עשהאל שַׁבּוֹ נמצא, לדבריו, בעיצומה של השנה הטובה בחייו. לפני כשלושה שבועות נולד בנו הבכור, וביום חמישי הוא התבשר שנבחר להדליק משואה בטקס הממלכתי ביום העצמאות הקרוב. היה לו בשנים האחרונות חלום לזכות בכבוד הזה, ועדיין שיחת הטלפון משר התרבות והספורט תפסה אותו לא מוכן.
"בדיוק התעוררתי, הייתי באמצע להחליף חיתול לתינוק. שמעתי 'בוקר טוב, זה חילי טרופר'", הוא משחזר, "קראתי לאשתי שתחליף את החיתול במקומי, והשר בישר לי. הייתי בהלם, לקח לי זמן לעכל מה קורה. זה הכבוד הגדול ביותר שאזרח ישראלי יכול לקבל".
7 צפייה בגלריה
עשהאל שבו. "הייתי בהלם כשנודע לי, זה הכבוד הגדול ביותר שישראלי יכול לקבל"
(צילום: עוז מועלם)
הרצון להשיא משואה התגבר אצלו כשצפה במרוץ של מרים פרץ לנשיאות. "גם אם היא לא נבחרה בסוף, זה הראה שבציבור מחפשים את הערך הנוסף. אמרתי שאולי לא ארוץ לנשיאות, אבל אשמח לכבוד גדול של הדלקת משואה", הוא מחייך.
שבו בן ה־28, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים, היה בן תשע כאשר נפצע בפיגוע המחריד שבו נרצחו אמו ושלושה מאחיו. הוא איבד את רגלו, אבל נאחז בחיים ופנה לקריירה ספורטיבית מצליחה. מעבר למשחק, הוא מאמן כדורסל ושחייה, בעיקר ילדים עם מוגבלויות פיזיות באיל"ן רמת גן, וכן מרצה בין־לאומי.
"עשהאל שבו הוא סמל לניצחון הרוח", מסר השר טרופר בהודעה הרשמית. "אלה מילים גדולות, באופן אישי אני אדם פשוט", מצטנע שבו, "אני אוהב את הקן המשפחתי הקטן שלי, ואוהב גם את השליחות שלי והמסר שאני מעביר בהרצאות ובשיחות. זה סיפוק ענק, אבל אני לא מרגיש שאני קם עם חזה מורם על ניצחון הרוח. אני מרגיש שאני אדם פשוט שעבר חוויה קשה ובחר לחיות, לקום ולהמשיך בחיים. בחרתי שתהיה לי עבודה, השכלה ומשפחה. רציתי להמשיך כמו כולם".
"נכון שיש לי כאבי פנטום וקשיים הסתגלותיים שונים, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי", הוא ממשיך. "אני לא אוהב להאדיר את עצמי, זה לא האופי שלי. היה לי חלום להדליק משואה, אבל זה לא שהגשתי מועמדות או דיברתי עם אנשים. אמרתי שזה יגיע בעיתו ובזמנו. ואז זה הגיע בשנה הכי טובה בחיי".
להנציח בכל דרך
שבו גדל באיתמר שבשומרון כאחד משבעה אחים. בליל 20 ביוני 2002, מחבל שחדר ליישוב פרץ לבית המשפחה, והתחיל לירות ברובה ללא הבחנה. אם המשפחה, רחל, ושלושה מבניה – נריה, צביקה ואבישי – נרצחו בפיגוע. שלושה כדורים שירה המחבל פגעו בברכו של עשהאל, והובילו לנכות שהוא מתמודד איתה עד היום.
