ג'ירונה היא מכה של האופניים, העיר שאליה מתגלגלים לרגל מיליוני מאמינים אדוקים ברכיבה. את הקרדיט נוהגים לתת ללאנס ארמסטרונג, שאולי רימה את העולם אבל שם את העיר על המפה, ולא רק בתור זו שעוזרת לברצלונה לסגור דרבי קטלאני בליגה. הם חייבים לו, הג'ירונאים.
מתישהו באזור תחילת המילניום החדש, אולי ממש בסוף הניינטיז, הרוכב האגדי והמושמץ גילה את המקום, קולומבוס מודרני שהפעם הגיע בכיוון ההפוך, מאמריקה לספרד. עיר קטנה, כבישים ריקים, קרבה למסלולי שטח ולהרים הסמוכים, רכיבה נוחה ברחובות, מזג אוויר נהדר. הטרנד שהוא התחיל הפך לטירוף מושלם. כיום, ההערכה היא כי 100 אלף רוכבים מכל העולם מגיעים מדי שנה לג'ירונה כתיירי אופניים, בשביל לחוות את הענף כמו המקצוענים. העיר מלאה בחנויות עם הציוד האיכותי והחדיש ביותר, מוציאות את העיניים ואת הארנק של המבקרים שלא יכולים לעמוד בפיתוי. זו הייתה עיר יחסית מוזנחת, שבסמטאותיה העתיקות יש היסטוריה עשירה, גם יהודית (הידעתם שהרמב"ן נולד שם? טרם נתקבלו הוכחות שרכב על אופניים לבית הכנסת), ועכשיו היא מלבלבת.
5 צפייה בגלריה
הישראלים של "ישראל פרמייר טק". מימין לשמאל: קוגוט, רייסברג, איינהורן ושגיב
(צילום: נועה ארנון)
המרכז הלוגיסטי של ישראל פריימר טק
(צילום: יאיר קטן)
כ-200 רוכבים מקצוענים מתגוררים כאן בקביעות במהלך העונה. רובם מגיעים מחוץ לאירופה, מנצלים את המקום כבסיס אימונים שממנו נוח לצאת לתחרויות. ארבעה מהם הם הישראלים של "ישראל פרמייר טק", הקבוצה המקצוענית שמאחוריה עומדים סילבן אדמס ורון בר און: גיא שגיב (29), איתמר איינהורן (26), עודד קוגוט (23) ונדב רייסברג (23).
המציאות שלהם בחצי השנה האחרונה הזויה: הקבוצה בשנת שיא מבחינת התוצאות והם חלק חשוב מכך, אך בבית יש מלחמה שהם רחוקים ממנה, וקטלוניה – פרט שהופך חשוב מאוד בסיפור הזה – היא אולי החלק האנטישמי והפרו-פלסטיני ביותר בספרד. פה ושם אפשר עדיין לראות כתובת נגד ישראל או דגל פלסטין תלוי במרפסת. כאילו זה לא מספיק, ב-BDS קוראים לשבש את המרוצים הגדולים השנה במחאה על השתתפות הקבוצה הישראלית.
אתם מרגישים פה אנטישמיות?
רייסברג: "בתחילת המלחמה היו מעט מאוד הפגנות, קצת ריססו כתובות, קצת דרשו להחרים, אבל זו לא אנטישמיות כלפינו בהכרח – בגלל שגם קטלוניה רוצה להיפרד מספרד, הם מרגישים כאילו לקחנו את המדינה לפלסטינים לפי מה שמראים פה בטלוויזיה. מי שמצייר צלבי קרס או דגל פלסטין פשוט לא מבין שהוא תומך בלחסל את ישראל".
קוגוט: "רוב המפגינים לא היו מפה, בעיקר פליטים ומהגרים. הרבה מרוקאים בעיקר. בהפגנה הראשונה שהייתה פה הלכתי ודיברתי עם קטלאנים, ויתרתי על חבר'ה שחשבתי שיהיו מסוכנים, ואתה באמת רואה שאין להם ידע בנוגע למה שקורה. היו כאלה שברחו מהשיחה ברגע שראו שאני מבין בנושא, כי הם לא רוצים להתמודד עם האמת".
ומה בנוגע לרוכבים מהעולם במהלך תחרויות?
קוגוט: "הם מבינים את הצד שלנו, גם מהקבוצה שלנו וגם מקבוצות אחרות. הם פחות תומכים בנו בפומבי, כי בסוף זה ספורט ואנשים לא רוצים לתפוס עמדה פוליטית".
