לוקה דונצ'יץ' או ניקולה יוקיץ' הם המתחרים הבלעדיים על תואר השחקן המצטיין של העונה הרגילה ב-NBA. שניהם ממשיכים מסורת מפוארת של כמעט מאה שנה של כדורסל ביוגוסלביה: מאז שעובדי הצלב האדום הביאו את המשחק לבלקנים, דרך ההשקעה העצומה של המשטר בספורט, וההצלחות העצומות שלו ושל ייצור שחקני צמרת מאז שנות ה-60.
זאב בודד – כתבות נוספות במדור של זאב אברהמי
להצלחה העצומה של הכדורסל הבלקני בשנים האחרונות יש מספר סיבות: גובה, פיתוח אישי וסבלני של שחקנים בכל העמדות, תחרות ברמה המקצוענית מול בוגרים כבר בגיל צעיר. בגלל ההצלחות הקודמות של שחקנים מהאזור, יש במדינות הבלקניות הרבה מאוד סקאוטים של קבוצות NBA. המאמנים עובדים על כל סט הכישרונות, לא משנה מהם ממדי הגוף של הילדים. יוקיץ' הוא לא השחקן הגדול הראשון שיכול לשחק כמו פוינט גארד: גם ולאדה דיבאץ שיחק כך, ובמידה מסוימת גם טוני קוקוץ'. השחקנים מהאזור הזה קשוחים, וכשמישהו מהם בולט בכישרונו הוא נזרק מיד למים, בלי קשר לגילו.
על הנושא הזה, הצטיינות בכדורסל במדינות יוגוסלביה לשעבר, כבר נכתב בעבר. אבל האם יש עוד מדינות שמפתחות כישרון בענפי ספורט מסוימים כפי שהבלקנים עושים בכדורסל? ולמה ואיך זה קורה?
מאו אמר לשחק פינג-פונג
סין טובה ודומיננטית בטניס שולחן (ושחקנים רבים ממוצא סיני מייצגים גם מדינות אחרות) מאז שיו"ר המפלגה הקומוניסטית מאו דזה-דונג הכריז בשנות ה-50 שזהו הספורט הלאומי. משם זה כבר בעיקר עניין של מספרים: האוכלוסייה העצומה של סין מייצרת יותר שחקני טניס שולחן מכל מדינה אחרת. יש שולחנות בכל פארק, תיכונים משחקים בצורה תחרותית, ובסין רשומים יותר מעשרה מיליון שחקנים שמשחקים טניס שולחן בצורה מקצוענית, וכ-500 מיליון שמשחקים אותו במסגרת תרבות הפנאי שלהם. בנוסף לכך יש אקדמיות מיוחדות רק לטניס שולחן.
מדוע מאו הקומוניסט בחר בטניס שולחן כמשחק הלאומי? כי הוא לא יקר וזמין, הוא לא תופס מרחב, ואולי הכי חשוב - הוא לא היה מאוד פופולרי במערב באותה תקופה. בנוסף לכך, ממדי הגוף הצנומים של העם הסיני התאימו לספורט הזה.
הרשויות בסין מגייסות לפנימיות מצוינות כבר בגיל חמש. מי שנבחר הוא רק מי שהסינים רואים בו פוטנציאל למדליה. ומי שמאבד את זה, עף מהפנימייה. השחקנים מתאמנים שבע שעות כל יום, כשבחלק מהאימון הם משחקים נגד שני יריבים. בנוסף, לסינים יש ערכות סקאוט וריגול נגד כל שחקן יריב ברמות הגבוהות, והם נחשבים לפורצי דרך בטכנולוגיות של ייצור שולחנות ורקטות.
לא רק שלסינים יש מאגר עצום לבחור ממנו, אלא שיש מפת דרכים לאומית לטיפוח אלופי עולם בטניס שולחן. ניצחונות בגיל הנוער בכלל לא חשובים. מתרכזים רק בלימוד יסודות המשחק, טכניקה, קריאת משחק ועבודת רגליים. כששחקן סיני נפלט לסבב המקצועי אחרי פס הייצור הזה, היריבים שלו פוגשים במפלצת פינג-פונג.