עשהאל בן התשע התחזה למת כששכב בלי תזוזה על רצפת חדר השינה, וכך הוא ניצל. כשהחלו חילופי אש בין כוחות צה"ל ומג"ב שהוזעקו למקום ובין המחבל, הוא הסתתר בארון בתוך הבית. "הלוחם שהציל אותי סחב אותי על הידיים, עמד להוציא אותי מהחלון, ובמהלך החילוץ ספג שני כדורים בידו. הוא חבר יקר, עברנו את השיקום ביחד ואנחנו עד היום בקשר. היד שלו משותקת, אבל הוא חזר ליחידה", הוא מספר. 200 רסיסים חדרו לגופו של שבו, ורגלו הימנית נקטעה מעל הברך כתוצאה מהפציעה. תחילה המחלצים סברו שהוא אינו בין החיים, אבל כשהשמיע קול מיהרו לפנות אותו לבית החולים.
"הפיגוע האחרון בבר האילקה בתל אביב תפס אותי חזק. אולי זה כי אני עכשיו אבא, והפרספקטיבה שלי השתנתה. אני נמצא ברחוב דיזנגוף כל הזמן. ישבתי וצפיתי בטלוויזיה, וקלטתי ש-2,000 איש מכוחות הביטחון מחפשים מחבל אחד שמטייל בתל אביב. בתור תושב העיר, לא יכולתי ללכת לישון בשקט בצורה כזאת"
בזמן ששכבת בחדר בלי לזוז, כבר השלמת עם זה שאתה עומד למות?
"לא ראיתי איך אני יוצא חי מהבית הזה. זו כמו אונייה שטובעת בלב ים. אתה מאות קילומטרים מהיבשה, ואתה יודע שעד שיבואו לחלץ אותך, הספינה כבר תהיה עמוק בקרקעית. אז אתה משלים עם זה. זו תחושה של חוסר אונים. שכבתי על הרצפה וחיכיתי שזה יקרה. ככל שעבר הזמן, הבנתי שזה עובד, ואני עדיין חי. אז הבנתי שאני פה, ולא זז".
אז הנה, אתה עוד פה.
"בדיוק. וזו הנקודה שהכי דוחפת אותי לצמוח ולהתחזק. נשארתי בחיים כששלושת האחים שלי לא נשארו. אני נשאר חי למענם, ואני מנציח אותם בכל דרך אפשרית".
אחת הדרכים האלה היא קעקוע על זרועו, של יונה גדולה המסוככת בכנפיה על שלוש יונים קטנות. מתחת לציור מופיעות אותיות שהן ראשי התיבות של שמות אמו ואחיו שנרצחו – צ', א', ר' ו־נו"ן סופית. הוא מסביר כי "יש פסוק בספר בראשית, 'ורחל באה עם הצאן אשר לאביה'. זה מטורף, כי לאמא שלי קראו רחל, וצאן זה ראשי תיבות של שלושת האחים שלי שאינם. חוץ מזה, השם השני שלי הוא יונה. מבחינתי יונת שלום היא הסמל הכי גדול שלנו כיהודים. בחרתי להציג את בני המשפחה שלי כיוני שלום".
7 צפייה בגלריה
"רוצה מאוד שתקציב ספורט הנכים יגדל, והוא גדל, אבל יש עוד הרבה לאן להתקדם". שבו
(צילום: טל שחר)
"לא ידעו איך להכיל אותי"
כילד ששמע את הנשימות האחרונות של אחיו, הוא סחב איתו טראומה בלתי נתפסת. אבל כשחזר לאחר הפיגוע והשיקום לבית הספר ביישוב אלון מורה, במקום לקבל תמיכה מהחברים סביבו, הוא סבל מהצקות ומאלימות. "ילדים זה עם אכזר. הכי קל בגילים הצעירים להיות חזק על חשבון החלש. אני הייתי החלש הזה. בשנתיים הראשונות היה קשה. חטפתי מכות בבית הספר, הייתי מחזיר, והיו לי השעיות".