רייסברג: "אני יכול להבין את זה שהם לא תומכים בנו במדיה, ואני גם לא יכול לבקש את זה מאף אחד, אבל בתחרויות הם מאוד מכבדים אותנו. אנשים ניגשים אליי אחרי שמציגים את הקבוצה במרוצים גדולים, ואומרים לי שהם תומכים בנו".
המצב של רייסברג מסובך במיוחד - הוא מגיע מקיבוץ דפנה שבגליל העליון, שפונה בתחילת המלחמה: "כל הקיבוץ עכשיו באזור הכנרת, אמא שלי ואחותי הקטנה גרות במלון וקשה לדמיין את הסיטואציה. אבא שלי נשאר בדפנה עם כיתת הכוננות".
אתה מפחד עליו?
"אני חושש על כל בן משפחה, חבר, מכר, חייל ואזרח ישראלי. אבל זה גם אחלה דלק בשבילי. הם תורמים בצד שלהם, ואני רוצה לתרום בצד שלי, לייצג את ישראל על הבמות הכי גדולות בעולם, להניף את הדגל שלנו".
5 צפייה בגלריה
"אנחנו לא מספיק מתערבבים כדי לקלוט את השפה". קוגוט, איינהורן, רייסברג ושגיב
(צילום: נועה ארנון)
ישנה לפעמים הרגשה שאתם צריכים להיות בארץ?
קוגוט: "לכולנו. היו לי תחושות מאוד קשות, אתה חסר תועלת, אין לך איך לעזור. בימים הראשונים גללתי חדשות בלי סוף. אחרי שהזמן עבר ועיכלנו הכל, זה נתן לנו כוח ומוטיבציה, הבנו שהתפקיד שלנו הוא לייצג את המדינה למרות הכל, לנצח, להראות שאנחנו כאן".
רייסברג: "אני מזכיר לעצמי, או שאנשים כמו אבא שלי וחברים מזכירים לי, שהדרך הכי טובה שלי לעזור למדינה היא מה שאני עושה, כי תכלס אני לא יכול לקחת נשק ולהצטרף אליהם".
כבר התאקלמתם מבחינת השפה?
שגיב: "אנחנו לא מספיק מתערבבים כדי לקלוט את השפה. אני יכול לתקשר בספרדית, אבל הרבה פה מדברים קטלאנית, שהיא אפילו פחות שימושית מעברית".
רייסברג: "לא צריך, כי כשאתה מתחיל לדבר הם מבינים שאתה לא מפה ועוברים לאנגלית".
קוגוט: "ג'ירונה היא עיר נורא תיירותית, אז כמעט כולם מדברים אנגלית ברמה טובה מאוד. אנחנו גם הרבה ישראלים, חברים טובים, מבלים את רוב היום איתם או עם חברי קבוצה. אני בדרך כלל מבין ספרדית ועונה באנגלית".
כאמור, ישראל פרמייר טק היא משהו אחר לגמרי העונה ממה שהייתה בעבר. מאז שקמה ב-2015 היא רשמה הישגים גדולים, כולל ניצחונות בקטעים בטור דה פראנס, אבל השנה היא קפצה מדרגה לרמה עולמית רצינית (וזאת למרות הורדת הדרג בסוף 2022). הרוכבים רשמו כבר 16 ניצחונות ברחבי העולם, פתיחת העונה הטובה בתולדות הקבוצה. רק לשם השוואה, ב-2023 הניצחון הראשון של ישראל פרמייר טק הגיע רק באפריל. בקבוצה שינו פאזה – לא רק ייצוג, אלא הצלחה. אנשיה מאמינים שהיא יכולה לגדל בדור הבא גם רוכב שיזכה בגראן טור.
שגיב: "היינו אחת הקבוצות הקטנות בעולם, ועכשיו ככל הנראה אחת הגדולות בעולם. עברנו ממרוצים קטנים במזרח אסיה לתחרויות המובילות במרכז אירופה. מרגישים את השינוי בדרישות של הקבוצה במחנות האימונים ובתחרויות, מרגישים שהרמה הבסיסית גבוהה יותר. אם פעם היינו מכוונים לטופ 15, טופ 10 או טופ 5 במרוצים קטנים יותר, עכשיו אנחנו באים ברוב המקרים בשביל לנצח. אנחנו לא באים רק כדי לסיים את המרוץ, אלא כדי לשחק את המשחק עם הגדולים. לכל אחד יש תפקיד, ואם אתה לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך, אתה נשאר בבית. זה לופ – אם אתה לא מתחיל טוב את העונה אתה לא מתחרה במרוצים הבאים, ואז לא תוזמן לתחרויות אחרות".
