30 אליפויות אירופה. זה פשוט מספר מדהים. בעוד שנבחרת ישראל נטלה חלק רק בשתי אליפויות עולם, ואחרי מה שראינו נגד שבדיה אפשר לומר בוודאות די מלאה שאת ההופעה השלישית לא נראה בקרוב, הרי שהיא החמיצה רק ארבע אליפויות יבשתיות, וזה מרשים ביותר, נתון שמצביע על מעמדה האיתן ביבשת. לא רבים זוכרים זאת, אבל עד שהדלת ננעלה שם, ישראל השתתפה במקביל גם במשחקי אסיה וגם באליפויות אירופה, ולא ויתרה על התחרות המאתגרת יותר. לא פעם המדינות המזרח־אירופיות, אלו שמאחורי מסך הברזל, הערימו קשיים בעניין הזה, אבל בעזרת כמה מראשי פיב"א הוותיקים, וויליאם ג'ונס ואח"כ בורה סטנקוביץ', ישראל עברה את המכשולים האלה. העסקנים שייצגו אז את ישראל בפורומים הבינלאומיים סיפרו כי זה עלה להם לעתים במשלוח תיבות תפוזים לראשי ההתאחדויות הנוצרים בחגים שלהם. במשך השנים היה צורך בשדרוג מתנות החגים בתוספת של משקאות חריפים ובשמים... כך זה עבד שנים וכולם יצאו מרוצים.
ביום שישי אנחנו מתחילים סיבוב נוסף בפראג, יורובאסקט 2023. זה לא נראה מבטיח, בלשון המעטה, אחרי שהנבחרת נכשלה בגדול במוקדמות גביע העולם, וכמו שזה נראה בשני המשחקים האחרונים קיים אי־אמון בין המאמן גיא גודס לשחקנים. הרבה תלוי באותם שחקנים – ברוב נבחרות ישראל בעבר ההצלחות נקבעו לפי מצב רוחם והמלחמה למען הסמל והדגל שנתנו. אבל אנחנו לא מתעסקים כאן בעתיד הקרוב אלא בעבר הרחוק, בענף שתמיד הביא כבוד למדינה וסבל הכי פחות מחרמות.
הספתח של ישראל באליפויות אירופה היה במוסקבה ב־1953. הנבחרת של אברהם שניאור, זכריה עופרי וכל השאר חזרה משם עטורת הישגים וחוויות. המפגש עם היהדות המקומית עשתה משהו לכדורסלנים ומלוויהם, והם סיימו במקום החמישי, מה שנחשב להישג אדיר. הנה פיקנטריה היסטורית: ממש כמו ביום שישי הקרוב, ישראל התחילה מול פינלנד. נקווה גם לשחזור התוצאה – כי אז הבסנו את הפינים 36:60. ההרגשה אז, שנמשכה לאורך השנים ועזרה למוטיבציה, הייתה כי ההשתתפות היא משימה לאומית. איגוד הכדורסל לא היה משופע באמצעים, אבל הוא לא היה זקוק לכאלה כדי לשכנע את הכדורסלנים להצטרף להכנות למשימה אירופית עבור תמורה כספית זעומה. בסופו של דבר, אף אחד לא היה מוכן לוותר על הופעה במעמד הזה.
לא אשכח את האליפות של 1979 באיטליה, בה הנבחרת של רלף קליין הכניסה את אירופה להלם עם מדליית הכסף, במסע נפלא לגמר שהסתיים בהפסד לאימפריה מברית המועצות. הניצחון על אלופת העולם דאז יוגוסלביה היה גולת הכותרת, ובלילה אחרי המשחק ביקש רלף לחזור לאולם ולצלם את התוצאה (76:77), אבל האולם כבר היה נעול. רלף חזר למלון והלך לישון בתחושה של החמצה.
אבל זה עוד כלום לעומת בוב גונן, הקיבוצניק הסימפטי מגן שמואל, שהיה האיש האומלל ביותר באותה אליפות – ובתור מי שעבר עם נבחרת לפחות 20 אליפויות מקרוב, אני יכול להגיד שסיפור כזה באמת לא היה. בוב היה עוזר המאמן של רלף באליפות ההיא, ולקראת המשחק מול יוגוסלביה גם רלף האופטימי לא האמין באפשרות של ניצחון וחשב כבר על המשך ההופעה במשחקי הדירוג 8־5 – כך ששלח את גונן לרגל במשחק של אחת היריבות הבאות. בוב, כעוזר מאמן ממושמע, יצא למשימה והפסיד את הניצחון הגדול בתולדות הנבחרת. כששמע בהמשך על התוצאה הוא אמנם שמח, אבל בתוך ליבו פנימה הבין שזו הייתה החמצת חייו. הוא, ועוד כמה ישראלים שליוו אותו, לא יכלו לסלוח לעצמם על זה.
מהאליפות ההיא, כמו מהניצחון ההיסטורי על יוגוסלביה, נשארו הרבה סיפורים שנשמעים היום כמו הרפתקאות "אלף לילה ולילה". "המשחק ישודר בצבע בטלוויזיה", הייתה אחת הכותרות ב"ידיעות אחרונות" לקראת הגמר, כי הערוץ הראשון שידר עד אז בשחור־לבן, או "עוצר כדורסל ייכנס לתוקפו ב־9 בערב". וישנה הביקורת שספג ראש המשלחת יצחק פוקס ז"ל מחבריו באיגוד שנשארו בארץ, על כך שהחליט על דעת עצמו להעניק לכל שחקן בונוס ניצחון של 250 דולר. ואיך אפשר בלי הנס מול יוגוסלביה עליו סיפר מנהל הנבחרת הנצחי, עמירם שפירא: "כדור פגע בכיסא שהוצב על קו החוץ של המגרש, משם הגיע לידיו של סטיב קפלן שהעביר אותו למיקי ברקוביץ' שקלע את סל הניצחון. אם לא הכיסא ההוא, מי יודע איך המשחק היה מסתיים".
כאמור, לאורך השנים תמיד אפשר היה לראות אהבה בלתי רגילה לסמל, לדגל ולייצוג המדינה. גיא פניני עוד עושה את זה היום בגיל 39 וידו נטויה, וגל מקל, אחרי כל מה שעבר בקבוצות הישראליות ובאלה ברחבי תבל, הכי אוהב לחזור וללבוש את הכחול־לבן. אברהם חמו, שכמו רבים היה גם שחקן נבחרת לפני שהיה מאמן, הסביר לי פעם: "זה בדם של כולנו".
