שלמה שרף על האפשרות שישראל תנצח את ברזיל: הכל יכול להיות
(צילום: אבי חי)
מוצ'ילרים ששינו את מסלול הטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה, יהודים שהתאספו ממקסיקו, צ'ילה וברזיל, אלפי חברי הקהילה היהודית במנדוזה, העיר שהפכה לסמל ההצלחה הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי, וכמובן משפחות שחקני הנבחרת הישראלית - כל אלו מייצרים הווי חדש באזור הרי האנדים, כזה שלא זכור כמותו סביב נבחרת צעירה.
נבחרת הנוער במונדיאליטו - כתבות נוספות
הגורם המלכד של ההצלחה הוא המאמן אופיר חיים, גם באמצעות הסיפור האישי המצמרר שלו - ההתמודדות עם ילד אוטיסט, אור בן ה-21, שדרכו הוא מכניס את הכדורגל לפרופורציות. "יש פה חיבור מטורף של שחקנים ומאמן שהוא לב ונשמה אחת גדולה", מספר כוכב העבר חיים רביבו, שבנו רוי רביבו משחק בנבחרת. "החיבור שלו עם הילדים, האהבה וההערכה שלהם זה דבר פשוט מטורף".
6 צפייה בגלריה
מייצרים אווירה. אוהדי נבחרת ישראל בשמינית הגמר מול אוזבקיסטן
(צילום: AP Photo/Natacha Pisarenko)
זו נבחרת שמייצגת את המצב האוטופי שהחברה הישראלית הייתה רוצה להיות בו: כשהשחקן הערבי ענאן חלאיילי כבש את שער הניצחון נגד אוזבקיסטן, הוא מיד אמר: "שמח לשמח את העם בישראל". אביו, מג'די, שנמצא בכלל באיסטנבול, סיפר: "יש פה נבחרת של גברים ווינרים. זה מה שהמאמן שלהם שידר מהרגע הראשון. הוא מאמן אדיר שגורם לכל המדינה להתאחד סביב הנבחרת הזו". אופיר חיים אכן הצליח לאחד מדינה שלמה סביב חבורת צעירים, כור היתוך של ממש, אחרי סגנות אליפות אירופה בקיץ שעבר בסלובקיה ורבע גמר הגביע העולמי עד גיל 20, צירוף מילים בלתי נתפס בספורט הישראלי, מה שהופך את האירוע להישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי.
10 אלף צופים הגיעו למשחק שמינית הגמר מול אוזבקיסטן באצטדיון במנדוזה, והכחול-לבן שלט. באופן מפתיע, התמיכה בישראל ביציעים צפויה אפילו להתעצם ברבע הגמר מול ברזיל בסן חואן. החבורה של חיים צפויה לקבל את תמיכתם של אלפי ארגנטינאים שממש לא רוצים לראות את היריבה הספורטיבית הגדולה חוגגת על אדמתם.
6 צפייה בגלריה
"אף אחד מאיתנו לא מזמין כרטיס טיסה חזרה בראשון". משפחת עבד ביציעים בארגנטינה
(צילום: פרטי)
בין המשפחות שמלוות כבר יותר משבועיים את הנבחרת בארגנטינה נמצאים קובי וטלי עבד, הוריו של הלגיונר היחיד בסגל הנבחרת, תאי עבד, ואחותו מאי בת ה-11, משפחתו של אל ים קנצ'פולסקי, הוריו של שון עדרי, האבות של סתיו למקין, רן בנימין ועיליי פיינגולד, ואימו ואחותו של רוי נאווי. הם חיים על מזוודות, דוחים בכל פעם את החזרה למקומות העבודה שלהם, ומנסים להתארגן בבתי מלון.
"מנדוזה זו לא עיר עם הרבה מלונות", מספר קובי עבד, מהמסעדנים הבכירים בארץ, בעלי ציפורה, מיתוס ועוד. "אחרי הניצחון על אוזבקיסטן היינו צריכים להישאר בעיר, אבל התברר שבדיוק מתקיים בה כנס קרדיולוגים ואין מקומות לינה. רק בזכות התערבות של אשת הקונסול המקומי מצאו לנו מקומות לינה ברגע האחרון. נישאר במנדוזה וניסע בשבת לסאן חואן ובראשון לבואנוס איירס. אף אחד מאיתנו לא מזמין כרטיס טיסה חזרה בראשון". ההורים מספרים על הוצאות כספיות מטורפות. "אנחנו דוחים חזרות וחיים על מזודות", סיפר אחד מהם. "אנשים מחכים לנו במקומות העבודה, חלקנו מפסידים הרבה כסף בעסקים שלנו, אבל אופיר חיים הצליח להדליק גם אותנו".
"הארגנטינאים התחברו לטירוף שלנו"
מי שעוד חי את החלום הוא אילן הלפרין, ישראלי שירד לפני מספר שנים למקסיקו והחליט לעשות את הדרך הארוכה מטולום יחד עם חבר מנסטיאגו שבצ'ילה: "הבטחתי לעצמי שאם הנבחרת מעפילה משלב הבתים אני טס לתמוך בה בשמינית הגמר. הגעתי עם חבר למנדוסה ביום המשחק, ואחרי התארגנות קצרה התמקמנו ביציע. עבורי זו פעם ראשונה שאני רואה את נבחרת ישראל בחו"ל ואני חייב לציין - לשמוע את התקווה ולהתעטף בדגל במעמד כזה, במיוחד בארגנטינה, היה אחד מרגעי השיא שלי כאוהד ספורט. הארגנטינאים מסביבנו מיד התחברו לטירוף שלנו, מעט צחקו עלינו אחרי ההחמצות אבל בסיום קפצו איתנו וחגגו כאחרון האוהדים הישראלים. שער הניצחון נתן את האות למבול הודעות מהארץ . ועכשיו? סופר את הדקות עד לרבע הגמר ומחזיק אצבעות לאופיר חיים והשחקנים הכל כך מיוחדים שלו. שלא ייגמר לעולם המסע הזה".
המוצ'ילרים הישראליים הפכו את האירוע למוקד משיכה, לקראת המשחק מול אוזבקיסטן הם התארגנו על רימוני עשן כחולים ואבוקות רבות על מנת לייצר אווירה ביתית לנבחרת הישראלית. אחרי הניצחון הזמין תאי עבד עשרות מוצ'ילרים לאחת המסעדות המקומיות.
אחת מהדמויות הבולטות הוא איתמר אולנסקי, שסיפר: "יצאתי לטיול כדורגל בכל היבשת, הייתי בארגנטינה לפני ארבעה חודשים, המשכי לברזיל, פרו וקולומביה. כששמענו שאינדונזיה לא רוצה לארח את הטורניר בגלל ישראל וזה עובר לארגנטינה, במקום לחזור ארצה ממקסיקו, חזרתי לארגנטינה. יומיים לפני המשחק מול יפן הודיעו לי שסבתא שלי נפטרה. מייד התקשרתי לאבא שלי, הייתי שבור, אמרתי לו שאני רוצה לחזור ארצה, התחלתי לבכות. הוא אמר לי שזה לא מה שסבתא הייתה רוצה, אלא שאמשיך לטייל. הוא ביקש שאתאבל יום ואמשיך לתמוך בנבחרת, וזה מה שעשיתי".