איינהורן: "נכון שהורידו אותנו דרג, מה שכאב לנו מאוד, כי הנסיבות לא היו רגילות, אבל עדיין הצלחנו לשמור על רוכבים חזקים ולהחתים עוד כאלה. אני הרמתי את הרמה מהרגע שנכנסתי לקבוצה. כשאתה קופץ למים העמוקים אתה לומד לשחות יותר מהר. אף אחד לא יסתכל לכיוונך אחרי שנה רעה. האופציות מצטמצמות ואתה עלול למצוא את עצמך בחוץ".
גולת הכותרת הוא הבריטי המבריק ג'ו בלקמור (21), פוטנציאל ענק שמתעלה על הציפיות ובקבוצה מיהרו להחתים אותו השבוע לשנתיים נוספות. הוא הספיק לזכות השנה בטורים ברואנדה, טייוואן והארדנים, וניצח בשבוע שעבר במרוץ יוקרתי עד גיל 23 בליאז'. איינהורן היה הכוח המניע מאחורי הזכיות של בלקמור ברואנדה ובטייוואן, כשניצח בארבעה קטעים; רייסברג, שמועמד להשתתף השנה בג'ירו, הרשים כשסיים את מרוץ פריז-רובה האכזרי ועשה התקדמות מקצועית רצינית; קוגוט, שבשנה שעברה היה הישראלי הראשון שזוכה במרוץ שלבים, ממשיך בהתפתחות ומיועד לוואלטה; שגיב מקווה לחזור למסלול בקרוב, לאחר שהתמודד עם בעיה בריאותית.
ומעבר לגראן טורים ולתחרויות שמחכות, יש עוד אור מהבהב בקיץ: אחרי 60 שנה לישראל שוב יהיה רוכב במרוץ הכביש האולימפי לגברים, וחברי הקבוצה, שמתאמנים וחיים יחד בקומונה בג'ירונה, נאבקים עליו.
קוגוט: "כולנו מאוד רוצים להגיע לפריז. גם דיברנו על זה בינינו – כל אחד בקבוצה יפרגן למי שישיג את הכרטיס, יהיה מאוד שמח בשבילו".
איינהורן: "למקום בפריז יש חשיבות מיוחדת – לא רק שלא היה לנו מתחרה מאז 1964, זה גם לייצג את ישראל בתקופה כזו".
בג'ירונה נמצא גם ה-Service Course של הקבוצה, המרכז הלוגיסטי המרשים. המיקום שלו סודי, בגלל כנופיות השודדים המתמחות בגניבת הציוד היקר והמיוחד. שם מאחסנים בקפידה את האוכל, מתקנים את האופניים, מכינים את האוטובוס המשופצר שיוצא עם הרוכבים לתחרויות. יש לקבוצה אחד כזה גם בבלגיה, כשאת הציוד המשומש היא תורמת למרכז הרכיבה שפתחה ברואנדה. חמישה אנשים עובדים כאן במשרה מלאה, מתוך 150 אנשי צוות שמתפעלים את האופרציה העצומה שהיא קבוצת רכיבה מקצוענית. זה משהו שעד לא מזמן היה קשה לדמיין שישראלים יהיו חלק ממנו.
גיא ואיתמר היו בדור הראשון שזכה להזדמנות בקבוצה הישראלית, עודד ונדב הם כבר הדור השני. מה ההבדלים בחוויה?
רייסברג: "אני לא יודע איך הם חוו וחשבו, אני פשוט יודע שאני רוכב בקבוצה מקצוענית, ואני עדיין מרגיש לפעמים שזה דמיוני. בסופו של דבר, אני עושה הכל בדיוק כמו כל אירופי, קנדי או אמריקאי, בשביל להיות הגרסה הכי טובה של עצמי והרוכב הכי טוב בעולם".
איינהורן: "תלוי בצעירים אם יגיעו רחוק יותר מאיתנו. הענף נהיה מאוד מורכב. יש לך פתאום מישהו כמו רמקו אבנפול שזוכה בגיל 18 באליפות העולם, ומצד שני, לא כל בן 18 עושה קפיצה כזו, ויכול לאבד תקווה. אני מקווה שהישראלים לא ירגישו שהם צריכים להוכיח את עצמם יותר מדי מוקדם, ויגיעו למצב של פרישה מוקדמת".
