ארטיום דולגופיאט וסרגיי וייסבורג לאחר הזהב ההיסטורי
(צילום: אורן אהרוני)
ישנם אלמנטים רבים שמרכיבים את הייחוד של ארטיום דולגופיאט - פרופיל תקשורתי נמוך, כריזמה שקטה, הצטיינות ספורטיבית יוצאת דופן. אבל האלמנטים המופלאים ביותר הם האלמנטים. כלומר, כל הברגים, הסלטות והנחיתות. זה מה שהופך אותו לשונה מאוד בנוף הספורטיבי שלנו. זה מה שמביס את הכמעט.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
אין דרמטי מאשר לזכות במדליית זהב אחרי שוויון נקודות עם המתחרה שבמקום השני, ואין היבט שמוסיף יותר עוצמה לניצחון מאשר להכריע לטובתך בזכות רמת הביצוע. אין פנדלים, אין הארכה. כדי להפריד בין השניים, השופטים בחנו את דרגת הקושי, והלכו עם דולגופיאט. זה גם מה שקרה במוקדמות: דולגופיאט היה הרבה לפני כולם בגלל רמת הביצועים שלו. בהתעמלות, האמיץ מנצח, וגם אם הנחיתות או הסיבובים לא מושלמים במאה אחוז, התעוזה נותנת נקודות.
3 צפייה בגלריה
אין דרמטי מאשר לזכות בזהב אחרי שוויון נקודות עם המתחרה שבמקום השני
(צילום: אורן אהרוני)
זה נכון לכל ענף ספורט. לכל ספורטאי. יש צורך בטקטיקה, בתכנון. מיותר מאוד להיכנס עם הראש בקיר ולפעול בלי לחשוב. אבל דולגופיאט הראה לאורך כל המסע שלו עד כמה חשוב לזרוק את הפחד וההליכה על בטוח ולהסתכן. זה לקח לכל ג'ודוקא שלא לוקח יוזמה, לכל שחיין שנותן למעמד להשפיע עליו, לכל אתלט שלא מנצל את הבמה כדי לעשות את הטוב ביותר שלו. דולגופיאט לא היה מושלם, אבל הוא ניצל את גבולות הענף כדי להציב לעצמו רף ולא לחשוש להתמודד איתו. אין מה להסס באולימפיאדה.
וכאמור, זה בדיוק מה שמפרק את הכמעטים האלה, שליוו את השבוע הראשון של ישראל באולימפיאדה. לא מדובר בחוסר מזל או בהגרלות גרועות: כל ההחמצות הקטנות האלה של המדליה. כל ההבדל בין הזהב האולימפי השני של ישראל לבין ההחמצות הוא הכוח הפנימי של הספורטאי לשכנע את עצמו שאם הוא לא מתכוון לבצע בדרגת הקושי הגבוהה ביותר האפשרית, ללכת על כל הקופה, אין טעם שיגיע לתחרות.
3 צפייה בגלריה
בלי להקטין בשום אופן את המדליות האחרות, זכייה כזו בהתעמלות היא עולם אחר מבחינת הספורט שלנו
(צילום: אורן אהרוני)
בלי להקטין בשום אופן את המדליות האחרות, זכייה כזו בהתעמלות היא עולם אחר מבחינת הספורט שלנו. ג'ודו וטאקוונדו הם עדיין ענפי לחימה שאינם פופולריים בכל מדינה. שייט הוא ספורט שקשה מאוד לצפות בו בטלוויזיה, וגם אוהדיו יודו בכך. התעמלות היא מגנט בינלאומי, אחד משלושת הענפים הגדולים של המשחקים האולימפיים, תחרות עם יוקרה אמיתית.
כאשר השדר הבריטי חוזר ומדבר על ההתרגשות שבזכייה ראשונה של מתעמל ישראלי במדליה אולימפית, שוב ושוב לאורך כל התחרות, אנחנו מקבלים את אפקט החשיפה החיובית: בדיוק כפי שקבוצת האופניים המקצוענית של ישראל חושפת את שם המדינה בתחרויות הגדולות ומשנה את נתיב הזרימה של ההקשר הישראלי בראש של הצופים, פתאום הם רואים את הכחול-לבן בראש הפודיום. מיליארדים בעולם. הם אומרים לעצמם איזה "וואלה" קטן.
ההתנהלות של דולגופיאט היא לקח לכולנו. מה הטעם להעביר את החיים בכמעט? יכול להיות שניכשל, ברוב המקרים זה מה שיקרה, אבל אנחנו חייבים לאתגר את עצמנו כבני אדם ולבוא לכל משימה מתוך החלטה שאין טעם שנחפף אותה.
ברור שאין ספורטאי שלא בא לתת את המקסימום בכל תחרות, אבל יש רבים מדי שעוצרים את עצמם במקום כלשהו ובראש שלהם יש גבול. דולגופיאט הניח כמה טונות של דינמיט על הגבול הזה בשלב מוקדם בקריירה, פוצץ אותו לחלקיקים, והראש שלו נפתח לגמרי. אין לו מעצורים או פחדים, מה הטעם. זה מה שהפך אותו למדליסט זהב אולימפי, לספורטאי שאחראי להישג הגדול בתולדות ישראל.