"טניס שולחן הוא חלק מהזהות הסינית", הסביר סומאיאדיפ רוי, המאמן הראשי של הודו. "יש לה תשתיות מדהימות, מערכים של עשרות שנים של שיטות ומאמנים, היא ראשונה בכל מה שקשור למחקר. היא תמיד שני צעדים קדימה. והסינים מתייחסים לכל הנושא כמו מלחמה. שלוש הנשים ושלושת הגברים שנבחרים לייצג את המדינה באולימפיאדה הם כמו סיירת בכירה בצבא. הם עוברים מחנות אימון כמו בצבא. וניצחון הוא הברירה היחידה עבורם".
הבבואה של החברה הדנית
דנמרק זכתה השנה בפעם השלישית ברציפות באליפות העולם בכדוריד לאחר ניצחון בגמר בשטוקהולם על צרפת. היא הנבחרת הראשונה שמגיעה להישג הזה, ולא במקרה לא הפסידה כבר 28 משחקים ברציפות. לדנמרק יש היסטוריה ארוכה עם הענף: הוא הומצא שם ב-1898, ונחשב לאורך שנים כספורט הקבוצתי השני הפופולרי ביותר במדינה, אחרי כדורגל, עם כ-150 אלף שחקנים פעילים (2.5 אחוזים מכלל האוכלוסייה).
אם עד לשנות ה-70 המשחק נחשב שייך לאליטה האקדמית ושוחק בעיקר בערים שבהן הייתה אוניברסיטה, הרי שהרפורמות בחברה הדנית הביאו את הענף גם לערי שדה ולשכבות יותר מוחלשות באוכלוסייה. בכך הפך הכדוריד לבבואה האידאלית של איך שהחברה הדנית רוצה לחשוב על עצמה: משחק קבוצתי שמייצג את כל שכבות העם, שחקנים שחייבים לדאוג אחד לשני למען הצלחת הקולקטיב, וחבורה שאחראית במידה כזו או אחרת להעלאת מדד האושר של האזרחים הדנים.
המשחק, כאמור, הומצא בדנמרק וגם החוקים וגודל הכדור התעדכנו במדינה הסקנדינבית לגרסה המודרנית. דנמרק הדביקה גם את אחיותיה הנורדיות בחיידק מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, וההצלחות של כל המדינות הללו הפכה את הכדוריד לחלק עיקרי מתרבות הספורט באזור, ולכניסה של מעגלי צעירים לענף בכל שנה. אותם צעירים מבינים שרק בענפים הללו יש למדינה קטנה כמו דנמרק סיכוי להיות אימפריה עולמית.
רוץ ילד, רוץ
מאז שנות ה-60 המאוחרות, רצים ורצות מאפריקה, בעיקר ממזרח היבשת בקניה ובאתיופיה, השתלטו על המרוצים הבינוניים והארוכים באולימפיאדות, מרוצי השדה והמרתונים.
יש מספר סיבות לדומיננטיות העצומה שלהם. הראשונה היא המשקל. אם מדינות המערב סובלות מבעיה אקוטית של משקל עודף, ילדים רבים באפריקה נראים כמי שסובלים מתת-תזונה. בתחרויות עצמן, לרצים אפריקאים יש רגליים שרזות בממוצע ב-400 גרם מיריביהם המערביים. המספר הזה מיתרגם לחסכון אנרגיה של שמונה אחוזים במהלך הריצה. בריצות הארוכות יש למספר הזה משמעות עצומה.
7 צפייה בגלריה
מאז שנות ה-60 המאוחרות, רצים ורצות מאפריקה, השתלטו על המרוצים הבינוניים. צ'פטגיי
(צילום: AFP)
לפי מחקר של דניאל ליברמן, פרופסור למדעי הביולוגיה באוניברסיטת הרווארד, ריצה ברגליים יחפות מעודדת ריצה מהירה יותר מאשר ריצה בנעליים, מאחר שהרץ נזהר יותר בעוצמה שבה הרגל שלו פוגשת את הקרקע. אבבה ביקילה ניצח במרתון באולימפיאדה ב-1960, ואלפי קנייתים ואתיופים רצים לבית הספר מדי יום קילומטרים כשהם יחפים. הרגלי התזונה של האפריקאים הם עוד סיבה לדומיננטיות שלהם בתחום: הם אוכלים הרבה יותר פחמימות וצורכים מעט שומנים.