קוגוט: "הוותיקים יותר פרצו עבורנו תקרת זכוכית מאוד משמעותית, של להיכנס לקבוצה מקצוענית ולהשתתף במרוצים הכי גדולים בעולם. מה שהם עשו עזר לנו מאוד לראות שזה אפשרי, ובעיקר לחלום יותר בגדול מגיל יותר צעיר. בזכות הדברים האלה ידענו יותר טוב איך לעבוד, איך מתאמנים יותר טוב. אני מקווה שאנחנו נהיה הדור של הישראלים הראשונים שמנצחים במרוצים הגדולים ביותר, ונפרוץ תקרת זכוכית בשביל הרוכבים בדור הבא".
מה יש היום לרוכב בן 13 בארץ שלא היה בצעירותכם?
רייסברג: "קודם כל, יש לו לאן לשאוף. בזכות סילבן אדמס יש לנו את הקבוצה. לא חשבתי להיות מקצועני, עד שבגיל 16 נפתחה האפשרות הזו והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. ואם אנחנו חלמנו עליה מגיל 16, היום זה מוכר לכל ילד. יש להם מודלים לחיקוי, והם רוצים להיות יותר טובים מהם. ואם מישהו יהיה יותר טוב מעודד, כנראה שהוא ינצח במרוצים גדולים. יש גם את גיא ניב שנכנס עכשיו לעבוד עם נבחרת הנוער, רוכב עם ניסיון בגראן טורים, וברגע שיהיו עוד אנשים כמוהו הצעירים ירוויחו מהם".
עודד: "זה תהליך שלוקח שנים, אבל הוא לגמרי קורה".
איתמר, אתה כבר תפסת עמדה מנהיגותית יותר השנה.
"אני מרגיש נוח, צברתי יותר ניסיון ומקשיבים לי. אבל זה גם תלוי עם מי מהקבוצה אני יוצא לתחרות. אם זה ספרינטר מוביל, נוצר בינינו יותר חיכוך שגורם לאי-נעימות. בתחרויות האחרונות, למשל, הייתי עם קבוצה בה שימשתי כספרינטר המוביל, ידעתי שאני צריך לעזור לאחרים והם לי, וזה הפך מבחינתי את העבודה להרבה יותר טבעית וזורמת. אני מצטיין יותר בסביבה צעירה, כי אני יודע לקחת את המושכות. זה טוב לי יותר כשיש מישהו שרוצה להקשיב לי ולא מישהו שלא צריך להקשיב לי. בטייוואן, למשל, הייתי הכי מבוגר ומנוסה והובלתי את המהלכים. אבל חלק מהמשחק זה גם לשמור לפעמים על שתיקה גם כשאני יודע שאני צודק".
זה קרה בעיקר בטייוואן. בקטע האחרון, בו ניצחת, התצוגה הקבוצתית הייתה אדירה.
"בערב שלפני הייתי בעיקר מפוקס בניצחון בקטע. זינקנו, וניסיתי לשמור על קור רוח ולא לבזבז אנרגיה איפה שלא צריך. אחרי 20 ומשהו ק"מ הייתה עלייה של קילומטר שבעיקרון אף אחד לא מתייחס אליה כקריטית, אבל אני שמתי לב שיש הזדמנות לתקוף. הרוכב המוביל עם החולצה הצהובה ניסה להחזיק מעמד והתפרק. גם אני כבר הייתי על הקצה, עלייה כזו קשה לי מאוד. ברגע שאתה מסיים עלייה כזו, יש מיד ירידה בה הפער נפתח נורא מהר. משם הבנו שיש לנו סיכוי טוב, ולקחתי את הכתפיים שלי להוביל את ג'ו. כשיש לי מטרה, אישית או קבוצתית, אני עושה אותה במאה אחוז".
זה לא אתגר קל כספרינטר.
"עשיתי הכנה טובה מאוד לעונה, וגם במחנה האימונים האחרון עבדתי על הטיפוסים, זה משהו ששמתי עליו דגש".
האופניים יכולים להפוך לטופ 5 מבחינת ענפים מצליחים ופופולריים בארץ?
רייסברג: "זה ענף שכל מי שמתחיל בו מתאהב מיד. ברגע שיהיו הרבה רוכבים גדולים בארץ, העניין יגדל. אני חושב שיש התקדמות, נוצרת לאט-לאט תרבות אופניים".
קוגוט: "יש בעיה עם הכבישים בישראל. זו נקודה מאוד קשה. מאוד מפחיד לרכוב בארץ. הייתי שמח אם נהגים בארץ היו יותר סבלניים ושתהיה מודעות לרוכבי האופניים, כמו שהיה שינוי של חודש-חודשיים אחרי שהג'ירו נפתח בארץ".
פורסם לראשונה: 10:34, 18.04.24
