נבחרת ישראל בכדורעף עד גיל 20 פתחה את אליפות אירופה האחרונה ביוון עם חמישה ניצחונות רצופים, אבל שני ההפסדים שבאו בעקבותיהם מנעו ממנה את העלייה לחצי הגמר ואפילו את המקום השלישי שמסדר כרטיס לאליפות העולם. ועדיין, מדובר באליפות מוצלחת מבחינתה. עבור נעם כץ (48), המאמן שלה ושל הפועל מטה אשר, הנסיעה הזו הייתה לא פשוטה בכלל: ממש לפני ההמראה הלך לעולמו אביו, מאיר כץ ז"ל, שהיה מגדולי שחקני הענף בארץ (119 הופעות בנבחרת).
הראיון מתקיים כמה שעות אחרי שנחת עם שחקניו בארץ, כאשר השבעה כבר הסתיימה והתקיימה בלעדיו. כץ, המתגורר בקיבוץ עין המפרץ, בדיוק סיים לפרוק את המזוודה והתכונן לנסוע לאמו, שאותה לא פגש מאז ההלוויה. "אבא שלי היה שחקן גדול, שיחק עד גיל מאוד מאוחר ואחרי זה גם אימן את נבחרת ישראל. הלכתי בדרכו", הוא מספר. "לא רק אני, יש לי עוד שני אחים ואחות, וכל הבנים במשפחה היו שחקני כדורעף. גדלנו בצל שלו, במיוחד אני, שהלכתי בדרך שלו בתור מורה ומאמן. הוא חלה לפני חצי שנה בערך".
וידעתם שהמצב שלו לא טוב?
"כן, אבל לא ידענו שהוא ממש בסכנת חיים עד השבוע האחרון. במקביל, אני עבדתי מאוד קשה עם הנבחרת, כל הקיץ התאמנו לאליפות אירופה הזו. בשבוע הזה לא ידענו מתי זה יקרה, התחלנו להעלות השערות מה יקרה, מתי יקרה, שאטוס ואולי אחזור באמצע. בסוף, ביום שישי בערב קראו לנו להיפרד ממנו, ממש קשה לי לדבר על זה. נפרדנו ממנו ב־23:00 בלילה, ב־2:00 הוא נפטר - וב-10:00 אימנתי כבר את החבר'ה בווינגייט".
לא שגרתי בכלל, יכולת להגיד "עזבו אותי".
"לא יכולתי לעשות את זה, כי משם השחקנים נסעו לשדה התעופה. אני מאוד קשור ומחובר לחבר'ה האלה, ופתאום ברגע האמת אני מרגיש שאני משאיר אותם לבד. הייתי חייב לעשות להם את האימון. זה היה האימון הכי קשה בחיים שלי. אבא שלי לימד אותי שלא עוזבים קבוצה, זה חלק ממנהיגות, אי־אפשר לעשות דבר כזה. היה לי ברור שלאימון אגיע".
מה מרגישים?
"לא הצלחתי לדבר, השחקנים ראו שהיה לי קשה. נפרדתי מהם, הם נסעו לטיסה ואני חזרתי הביתה. אמא שלי אמרה לי 'תוותר על ההלוויה, אבא היה רוצה שתהיה עם הנבחרת', אבל היה לי חשוב ללוות אותו בדרך האחרונה. ממש מבית הקברות נסעתי לשדה התעופה, עליתי על מטוס ותוך פחות מ-24 שעות מהרגע שבו הספדתי את אבא שלי, אני עומד על הקווים במשחק בינלאומי. אני מודה שזה הרגע הכי הזוי שהיה לי בקריירה".
אמפתיה, הבנה ורגישות
כץ הרגיש רע שלא היה עם הנבחרת כבר מתחילת האליפות, אך השחקנים הבטיחו לו שינצחו במשחק הראשון את איטליה בשבילו - וכך היה. "זה מאוד ריגש אותי", הוא משחזר. "יש דברים שגדולים מאיתנו. אני שמח שבסוף הכל הצליח ביחד. אני מתנצל בפני האנשים שהגיעו לשבעה ולא ידעו שלא אהיה שם. זאת הייתה משימה לאומית. אנחנו אמנם לא חיילים שנלחמים במלחמה, אלף אלפי הבדלות, אבל בתחום שלנו אנחנו מייצגים את המדינה והיה לנו חשוב לעשות את זה כמו שצריך".
מה הייתה התגובה של השחקנים?