עוד סיבה לדומיננטיות קשורה לתנאים גאוגרפיים: בעוד שרצים מערביים חייבים ללכת למחנות אימון כדי להתנסות בריצות במקומות גבוהים שבהם יש פחות חמצן, הרי שאתיופים וקנייתים נולדים וחיים לתוך תנאי אימון כאלו. מגיל צעיר הם מאומנים לייצר תאי דם אדומים רבים כדי לצרוך את החמצן הלא רב, וכתוצאה מכך גם מאמנים את הריאות שלהם לעבוד בצורה הרבה יותר יעילה.
נטיות גנטיות, סיבות פסיכולוגיות וחברתיות-תרבותיות הם עוד פקטורים לדומיננטיות האפריקאית בריצות ארוכות. מאחר שניצחו כל כך הרבה פעמים, גם הם וגם היריבים שלהם מסתובבים בהרגשה שהם בלתי מנוצחים. אפריקאים רבים רואים בריצה אפשרות עבור עצמם ועבור הכפר שלהם לצאת ממעגל העוני.
7 צפייה בגלריה
אלפי קנייתים ואתיופים רצים לבית הספר מדי יום קילומטרים כשהם יחפים בזכותו. ביקילה
(צילום: gettyimages)
במידה מסוימת, מדובר בפלא. למערב יש את המתקנים, המדע ואת הגישה לענף הספורט הכי נגיש שיש. לאפריקאים יש את הטבע. והטבע עדיין מנצח. בגדול. לא רק שילדים אפריקאים רצים יחפים עשרות קילומטרים עם ילקוט על הגב כדי להגיע לבית ספר, אלא שסגנון החיים הקשוח במדינות הללו והדרישות מהם לעזור בבית מפתחים אצלם סיבולת גבוהה ביותר כדי להצליח בריצות.
ועוד דבר אחרון: רצים אפריקאים מצליחים חוזרים לכפרים שלהם ומנדבים כסף רב לשיקום הכפר והבראתו. הם מודל לחיקוי והשראה.
האובססיה של מובארק, החיצים של קוריאה
לפעמים, דומיננטיות של מדינה היא פקטור של שגעון המנהיג שלה. רוב שחקני צמרת הסקווש בעולם, גברים ונשים, מגיעים ממצרים. לסקווש היסטוריה ארוכה במצרים, אבל הנשיא חוסני מובארק, שחקן סקווש אדוק, הקפיץ את הענף למעלה בשנות ה-90. הוא שפך תקציבים, הביא טורנירים גדולים למצרים, וגרם לאלפים להתקרב לענף. המצרים משחקים הרבה יותר סקווש מאשר יריביהם במערב (בגלל מבנה הליגות), רוב הקבוצות מרוכזות בערים הגדולות, וסגנון המשחק שלהם - התקפה בכל מחיר - הביאה את נציגי המדינה לפתח דומיננטיות מוחלטת בענף.
המורשת והתרבות האיראנית הביאה להצלחה גדולה של נציגיה בענפי כוח כמו היאבקות והרמת משקולות (ובמידה פחותה יותר, טאקוונדו). לכך צריך להוסיף שיטות אימון מסורתיות, אימונים מפרכים, ויותר מכל תפיסה של הספורטאים עצמם כי התחרות שלהם היא דרך פילוסופית לחשוף את התרבות, ההיסטוריה והמדינה האיראנית ברחבי העולם. מדובר בעיקרון עתיק לפיו הספורטאי האיראני צריך להראות את כוחו הפנימי וכוחה הפנימי של האומה תוך הפגנת כוח חיצוני.
ההצלחה הדרום קוריאנית בחץ וקשת הולכת אחורה אלפי שנים: הקוריאנים נהגו להשתמש בחץ וקשת כדי להגן על המבצרים ההרריים שלהם מפני פולשים. בתחילת המאה ה-20, ענף החץ וקשת התחיל להיכנס לתוך תרבות הפנאי הקוריאנית. כיום ילדים קוריאנים, החל מגיל שלוש, מתאמנים כשעתיים ביום בענף, והטובים ביניהם מגיעים לעשר שעות אימון ביום ויריית אלפי חצים.
בקוריאה אין דחיפה להצלחה בגיל צעיר, אלא שהמשתתפים מעודדים ליהנות מהספורט. התוצאה: לקוריאה יש אלפי מועמדים מצוינים, והם שולחים לאולימפיאדה את הקרם של הקרם של הענף.
