בגיל 37, ואחרי שהעפילה עם נבחרת הנשים בעבר לשלוש אליפויות אירופה, ג'ניפר פליישר תרשום ביום חמישי קאמבק מרגש למדים הלאומיים. לא רק בגלל ההופעה ה-102 בכחול-לבן - יותר מכל שחקנית אחרת בסגל - אלא כי הפעם תעשה זאת עם תואר מיוחד לפני שמה הפרטי: דוקטור.
240 שחקניות יפתחו השבוע ברחבי אירופה את קמפיין המוקדמות לקראת האליפות עצמה שתיערך בישראל ובסלובניה ב-2023, אבל אף אחת מהן לא יכולה להתהדר גם בהיותה רופאה מוסמכת - מלבד פליישר כמובן. במהלך שלוש השנים האחרונות השלימה הכדורסלנית את לימודי הרפואה, עברה הסמכה, ובשנה האחרונה היא רופאה לרפואת חירום בבית חולים דורהאם שבצפון קרוליינה. אם תרצו: ד"ר ג'יי, גרסת כדורסל הנשים.
ההורים דווקא התנגדו
"תמיד התעניינתי במדע, למדתי את הנושא הזה כשהייתי צעירה יותר במכללה וזה כנראה ישב לי איפשהו בראש", אומרת פליישר בחיוך. "כששיחקתי בארץ אמרתי שאנסה להתקבל ללימודי רפואה. ידעתי שכדורסל זה לא משהו שיישאר לנצח, והיה חשוב לי ללכת עם מקצוע נוסף. עברתי את הבחינות והתקבלתי".
מה היה חלום גדול יותר: להיות כדורסלנית או רופאה?
"לא אגיד שחלמתי להיות רופאה, אבל תמיד אהבתי את התחום והתעניינתי בו. את המכללה סיימתי עם תואר בהנדסה ביולוגית. ההורים שלי, שידעו שיש לי כל כך הרבה נושאים שאני מתעניינת בהם וחשבו שלא יהיה לי זמן פנוי, דווקא אמרו לי: 'אל תהיי רופאה ואל תתחתני עם רופא. תעשי הכל, רק אל תלכי לרפואה'. זה לא עזר להם, מתברר".
במבט לאחור, לעזוב יום אחד את הכדורסל, שהיה מקור הפרנסה שלך, כדי ללמוד מקצוע קשה כל כך – צריך המון אומץ כדי לעשות את זה.
"נכון, זה חתיכת צעד. ברפואה אתה צריך ללמוד ולשנן הרבה דברים, ודווקא הקריירה שלי ככדורסלנית עזרה לי. בכל המקומות ששיחקתי ועברתי בהם, למדתי את השפה מהר. המוח שלי תמיד היה בעבודה. זה עזר לי ללמוד מושגים, לזכור דברים בקלות".
את מודעת לזה שכמעט כל ילד בישראל שומע מאמא שלו שהיא רוצה שהוא יהיה עורך דין או רופא.
פליישר מחייכת: "זו משרה ממלאת, ללא ספק. את עוזרת לאנשים, משפיעה עליהם כפי שאי אפשר לעשות בשום עבודה אחרת".
מן הסתם מרגש לקלוע סל ניצחון, אבל להציל חיים זה כבר סיפור אחר לגמרי.
"אלה דברים שונים לחלוטין, ואני לא צוחקת. יש רגעים מרגשים מאוד על מגרש כדורסל. מאוד. וברפואה אתה מגיע באמת למקומות אחרים מבחינת הנפש. מה שכן, האדרנלין בשני המקרים זהה".
התגעגעתי, אז באתי
פליישר נולדה בניו המפשייר שבאוהיו, אבל בילתה בישראל כמעט רבע מחייה. לארץ הגיעה לראשונה בעונת 2006/07, לרמת השרון, ומשם עברה למכבי אשדוד - בשתי הקבוצות שיחקה בשלוש קדנציות שונות. הקיץ, אחרי שהחליטה לקחת פסק זמן של מספר חודשים מעבודתה, חתמה בבנות הרצליה, שבינתיים נועלת את ליגת העל לנשים עם מאזן 3:0.
"הכדורסל היה חסר לי בשנים האחרונות, לגמרי", מודה פליישר. "בגלל זה חזרתי. כשסיימתי את ההתמחות והיה לי זמן פנוי, שאלו אותי: מה את מתכוונת לעשות? אמרתי שבא לי שוב לשחק כדורסל. ידעתי שיש לי עוד מה לתת, הגוף עוד מעט יגיד את שלו, אבל בינתיים רציתי עוד הזדמנות. אני כל כך שמחה שזה קרה".
החזרה למגרשים הייתה קשה?
"היה מאתגר, רוטינה שונה. ועדיין, ברגע שעמדתי על הפרקט עם שאר הבנות באימון, ידעתי שזה מה שאולי היה קצת חסר לי בשנים האחרונות. החזרה לכדורסל גורמת לי לקום כל יום בבוקר עם חיוך על הפנים. מכניס אותי לפרופורציות. לא משנה אם המשחק רע או מפסידים, בסופו של יום אף אחד לא מת. תרתי משמע. אני קמה כל בוקר ועושה את מה שאני אוהבת. אני מקווה שהגוף שלי עוד ייתן לי כוח לעשות את זה עוד כמה שנים, כי אין משהו אחר שאני רוצה לעשות כרגע מלבד לשחק כדורסל".
למה בעצם חזרת לשחק דווקא בישראל?
"כי אני בסיטואציה שונה. יש לי עוד מחויבויות ובארץ, בגלל ההיכרות של האנשים איתי, יותר גמישים איתי".
הניצחון האחרון של ישראל במוקדמות היורובאסקט, למי ששואל, הושג לפני יותר משלוש שנים: ב-10 בפברואר 2018 על יוון. מלבד 40 ניצחונות בינלאומיים ו-549 נקודות במדי הכחול-לבן, לפליישר יש ברזומה גם המון ניסיון. מה שכן, הפעם הקמפיין לא באמת חשוב, אולי רק מורלית. ישראל תארח את אליפות אירופה ב-2023 ולטורניר הגמר כבר עלתה אוטומטית. המשחקים במוקדמות יהיו לפרוטוקול בלבד. אולי בגלל זה פליישר קיבלה הזדמנות לקאמבק.
הופתעת מהזימון המחודש לנבחרת?
"לגמרי. מבחינתי זה כבוד עצום ללבוש את המדים עם השם ישראל עליהם. תמיד הרגשתי חיבה עצומה למדינה, לתרבות. היה לי כיף לשחק בנבחרת וגם כעת, עם הדור הצעיר, זה באמת עושה טעם לעוד".
שרון דרוקר, שאימן כל חייו בכדורסל הגברים, מגיע כעת לאמן נשים. שמים לב להבדל?
"לא היו הרבה אימונים כדי לחוות כבר דעה, אבל ממה שהיה עד עכשיו – אהבתי מאוד את הדרך שלו. יש לו ציפיות גבוהות מאיתנו ואין לי ספק שהוא ידחוף אותנו קדימה. במוטיבציה, ברצון. אני בטוחה שיהיה לו מה ללמד אותנו".
חלומות עדיין יש?
"בכל ארץ שהייתי ושיחקתי בה, תמיד אהבתי לעזור לקהילה. החלום שלי הוא לשלב כדורסל עם רפואה. אני פה בגלל הכדורסל, אבל יש לי רישיון רפואה פה בישראל ואשמח לשרת את הקהילה. גם פה, במדינה שאני כל כך אוהבת".
