אני שחקן כדורסל צעיר ויש לי משחק. מגיעים אליו אמא שלי, אישה מדהימה שרק מעודדת ורק דוחפת. חיובית ונעימה, וגם אבא שלי, איש אהוב ויקר, סגור, קשוח ולחוץ. יושב בשילוב ידיים רוב המשחק ולא זז יותר מדי. בינינו לבין עצמנו אנחנו יודעים מה רץ לו בראש. הוא קצת יותר פסימי. מעדיף לא לשמוח מהר מדי ומהר מאוד חושב שהפסדנו. נגמר המשחק. הפסדנו. אני חוזר הביתה ומרגיש את המתח בבית מהמשחק. ההורים שלי והאחים שלי, כולם מבואסים. אני לוקח אחריות על זה, מה שהופך את המשחק ליותר קשה.
שנים עברתי המון קשיים במערכת היחסים עם ההורים והאחים שלי ועם הכדורסל. לקחתי המון אחריות עליהם, והיה לי קשה לראות אותם משקיעים בי ומתאכזבים (למרות שהם אף פעם לא אמרו לי שהם מאוכזבים). היה רגע שביקשתי מהם להפסיק לבוא למשחקים, ולא ידעתי להתמודד עם הקושי הזה. הספורט התחרותי מכניס את הילדים שלנו להמון אתגרים מנטליים שאין להם כלים להתמודד איתם, ולכן לכם ההורים יש חלק מאוד משמעותי באיך הילדים שלכם יצלחו את האתגרים האלו.
תחשבו רגע איך הייתם מרגישים אם כל המשפחה הייתה באה לעבודה שלכם וצועקת לכם מה לעשות? רוב ההורים לא מגיעים מעולם הספורט התחרותי (לא התחרו באופן מקצועי), ולכן גם להם אין את הכלים להתמודד עם זה. פעמים רבות, מה שקורה זה שהילד לא מרגיש שהוא יכול לסמוך על ההורה ונוצר ריחוק ביניהם, במקום שהספורט יקרב ויעזור להם לייצר קשר מחבר.
אז איך עושים את זה? קודם כל, בואו נדבר על חלום. כיום אומרים להורים ולמורים להגיד לילדים שהם מסוגלים להגשים כל חלום שלהם. אין בן אדם שהגשים את החלום שלו שלא האמין בכל חלק בגוף שלו שהוא מסוגל להגשים אותו. חלום זה השלב הראשון! תאפשרו לילד לחלום:
"אם אתם יכולים לחלום את זה, אתם יכולים לעשות את זה", אמר וולט דיסני.
"כל מה שהמוח יכול להגות ולהאמין הוא גם יכול להשיג", אמר נפוליאון היל.
"יש לך חלום? אתה חייב להגן עליו. כשאנשים לא מצליחים לעשות משהו בעצמם, הם אומרים לך שגם אתה לא יכול לעשות זאת. רוצה משהו? לך תשיג אותו. נקודה". אמר וויל סמית'.
חלום זה דבר כל כך חזק, שאני אישית לא מאמין שהורה צריך להגיד לילד שלו "אתה מסוגל" ולחזק אותו. אבל יש דבר אחד שהורה חייב לא לעשות, וזה לבטל או להגיד לילד שלו שהוא לא יכול לעשות משהו שהוא רוצה. יודעים מה, תתחילו לעשות את זה גם עם עצמכם. באיזו שפה אתם מדברים עם הילדים? כמה זמן שיחקת? כמה הבקעת? כמה קלעת? מה התוצאה? הפסדת או ניצחת? מי היה טוב? זו שפת התוצאות, שיגיע יום שתיצור ביניכם מרחק. הילד שלכם לא יכול להיות אחראי על התוצאה. מתישהו יימאס לו להסביר לכם למה הם הפסידו, או למה הוא לא הבקיע ויתחיל לענות לכם בתשובות קצרות וסתמיות. "היה בסדר", "לא שיחקתי הרבה", "לא נגעתי הרבה בכדור", "לא מסרו לי" ועוד…
שאלה: מה אתם מלמדים את הילדים אם אתם מתעצבנים, מאוכזבים וכועסים אחרי הפסד? מה הילד לומד, כשאחרי ניצחון אתם שמחים וגאים ואחרי הפסדים אתם מאשימים אחרים ונמצאים במצב רוח לא טוב? הילד מרגיש ככה במצבים כאלו:
1. החיים מתחלקים לניצחונות ולהפסדים, ואסור לי להפסיד.
2. עדיף לא לעשות טעויות כדי לא לקחת אחריות על שום דבר או להפסיד.
3. אם ניצחתי אני ווינר, ואם הפסדתי אני לוזר.
4. אני לא אהוב כשאני מפסיד.
5. עדיף להאשים אחרים אם אני מפסיד או עם עשיתי טעות, כי מפחיד לקחת אחריות.
עוד שאלה: לאן זה יוביל את הילדים שלכם אחר כך בחיים? בין אם הם יהפכו לשחקנים מקצוענים או לא, נראה לכם שהם יכולים להצליח לממש את עצמם עם הרגלי מחשבה כאלו? תשובה: לא!
אז מה עושים? אנחנו משנים את השפה ל "שפת הדרך". שפת הדרך זו שפה ששמה דגש על תחושות, פעולות, מאמץ ואומץ. זו שפה שלא נמדדת לפי תוצאות ומבינה את משמעות הדרך והמטרה. זו שפה שאפשר להתקדם איתה ולמדוד אותה, ושלא מטילה פחד כי יש הבנה שכל אימון וכל משחק הם מקום להשתפר וללמוד.
אז הנה כמה משפטים משפת הדרך:
"איך הרגשת במשחק?"
"יש משהו שאת/ה חושב/ת שאנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש טוב יותר, בלי קשר לכמה שיחקת או קלעת/הבקעת?"
"אילו דברים טובים את/ה יכול/ה למצוא באימון/משחק?"
"הרגשת שהתאמצת היום והשארת הכל על המגרש? אם לא, מה אפשר לעשות כדי שתרגיש שנתת הכל בפעם הבאה?"
"מה את חושבת שאת עושה הכי טוב? "מה קל לך לעשות לטובת הקבוצה?"
"מה היה האתגר שהצליח להוציא אותך מפוקוס?"
"כל הכבוד שהופעת למשחק ונתת מעצמך!"
"איזה מזל יש לנו שאתה בריא ושלם ויכול לשחק!"
"מה אפשר לעשות כדי שתיהנה יותר במשחק הבא?"
"איך דיברת לעצמך במהלך המשחק?"
"מה את חושבת שאת צריכה לעשות כדי להשתפר?"
והנה פתאום אנחנו מתחילים לשנות את השפה ולשנות את החיים שלנו ושל הילדים שלנו. נסו אותי ותראו את ההשלכות לאורך זמן. הרב שלמה קרליבך אמר ש"כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו", ואין מבוגר יותר מתאים מההורה. ובשקט בשקט, ככה בינינו בלי שאף אחד ישמע, תתחילו לדבר גם עם עצמכם ב"שפת הדרך" ותתחילו להרגיש לאן זה לוקח אתכם. כי גם מבוגר צריך מישהו שיאמין בו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
