כשנבחרת איטליה לא עלתה למונדיאל 2018, זו הייתה תדהמה עם סימנים מקדימים. היא לא עברה את שלב הבתים בשני גביעי העולם שלפני כן, וביורו 2016 סיימה את דרכה כבר ברבע הגמר. היא כבר לא הייתה איטליה האמיתית והאימתנית, והכתובת הייתה על הקיר, בטח לאור העובדה שהפסידה את הכרטיס לטורניר ברוסיה לנבחרת מצוינת בדמות שבדיה. כשנבחרת איטליה לא עלתה למונדיאל 2022, זו הייתה תדהמה מסוג אחר לגמרי.
אם איטליה הייתה מפסידה לפורטוגל בליסבון בגמר הפלייאוף, זה היה מתקבל בכאב אדיר אבל בהבנה מסוימת אצל הקהל שלה. אבל זו הייתה הדחה שהגיעה בצורה הכי מכוערת והופכת בטן שאפשר: ז'ורז'יניו החמיץ פנדל ב-0:0 בשווייץ במחזור האחרון של שלב הבתים ואז צפון מקדוניה הדהימה 0:1 בסן-סירו בחצי גמר הפלייאוף. וכל זה כמה חודשים אחרי זכייה אדירה ביורו שבמהלכה איטליה שיחקה כדורגל פשוט נפלא. זה תסריט הזוי, לא מתקבל על הדעת.
7 צפייה בגלריה
תדהמה מסוג אחר לגמרי. שחקני איטליה אחרי ההדחה המביכה מול צפון מקדוניה
(צילום: gettyimages)
ועכשיו איטליה תקועה באמצע, בין להתחיל מחדש לבין לתהות איך בדיוק עושים את זה. הוותיקים הלכו הביתה, דור הביניים מתעתע בין שואו באליפות אירופה לבין כישלון במוקדמות המונדיאל, הצעירים אינם שחקנים משמעותיים בקבוצות מובילות, והמאמן רוברטו מנצ'יני (57) אמנם הביא תהילה שהשאירה אותו בתפקיד, אבל לא ברור איך הוא משקם את העסק הזה.
ועכשיו לך תתקן את המצב. אתה לא יכול לזרוק לעזאזל שחקנים שהביאו לך את היורו. הם הוכיחו שיש בהם משהו. אבל עם הזמן זה הולך ונראה יותר כמו יוצא מן הכלל חריג באיכותו שאינו מעיד על הכלל הפושר. והכלל הזה, שבו הליגה האיטלקית שמה דגש על זרים ולא מפתחת כישרונות, נמשך יותר מעשור.
7 צפייה בגלריה
ככה זה נראה בסן-סירו, כמה חודשים בלבד אחרי הזכייה של איטליה ביורו
(צילום: gettyimages)
ואם אתה כן זורק אותם לעזאזל, כמה ניסים כבר יקרו כשעל התזמורת מנצחים מתאזרחים מברזיל וילדים מסאסואולו? זה כמו הפרק ב"חברים" שבו מנהל גן החיות משקר לרוס על גורל הקוף מרסל שתרם למקום (ולמעשה נגנב והפך לכוכב קולנוע): "הוא היה חולה מאוד, ואז המצב שלו השתפר, אבל אז הוא מת".
הכדורגל האיטלקי הוא הבעיה, לא המאמן
אם מניחים בצד את המשחק מול ארגנטינה ביום רביעי האחרון, אליפות היבשות בין הזוכה ביורו לזוכה בקופה אמריקה, משחק עם יוקרה ובלי חשיבות ממשית (שנגמר ב-0:3 למסי בוומבלי), הדרך החדשה של איטליה תתחיל ביום שבת (21:45) בבולוניה מול גרמניה.
זה משחק מול השמנת האירופית. כניסה ללוע הארי של הדרג הראשון בליגת האומות, בלי תקופת הכנה והתאוששות מול סן-מרינו וליכטנשטיין. בתוך זמן קצר מחכים גם צמדי משחקים מול אנגליה והונגריה (שהוכיחה ביורו כמה קשה לשחק נגדה), ואז מוקדמות היורו, והכל במטרה לתקן תוך שנתיים את המצב ואז לעלות לגביע העולם 2026 – שיגיע 12 שנים אחרי ההשתתפות האחרונה של איטליה במונדיאל!
