הזרועות של טליה אילת הופכות לאט-לאט לשריריות יותר, מתרחקות מדימוי "הרקדנית הצנומה", כפי שהיא מגדירה את האהבה הראשונה שלה. אל הריקוד היא התחברה כבר בגיל חמש אבל בגיל 18 החלום התנפץ בגלל טרגדיה, "אסון. בדיעבד זה היה אסון", כך היא מגדירה את זה. במבט קדימה טליה בת ה-24 ניצחה, היא החליטה לחתור אל אופק שמח יותר כשהצטרפה אל הספורט הפראלימפי, קיאקים וקאנו, מתרגלת לכיסא הגלגלים והמשוט במקום נעלי הריקוד.
"היה לי קשה עם עניין השרירים", היא מודה. "עדיין יש לי את הגוף של הרקדנית, אבל לאט לאט אני מפתחת גוף של קיאקיסטית. זה מהפך של 180 מעלות. אבל אני מוכנה לעשות הכל בשביל להגיע לאולימפיאדה".
צירוף המילים שחוזר בראיון, "לרקוד עם המים", היה יכול להתאים לשם של מופע בחלק מטור עולמי, אבל כשדלת בית הוריה בהרצליה נפתחת, וכיסא הגלגלים זז במהירות, מבינים מיד שהריקוד שייך לתקופה אחרת.
"קשה להרוג אותי"
זה קרה בסוף כיתה י"ב, במקום נשף סיום ושמלה חגיגית טליה מצאה את עצמה בבית החולים. "הייתי בריאה לחלוטין, מאוד חזקה, הספורטאית של בית הספר - ואז ביום אחד כלי דם התפוצץ לי בחוט השדרה", היא מספרת. "את זה הבנתי בדיעבד, אז סחבתי יומיים וחצי עם כאבים עד שהגעתי למיון. סבלתי ממש, הרגשתי חולשה בכל הגפיים. התעלמתי מהכאב לחלוטין משום שאני רגילה אליו מהריקוד. לא עשיתי מזה ביג דיל. כשהתחלתי לצלוע, הלכתי עם אמא שלי למוקד ואמרו לי שזה לא רציני. הייתה לי פצצה בגב, אבל אף אחד לא ראה את זה. שם בכיתי פעם ראשונה".
הבנת בשלב הזה שמדובר במשהו חריג?
"כן, אני מכירה את הגוף שלי. עדיין הצלחתי ללכת, אבל רגל שמאל שלי נחלשה. בדקו אותי אמרו: 'קחי כדורי ארקוקסיה והכל יעבור'. לא ישנתי כל הלילה, בבוקר קמתי ונפלתי מהמיטה. איבדתי תחושה בכף רגל שמאל והלכנו למיון. זאת הרגישה לי הנסיעה הכי ארוכה בחיים. עשו לי בדיקת CT וראו שהכל מושלם, לא הבינו מה אני רוצה. אבל אז עשו MRI והבינו שיש דימום גדול בעמוד השדרה. תוך שעתיים שותקתי לגמרי מהמותניים למטה. ניתחו אותי, לא היה מה להפסיד. מפה נולדתי מחדש".
איך הגבת כשהבנת שתצטרכי להיות בכיסא גלגלים?
"החיים קרסו עליי. אחרי חודש וחצי הבנתי שזה סופי. אני זוכרת שקבעתי עם חברות למסיבה, הייתי במחשבה שאני קמה והולכת. כשזה לא קרה, הייתי בטוחה שאחזור לעצמי בשיקום. אמרתי לעצמי: אני עושה אותו ברבאק. תמיד הייתי ריאלית ואופטימית. חונכתי שצריך לשאוף קדימה וזה מה שהציל אותי מדיכאון".
למה בחרת לעבור את השיקום באיטליה?