"היה מקרה בכיתה ו' שבו עשרה ילדים מהכיתה שלי הרביצו לי. הראש שלי נחבט בקיר והתעלפתי", הוא נזכר. "אחרי האירוע הזה הלכתי למנהל, באתי אליו בוכה ועם כאבים בגוף. סיפרתי לו מה קרה, והוא ענה תשובה שאני זוכר אותה עד היום: 'אם הם הרביצו לך, סימן שזה הגיע לך'. באותו רגע הבנתי שאין לי מה להיות שם יותר".
אחרי שעזבת את בית הספר, היו בתי ספר שלא קיבלו אותך.
"היה בית ספר שטען שהציונים שלי לא מספיק טובים, וידעתי שזה לא נכון. בית הספר לא היה נגיש לנכים, והם לא רצו להתמודד עם זה. הייתי ילד קשה, שצריך לנסוע לטיפולים ופיזיותרפיה, סוג של עול על המערכת. לא ידעו איך להכיל אותי".
הוא התקבל לבסוף לישיבה תיכונית שקיבלה אותו בזרועות פתוחות, אבל עדיין לא הכול הלך חלק, בלשון המעטה. "מחנך שלי היה אלים. גם כלפי חברים שלי לכיתה", מספר שבו, "אני היחיד שהיה לו אומץ להגיב. זרקתי עליו שולחן. הייתי בטיפול עשר שנים, והפסיכולוג שלי תיאר את זה כך שהייתי באיזשהו התקף, ודמיינתי אותו כמחבל שתוקף אותי. רציתי להגן על עצמי. זה חלק מהפוסט-טראומה שלי".
החוויות הקשות ממוסדות החינוך גרמו לו לפנות לימים גם לעשייה חינוכית: "למדתי תואר ראשון בחינוך גופני במכללה האקדמית בווינגייט. הסיבה שבחרתי בחינוך היא שאני מאמין מאוד בשינוי מהבסיס. אנשים מבוגרים קשה יותר לשנות. בחרתי לעסוק בזה כדי שאף ילד לא יצטרך לעבור את מה שעברתי".
7 צפייה בגלריה
עשהאל שבו עם בנו התינוק, ליאם אביב. "להביא ילד לעולם זה משהו שאין לו תחליף"
(צילום: פרטי)
"עם תקציב, נוכל להיות אחת הנבחרות החזקות בעולם"
אף שלא גייסו אותו לצבא, שבו היה נחוש להמשיך במסלול חיים רגיל ככל האפשר. בצעירותו הפך לשחיין פראלימפי תחרותי, והשתתף באליפות העולם ובאליפויות אירופה. ככדורסלן נבחרת ישראל, הוא השתתף בשש אליפויות אירופה.
בין 2017 ל־2019 שיחק בהמבורג הגרמנית (שם שיתף פעולה עם השחקן האיראני עלירזה אחמדי), בליגה שנחשבת לטובה בעולם. בגרמניה נחשף מקרוב לפערים העצומים ברמת ההשקעה בספורט הנכים בין שם לכאן. "בהמבורג מרצדס הייתה הספונסרית של הקבוצה, אז קיבלתי מכונית מרצדס, דירה ומשכורת. זו לא משכורת עתק, אבל כזו שמספיקה כדי לסגור את החודש. פה לא מקבלים את כל זה", הוא אומר. "בארץ הליגה לא מקצוענית, אין שחקנים זרים והשחקנים לא מקבלים כסף. שם יש מעטפת, חשיפה, קהל וספונסרים. אני רוצה מאוד שתקציב ספורט הנכים יגדל, והוא גדל, אבל יש עוד הרבה לאן להתקדם. לא מדובר בסכומים ענקיים, ואני חושב שאם נצליח להכפיל את התקציב הזעום שקיים כרגע, נוכל להיות אחת הנבחרות החזקות בעולם".
