אליפות אוסטרליה הפתוחה היא תחרות הגארנד סלאם השנייה של גיא ששון, שבשיחה מהקצה השני של העולם לא מסתיר מצד אחד עד כמה הוא עייף, אך מצד שני עד כמה אינו יכול לחכות יותר להופעה שלו - הן בגמר הזוגות והן בגמר היחידים בכיסאות גלגלים, אליו העפיל בלילה בין רביעי לחמישי, לאחר שניצח 6:4, 3:6, 1:6 את המדורג 1 בעולם, ההולנדי נילס וינק. זו הפעם הראשונה שטניסאי פראלימפי ישראלי מגיע לגמר גראנד סלאם.
בגמר היחידים בשבת מצפה לו משחק נגד טניסאי הולנדי נוסף, המדורג שני בעולם, סם שרודר. "מצפה לי משחק קשוח", מודה ששון (44). "מדובר בשחקן מצוין. יצא לי לנצח אותו פעם אחת אבל הוא כבר ניצח אותי פעמיים. הולך להיות קרב מאוד קשה ואני מקווה להיות המנצח בסיום".
השיקום והספורט החדש
לטניס בכיסאות גלגלים הגיע ששון בגיל 35, אחרי שנפצע בתאונת סנואובורד, וחלק מעמוד השדרה שלו נפגע. כחלק מהשיקום, הוא ניסה מספר ענפי ספורט עד שגילה את הטניס, לאחר שאומץ על ידי מועדון ספיבק.
ב-2015 כבר הצליח ששון לקום מכיסא הגלגלים, נעזר במקל הליכה ועם ההצטרפות לספיבק הציעו לו להצטרף לכדורסל בכיסאות גלגלים. ששון מצדו פחות התעניין בספורט קבוצתי, ובטח לא כזה שקשור לכיסא גלגלים. "כבר קמתי מהכיסא", הוא אומר. "אבל אז הציעו לי טניס, ואני אוהב טניס, שיחקתי כשהייתי ילד. הבנתי ששוב אצטרך לחזור לכיסא הגלגלים כדי לקחת חלק בתחרות, אז העדפתי לנסות את השחייה. אמרו לי 'תנסה פעם אחת, לא תאהב - תלך לשחייה'. אז התיישבתי פעם אחת, ראיתי כמה זה מאתגר, סופר מקצועני ולאילו רמות אפשר להגיע - והתאהבתי".
ששון הוא קודם כל איש נדל"ן ומודה שהשילוב בין זה לספורט המקצועני שכרוך בטיסות מסביב לעולם הוא דבר מאתגר. "אני מצליח לעשות את זה הרבה בזכות הצוות הטוב שיש לי", הוא מודה. "אני גם גר בשנתיים האחרונות ביוסטון, טקסס, ועדיין ספיבק וההתאחדות הפראלימפית תומכים בי. עברנו לשם לפני שלוש שנים בעקבות העבודה של אשתי, איה מור-ששון, שהיא גניקולוגית. גם הילדים שם. אני הרבה על קו ישראל-יוסטון-ושאר העולם".
בהתחלה הסתרתי את עניין הטניס מ-איה וארבעת ילדיי", הוא מודה בגילוי לב. "לא רציתי שיידעו שחזרתי לכיסא גלגלים. אמנם התקדמתי, אבל הנה, אני חוזר ללכת ומתמודד עם הבעיה. זה לא היה ממקום של חולשה, אלא מהמקום שבו אני מחפש את הדבר הבא. אני לא חוזר אחורה. בשיקום, כשאתה מגיע ממצב שכיבה ומתקדם שלב אחרי שלב. כשאתה מתחזק אפשר לשבת או להתרומם ולשבת בזכות עצמך. אחר כך אתה גם קושר שרוכים לבד.
"אחרי כיסא הגלגלים יש גם הליכון כזה, עושים איתו כמה צעדים, ואז מגיעים מקלות הליכה. כל צעד הוא מאוד משמעותי בחיים של משוקם. זאת הצלחה מאוד גדולה לעבור מדבר לדבר. רציתי להמשיך הלאה, לשחות, לעשות דברים אחרים".
במשך חצי שנה הוא היה חוזר הביתה עם יבלות בידיים, שגרמו לאיה להרים גבה ולתהות מנין הן. הוא צוחק כשהוא מספר שלא ידע איך לספר לה כשהחליט לחשוף את הסוד. בכל מקרה, הוא שמח שזה כבר מאחוריו. "איה תותחית, היא שמחה שמצאתי מסגרת מאתגרת, שדוחפת אותי קדימה. היא נותנת לי את החופש להסתובב. לא הייתי יכול בלעדיה", הוא מספר.
ליד המיטה שלו בבתי המלון ברחבי העולם ישנם שלושה שעונים: שעון ת"א, שעון יוסטון והשעון בעיר בה הוא נמצא, בימים אלה במלבורן. "לפעמים זה מבלבל. אתה קם, שואל את עצמך איפה אני, בודק מה השעה אצל המשפחה ואם עוד אפשר להתקשר", הוא אומר.
זכרונות מטוקיו
אחרי שכבר ייצג את ישראל בטוקיו 2020, מקווה ששון (שמדורג 4 בעולם) לקבוע את הקריטריון גם לפריז 2024, שתתקיים בחודש ספטמבר. כניסה לרשימת 12 המובילים בעולם מקנה כרטיס חופשי למשחקים הפראלימפיים בעיר האורות. "כולם נלחמים על הניקוד", הוא מספר. "אני לא רואה תסריט שלא אהיה ב-12".
יש לך זכרונות טובים מטוקיו?
"זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. בהתחלה התחריתי בקטגוריית ה-OPEN, שהיא קטגוריית הנכות הקלה יותר. אני נמצא היום בקטגוריית נכות קשה יותר. לטניסאי מתחיל, הרי התחלתי להתאמן שלוש שנים לפני טוקיו, המטרה הייתה רק להצליח להיכנס ולהיות בין 40 הראשונים בעולם - וזה רף מאוד גבוה. גם לא הייתה אווירה בגלל הקורונה ומה שמסביב, אבל עצם העובדה שייצגתי את המדינה בכפר האולימפי הייתה חוויה אדירה, הגשמת חלום. היעד הזה היה שווה את כל הדרך".
עכשיו, כשאתה בצמרת הדירוג העולמי, אפשר לומר שמדליה היא מטרה?
"ברור. המטרה להביא את הזהב. זו אותה קטגוריה בה זכה נועם גרשוני בזהב בלונדון 2012. הוא ואני שיתפנו פעולה במסגרת הנבחרת הישראלית באליפות העולם האחרונה והגענו למקום השני", הוא אומר בגאווה.
בתחרות באוסטרליה הוא נמצא בסמוך לכוכבים הגדולים ביותר של ענף הטניס וחולק איתם לוקרים, חדרי אוכל וחדרים. "זה מרגש לשהות לצד שחקנים כאלה, אבל מה שיפה במעמד הזה, הוא שעשו את התחרות משולבת נשים, גברים, כיסאות גלגלים. אחרי שסיימתי את חצי הגמר שלי, הגיע יאניק סינר למגרש שלי. כולם בגובה העיניים, מאוד נחמדים, מכבדים, מתעניינים, מאחלים בהצלחה. זה נראה שיש הערכה מאוד גדולה מצד השחקנים האלה".