"היה להם קשה לראות אותי באותו אימון. חששתי שאני קצת מצלק אותם לפני הנסיעה. יחסית לגילם הצעיר מאוד, הם גילו הרבה אמפתיה, הבנה ורגישות. מדובר בחבר'ה מיוחדים, אימנתי הרבה שחקנים בארץ, ופה זה מעבר ליכולות הספורטיביות. השחקנים מאוד מגובשים כחבורה, שהולכת הרבה שנים ביחד, ואני הרגשתי שהם אלה שהכניסו אותי לחבורה שלהם. הם הביעו אמפתיה לסיטואציה שבה אני נמצא, מודעים לכך שאבא היה דמות מפתח בחיי".
היית גאה בהם שהצליחו לעבור את זה?
"מאוד. הסיפור הזה אולי קצת עזר, בטוח לא הפריע לנו".
כץ אימן כבר את כל הגילים במדים הלאומיים, ואחרי 7 באוקטובר לקח את הנבחרת עד גיל 20 כי היה לו חשוב, לדבריו, לייצג את המדינה בכבוד. "לא חשבתי שאחזור לאמן נבחרת אחרי הבוגרת", הוא מודה. "תיכננתי לנוח ולהתרכז בקבוצה, אבל זו זכות לעבוד עם שחקנים צעירים, זה העתיד של הכדורעף. בנוסף, אף אחד לא קרא לי להילחם בעזה או לתרום במקומות אחרים. הרגשתי זכות לעמוד בתור מאמן של נבחרת ישראל עם חבר'ה כאלה מוצלחים. זאת גאווה מאוד גדולה".
צמרמורות בהמנון?
"לא רק, גם תוך כדי המשחקים. מדינת ישראל מנסה היום להראות את הכוח והיתרונות שלה בכל דרך אפשרית, ואני גאה שהראינו את זה שם. כשאתה בחו"ל, הכל נשכח והתחושה של הפטריוטיות הזאת כן עוטפת אותך כשמנגנים את 'התקווה'. זה נשמע קלישאה, אבל זאת האמת. גם לשחקנים אמרנו שבגילם חיילים נלחמים בעזה - ואנחנו נעשה את המקסימום פה, נעזור למדינה בהיבט הזה".
אירוע מצמרר למדינה
אתה מדבר על המלחמה, חלק מאנשי המועצה האזורית מטה אשר מפונים.
"כן. יש מפונים מהמועצה לקיבוץ שלי ולכפר מסריק השכן. המצב מדאיג, מעין ניגוד שאני חי עם עצמי. כתושב הצפון, יש לי ביקורת מאוד עניינית על ההתנהלות של המדינה שלנו כלפי התושבים פה. אני רואה איך התלמידים לומדים פה, רואה את הפתרונות ללימודים ומגורים. אני לא חושב שהמדינה מספיק עוזרת ומעורבת בסיטואציה הזו שנקלענו אליה לפני כמעט שנה".
אתה גם מורה בבית ספר יסודי, וב־7 באוקטובר איבדת ארבעה תלמידים שלך לשעבר.
"שלושה היו בנובה ואחד נהרג בגולני בבסיס בדרום. זה עדיין שוק מאוד גדול פה בקיבוצים ובקהילה אצלנו. אלה ילדים שהייתי גם המאמן שלהם, הם היו נהדרים. זה היה אירוע מצמרר. לא רק לי, לכל המדינה".
איך אתה רואה את המעבר של שחקני כדורעף צעירים לקולג'ים?
"מצד אחד, אני שמח ששחקנים מגשימים חלומות ונחשפים לתרבויות ומסגרות כדורעף אחרות. אם הם מרגישים שזה עוזר להם, אני לא יכול להיות נגד זה. מצד שני, זה משאיר אותנו, את הליגה שלנו, בלי שחקנים. אנחנו מטפחים שחקנים, כמו בנבחרת הזו, ובשנים האחרונות יצא שיותר מ־40 שחקנים עזבו מכל מיני סיבות: אירופה, קולג', פרישות. יש הרגשה שאנחנו משקיעים בהם ואחר כך הם בורחים לנו, אבל תמיד אלך עם השחקנים ומה שטוב להם - וזה קורה גם אצלי בבית. הבת שלי, שמשחקת כדורעף, התקבלה לאקדמיה בווינגייט. אם בעוד כמה שנים היא תגיד לי שהיא רוצה ללכת לקולג' כדי להתקדם, זה מה שהיא תעשה. נעשה מה שטוב בשבילה".
פורסם לראשונה: 01:30, 12.09.24
