה אמירה משמעותית בהקשר הזה היא דווקא זו שניצחה אתמול בטוקיו, מרקטה וונדרוסובה, שאמרה: "אני לא יכולה לדמיין לחץ כזה, נאומי אוסקה היא הפנים של האולימפיאדה".
אוסקה, ביילס, רונאלדו - כולם הגיעו לגדולה בגיל צעיר והרגישו איך כל העולם מסתכל עליהם. הם זכו לתהילה ולפרסום, אבל גם להתבגרות מסוג אחר, רחוקה מזו של נער ממוצע. הם לא תמיד מבקשים עזרה ובטח לא תמיד עושים מהלך דומה לזה של ביילס. מחקרים מראים שכ-30 אחוז מהסטודנטים שסובלים מדיכאון או חרדה בארה"ב מבקשים עזרה. לעומת זאת, רק עשרה אחוזים מהספורטאים בגיל דומה פונים לתמיכה. ולא להתבלבל, ספורטאים לא סובלים מבעיות פחות מאחרים. מחקרים שונים מראים שכל ספורטאי שלישי שמוביל בתחומו, כלומר זוכה בתארים בענף הספורט שלו, יסבול בשלב מסוים בקריירה ממשבר מנטלי, כזה שמתבטא בלחץ, הפרעות אכילה, דיכאון או חרדה.
מייקל פלפס, אולי גדול הספורטאים האולימפיים, טוען שמדובר במספר גדול יותר. בשנה שעברה יצא הסרט "משקל הזהב", בו מדברים ספורטאים אולימפיים בדיוק על הנושא הזה. בקדימון לסרט אומר פלפס שלפחות 80 אחוז מהספורטאים האלה סובלים מדיכאון פוסט-אולימפי, כזה שמגיע לאחר המשחקים. פלפס הוא אחד הדוברים המרכזיים האחראיים לשיח על בריאות הנפש בקרב ספורטאים. בשנת 2018 חשף שאחרי אולימפיאדת לונדון סבל מדיכאון ואף הרהר בהתאבדות.
פלפס נמצא בטוקיו, משמש כפרשן שחייה בזמן המשחקים, וגם הוא התייחס כמובן לפרישה של ביילס. זה שבר לי את הלב", אמר. "אבל אם מסתכלים על זה בצורה אחרת, בריאות מנטלית זה משהו שמדברים עליו הרבה ב-18 החודשים האחרונים. אנחנו אנושיים נכון? אנחנו בני אדם. אף אחד לא מושלם אז כן, זה בסדר לא להיות בסדר. זה בסדר לעבור עליות וירידות ורכבת הרים רגשית. עבורי זה היה מאוד מאתגר, היה לי קשה לבקש עזרה. זה הרגיש, כמו שסימון אמרה, כאילו אני סוחב את המשקל של העולם על הכתפיים שלי".
"כאילו אני על אי נטוש לבדי"
מומחים שונים לבריאות הנפש מגדירים את הקושי שחווים ספורטאים בכל העולם בשנים האחרונות כ"מגיפה". הלחץ גדול עוד יותר מאשר בעבר בעקבות ריבוי כלי התקשורת והרשתות החברתיות. בשנים האחרונות נחשף העולם לסיפורים רבים הקשורים לקשיים נפשיים של ספורטאים, כולל כאלה שהסתיימו בצורה טרגית. הבולט שבהם הוא אולי זה של השער הגרמני רוברט אנקה שהתאבד. הביוגרפיה שלו – A LIFE TOO SHORT - שפורסמה לפני כעשור, מהווה הצצה מדהימה למה שעובר במוחו של ספורטאי מקצועני. מדובר באחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על כדורגל.
גם האלופה האולימפית, השחיינית אמנדה בירד, כתבה ספר ושמו "במים הם לא יכולים לראות אותך בוכה". בירד, שזכתה בשבע מדליות אולימפיות, חשפה בספרה שפגעה בעצמה כדי להתמודד עם חיי היום יום. היא סבלה גם מאנורקסיה ובולמיה כתוצאה מהלחץ שחוותה.
הכדורסלן קווין לאב פרסם בשנה שעברה מאמר בו הרחיב על הקשיים המנטליים אותם חווה במהלך הקריירה שלו. "סבלתי מחרדה חברתית כל כך קשה שלא עזבתי את הדירה שלי בכלל", הוא כתב בהתייחס לתקופתו במינסוטה. "האמת, בקושי יצאתי מחדר השינה שלי. הייתי עם וילונות סגורים רוב היום, בלי אור, בלי טלוויזיה, כלום. הרגשתי כאילו אני על אי נטוש לבדי ותמיד היה אמצע הלילה.
כשחקן קליבלנד לאב סבל גם מהתקף חרדה באמצע משחק והיה פתוח לגמרי כשדיבר על הנושא. גם לוחמת ה-MMA המפורסמת רונדה ראוזי, שגם היא, אגב, מדליסטית אולימפית (ארד בג'ודו בבייג'ינג), סיפרה שסבלה מדיכאון לאחר ההפסד הראשון שלה בזירת הלחימה להולי הולם בשנת 2015. היא סבלה מדיכאון ואף חשבה על התאבדות, כך לדבריה.
אין ספק שהטיפול המנטלי בספורטאים מקיף היום יותר מאשר בעבר, אבל רבים עדיין מתביישים לפנות לעזרה. ספורטאים וספורטאיות צעירים שכן חושפים מה הם עוברים, שלא מתביישים לדבר וגם לפעול, מאפשרים לאחרים גישה קלה יותר. לאחר פרישתה מרולאן גארוס מוקדם יותר השנה כתבה אוסאקה במגזין "טיים" שפלפס שוחח איתה לאחר שחשפה עם מה היא מתמודדות. "פלפס אמר לי שכשדיברתי אולי הצלתי חיים", היא כתבה. "אם זה נכון אז הכל היה שווה את זה".