"לא ראיתי איך אני יוצא חי מהבית הזה. זו כמו אונייה שטובעת בלב ים. אתה מאות קילומטרים מהיבשה, ואתה יודע שעד שיבואו לחלץ אותך, הספינה כבר תהיה עמוק בקרקעית. זו תחושה של חוסר אונים. שכבתי על הרצפה וחיכיתי שזה יקרה. ככל שעבר הזמן, הבנתי שזה עובד, ואני עדיין חי. אז הבנתי שאני פה, ולא זז"
במה למשל הקושי התקציבי בא לידי ביטוי?
"יש שנים שיש לנו רק מחנה אימונים אחד לפני אליפות אירופה, לעומת נבחרות באירופה שעושות עשרה מחנות אימונים".
למרות הקשיים הוא אופטימי, ומאמין שלנוכח התקדמות הענף בארץ, נבחרת ישראל תגיע למשחקים הפראלימפיים עוד בתקופתו: "אני לא יודע אם תהיה נבחרת בפריז, אבל באולימפיאדת לוס אנג'לס אני מאמין שתהיה. התכנון שלי הוא לפרוש מהנבחרת בעוד עשור".
בהמבורג הוא הכיר את אשתו איזבלה. היא הייתה פיזיותרפיסטית של הקבוצה. הם נישאו לפני שלוש שנים, ובשנה שעברה היא התגיירה. "היה לי חשוב מאוד שהילד יהיה יהודי. היא גם אוהבת מאוד את המסורת היהודית, וכשהיא נחתה בפעם הראשונה בארץ היא אמרה שהיא מרגישה בבית", אומר שבו. הוא מגדיר את עצמו היום כמסורתי. "בדת יש משהו יפה, אבל אנחנו פה בשביל המסורת", לדבריו. "הדת בעיניי היא השמיכה שמכסה את הכול. לאכול מצות בפסח זה לא דת – זו מסורת".
לאחרונה, כאמור, הפך לאבא – עם לידת בנו הראשון, ליאם אביב. "זה משהו שאין לו תחליף, אפשר להבין את זה רק אחרי שיש לך ילד משלך. להמשיך את המורשת של העם, ולהביא ילד לעולם – זה הדבר הכי גדול שיכולתי לעשות בעולם הזה, ויש לי הרבה מה לתת לילד הזה", הוא אומר בהתרגשות.
באופן נדיר ביותר, הילד נולד נימול. "אומרים שזו זכות גדולה, שילד נולד נימול, או שזה סימן שהילד יהיה כנראה צדיק גדול. אני בעיקר שמחתי שחסכנו לו את הכאב של הברית".
עם הטראומה שחווית, איך אתה מתמודד עם גל טרור כמו זה שפרץ לאחרונה?
"הפיגוע האחרון בבר האילקה בתל אביב תפס אותי חזק. אולי זה כי אני עכשיו אבא, והפרספקטיבה שלי השתנתה. אני נמצא ברחוב דיזנגוף כל הזמן. ישבתי פה וצפיתי בטלוויזיה, וקלטתי ש-2,000 איש מכוחות הביטחון מחפשים מחבל אחד שמטייל בתל אביב. בתור תושב העיר, לא יכולתי ללכת לישון בשקט בצורה כזאת. אמרתי לאשתי שאני לא יכול ללכת לישון, ונשארתי ער כל הלילה. הייתי בהתקף חרדה קל. אולי כי זה פיגוע ראשון מאז שהפכתי לאבא".
בעוד שבועיים וחצי יגשים עשהאל שבו חלום וישיא משואה לתפארת מדינת ישראל, בטקס הדלקת המשואות הממלכתי בהר הרצל שמופק בידי מרכז ההסברה – המטה לטקסים ולאירועים ממלכתיים.
חשבת כבר מה תרצה להגיד בטקס?
"חשוב לי להגיד שאני אבא וממשיך את המסורת, חשוב לי להגיד שאני מייצג את כל נפגעי הטרור ואחיי הנכים, וחשוב לי להעביר מסר של אחדות".