ההחלטה להשאיר את מנצ'יני בתפקיד נראית בריאה מאוד. לפני שנה, לאור השיפור הגדול של הנבחרת תחתיו, הוא חתם על הארכת חוזה של ארבע שנים. אחרי חודש הוא הצדיק זאת בגדול עם הנפת גביע אירופה בגמר בוומבלי. המפלה מול צפון מקדוניה בפלייאוף העלייה למונדיאל בחודש מארס הייתה עלולה להוביל לפיצוץ, להתפטרות, למהלך נמהר של ההתאחדות, אבל האיטלקים – אולי בצעד לא הכי אופייני להם – בלעו את הצפרדע והחליט להמשיך.
"דיברתי עם נשיא ההתאחדות גבריאלה גראבינה, ואנחנו מסכימים בנוגע לכל הנושאים", אמר מנצ'יני לפני חודשיים. "נקבל החלטות בצורה רגועה בנוגע לדברים הדורשים שיפור. אני עדיין צעיר ורוצה לזכות עם הנבחרת גם במונדיאל, וזקוק לזמן. אני אוהב את העבודה שלי, אני יודע שיכולים לקרות עוד הרבה דברים כיפיים ואני רוצה לארגן את השורות מחדש עם החבר'ה".
כאמור, זה בריא. נפילות מונומנטליות כאלו לא מניבות ציטוטים שמקבלים את המציאות ומביטים קדימה באופטימיות, אלא הרבה שחור בעיניים וניתוח של הכישלון. ג'אן פיירו ונטורה פוטר תוך פחות משבוע אחרי ההפסד לשבדיה בפלייאוף מונדיאל 2018 (וסיפר שמאז הוא לא מסוגל ללכת לאיקאה), והתקשורת חתכה אותו. לעומת זאת, מנצ'יני וההתאחדות הצליחו לשמור על פרופורציות. ייתכן שהסיבה לכך היא גם ההבנה שאין מישהו שיעשה את העבודה טוב יותר. הכדורגל האיטלקי הוא הבעיה, לא מי שמחלק את ההוראות לשחקנים.
מזדקנת, פצועה ולא בכושר
כך נראה ההרכב מול ארגנטינה: ג'יג'ו דונארומה, מצטיין היורו וכנראה השחקן האיכותי ביותר בכדורגל האיטלקי, סיים עונה לא מרשימה בפריז סן-ז'רמן; ג'ובאני די לורנזו מנאפולי; ג'ורג'יו קייליני במשחק הפרישה שלו מהנבחרת; לאונרדו בונוצ'י בן ה-35 מיובנטוס רחוק משיאו; המתאזרח אמרסון חזר לשחק בהשאלה בליון אחרי ארבע עונות וחצי של ייבוש בצ'לסי; ז'ורז'יניו חווה ירידה עצומה בכושר בשנה האחרונה בצ'לסי; מטאו פסינה, יחד עם אטאלנטה, עשה שלושה צעדים אחורה העונה; ניקולו בארלה סומן כשחקן מפתח בעתיד של אינטר ואיטליה, אבל לא עושה את קפיצת המדרגה; אנדראה בלוטי (טורינו) ופדריקו ברנרדסקי (יובנטוס) תקועים במקום בגיל 28; ונקודת האור היחידה, ג'אקומו רספדורי (22), החלוץ הנהדר של סאסואולו, עוד לא חווה כדורגל בטופ העולמי.
יש לא מעט בעיות בהרכב הזה. ראשית, אף שמדובר בשחקנים רבים שהופיעו ביורו, כמעט כולם איבדו מאז את הכושר והמומנטום. שנית, לאור מצב הבלמים המזדקנים, שאחד מהם כבר עזב והשני לא ישחק בנבחרת עוד זמן רב, מביטים לספסל ורואים רק את אלסנדרו באסטוני בן ה-23 שצפוי לעבור מאינטר לטוטנהאם. היעדר האופציות הוביל למהלך הקבוע – מתן אזרחות – וזה מה שהאיטלקים דאגו לעשות במקרה של בלם לאציו לואיז פליפה, פעם בנבחרת הצעירה של ברזיל.
רק חמישה שחקנים מבין ה-11 הללו הם בני פחות מ-28. שמות אחרים שראויים להרכב לא צעירים יותר: מרקו וראטי (29), לאונרדו ספינאצולה (29) או פרנצ'סקו אצ'רבי (34). יש כמה שחקנים מסקרנים שיכולים להתפתח, אבל עדיין אין להם ניסיון בינלאומי: מנואל לוקאטלי (24) שלא נתן תצוגות יוצאות דופן ביובנטוס השנה, סנדרו טונאלי (22) ממילאן או ג'אנלוקה סקאמאקה (23) מסאסואולו. זה לא שלד מספיק יציב שאפשר לרוץ איתו קדימה, אלא כזה שהוציא מעצמו את המקסימום ביורו וכבר לא מסוגל להמשיך למצות את עצמו.
התחושה הזאת מתחזקת גם כאשר מסתכלים על מי שנותר מחוץ לסגל בגלל פציעות או כושר לקוי. צ'ירו אימובילה, דומניקו ברארדי, מויזה קן ומריו באלוטלי הם חלוצים טובים שנעים בין אכזבה בנבחרת (שני הראשונים) לאישיות בעייתית (שני האחרים). ישנם שחקנים כמו אלסיו רומאניולי, סטפנו סנזי ודווידה זפאקוסטה, שהמכנה המשותף שלהם הוא פוטנציאל לא ממומש, הסכנה של הצעירים בסגל כיום.
ישנו יהלום אחד שמושבת כרגע, פדריקו קייזה, אולי השחקן היחיד שממש מסעיר את האוהדים האיטלקים. הוא בן 24, היה נפלא ביורו ויודע להתמודד עם מעמדים כאלה. אבל אחרי הפציעה הקשה העונה, קשה לדעת איך יחזור.
האימפריות בנויות על זרים, והכישרונות לא מקבלים הזדמנות
אבל הבעיה הגדולה ביותר היא היעדר כמות משמעותית של שחקנים חשובים מקבוצות גדולות, בעיקר איטלקיות. שחקנים מצרפת, אלג'יריה, פורטוגל וספרד היו אחראים לאליפות של מילאן. יובנטוס נבנית מחדש סביב דושאן ולאחוביץ' הסרבי. אינטר לא הצליחה לשמור על האליפות בלי כריסטיאן אריקסן הדני, אשרף חכימי המרוקאי ורומלו לוקאקו הבלגי.
רומא, נאפולי, לאציו ואטאלנטה אינן קבוצות בינוניות, אבל הן גם לא בצמרת האירופית. הן, ובטח שקטנות מהן, נותרו המעוז האחרון של בסיס איטלקי אמיתי, בעיקר מסיבות פיננסיות וחוסר ברירה, ומרכיבות חלק גדול מדי מהסגל. אינטר, מילאן, יובנטוס: מתוך 44 שחקנים שמנצ'יני זימן לסגל הרחב למשחקים הקרובים, רק תשעה הגיעו משלוש הגדולות. הנציגים מצ'לסי ומפריז סן-ז'רמן לא מחפים על הבעיה.
אנטוניו קונטה, שהמציא את הכדורגל האיטלקי המודרני, עם שיטת שלושת הבלמים שהפכה לפופולרית בעולם, הזהיר מכך עוד כשלקח את הנבחרת לגמר יורו 2012. הוא דיבר על מתן הזדמנויות הולך ופוחת לצעירים האיטלקים, אבל זה לא מסתכם בכך: מדובר גם באצטדיונים מיושנים שלא שייכים לקבוצות, וגם לעובדה שציין הכלכלן אנדראה זאנון, לפיה מועדונים רבים סובלים מהכנסות נמוכות יותר מאשר לפני עשור, בגלל היעדר חדשנות והבנה של הכדורגל המודרני.
הכדורגל האיטלקי נשאר מאחור, וזה מטורף לכתוב שורה כזו כמעט שנה אחרי שהסקוואדרה אזורי זכתה באליפות אירופה. הליגה האנגלית ברחה לכולן, הספרדית נהנית מיוקרה מיוחדת, הבונדסליגה פורחת, והליגה האיטלקית רק הולכת לאחור. גם הזכייה של רומא בליגה האזורית לא משנה זאת.
דור צעיר שיפציע פתאום וישנה את המצב? אולי, אבל זה לא נראה מבטיח. החבר'ה בני 21-20, אלו שכבר משתלטים על הכדורגל העולמי בנבחרות אחרות, הם שמות אלמוניים באיטליה. גם אם היה כישרון כלשהו, הוא צפוי להידחק לספסל בקבוצת סרייה א' כלשהי. אפילו ביורו הנערים שנערך בישראל אפשר היה לראות שלבני ה-16 של גרמניה, צרפת והולנד יש הרבה יותר מה למכור מאשר לאיטלקים.
על הנייר קל לכתוב מה צריך לתקן: יותר משקיעים, דגש על הצעירים. הרבה יותר קשה לבצע וליישם. אלופת אירופה היא מדינת כדורגל בשקיעה שעדכון הגרסה תקוע אצלה על מסך הטלפון בגלל שהפעילה בו-זמנית את הסנייק. נכון, אי-אפשר לומר על תואר ענק שהוא מקרי, אבל הוא לא משקף את המציאות ולא סביר שנראה עוד הנפה איטלקית בקרוב. פעם איטליה נחשבה לבסיס של הכדורגל המיושן, וגם היום זה ככה – אבל במובן אחר לגמרי.