"בארץ, לצערי, לא היה שיקום שמתאים לספורטאים. נתנו לי את השיקום הכי טוב שיכלו, אבל הייתי כמו כל נכה מטופל, קיבלתי חצי שעה בערך. מצאנו מיקום בפירנצה ושם התייחסו אליי כספורטאית. מתשע בבוקר עד חמש אחה"צ. מתתי - וקשה להרוג אותי. הרגשתי הקלה באיזשהו מקום, כי שנתיים הפסקתי לעשות את מה שאני הכי אוהבת ופתאום נתנו לי ניצוץ. התחלתי לאהוב את החיים שלי מחדש. מפה לשם, אמא שלי לנה, הביאה את השיטה לארץ בקמפוס של בית לוינשטיין. המקום נקרא MOVE TO MOTION, והמקרה שלי נתן לה את ההשראה".
לרקוד על המים
המפגש עם הספורט קרה כשאילת חזרה לארץ. "מפה לאוזן שמענו שיש פיזיותרפיסט שמדריך במרכז דניאל לחתירה. הגעתי למקום וראיתי מול העיניים שלי גן עדן. פגש אותי מדריך חתירה ושאל אותי אם אני רוצה אולימפיאדה? ואם כן שארים את היד. הוא הכיר את הרקע שלי. באותו רגע הבנתי שאני בתוך זה".
למה בחרת דווקא בקאנו?
"התאהבתי בזה כי אחרי שלוש שנים זו הייתה הפעם הראשונה שהזעתי מדופק. ניסיתי חתירה אקדמית, קיאק וקאנו. הוועד הפראלימפי ואני ראינו שהקאנו והקיאק מתאימים לי יותר מבחינה גופנית. אני קוראת לזה לרקוד על המים".
הלחצים בתחרויות היו לך חדשים? הרי הכרת אותם מהריקוד.
"אמא ואני קוראות לדבר הזה 'דיסנילנד'. את לא קולטת שאת ברמה הכי גבוהה, עם כל הספורטאים. את מרגישה בסוג של פנטזיה. בתחרות הראשונה הייתי בהלם. המקצה שלי הוא 200 מטרים. זה 200 וזהו, מי שמגיע ראשון – מנצח. אי-אפשר לתקן. אני מתאמנת פעמיים ביום בשביל 56 שניות. ריקוד זה קומפוזיציה, שילוב, כוריאוגרפיה שמישהו אחר עושה לך".
אילת התחרתה שש פעמים מאז שהצטרפה לתחום לפני שלוש שנים. באליפות העולם האחרונה היא סיימה במקום השישי. "זו הייתה תחרות דימוי לתחרות קריטריון, היו שם הבנות הכי חזקות. אם היו מחלקים כרטיסים למשחקים הפראלימפיים - הייתי שם".
במאי האחרון היא זכתה במדליה הראשונה שלה, ארד בתחרות בפולין. "ביום התחרות הייתה סופה, אז דחו לנו ליום שלמחרת בשעה שבע בערב. אני לא רגילה לחתור בשעות האלה, גם היה קפוא, גלים, ואני באה מנחל הירקון שזה פלטת שבת, שטוח. סיימתי מקום רביעי בקאנו ומקום רביעי בקיאק. שברתי גם את השיאים שלי. אני מגיעה לאוטובוס שמסיע אותנו למלון ואומרת לנהג 'בבקשה תחכה שתי דקות, כל המשלחת שלי מאחורה'. באופק, אני רואה את ויטאלי דרוזר, המאמן שלי רץ וצועק 'טליה, יש פודיום! זכית במדליה'. הגעתי לטקס בדקה התשעים. הסתבר שאחת הזוכות בקאנו יצאה מהמסלול שלה ונפסלה".
ברשתות החברתיות אילת די הסתירה את היותה בכיסא גלגלים. בראיון הזה היא נחשפת ונפתחת כך בפעם הראשונה. "איבדתי את הזהות שלי, לקחו לי את הרגליים. היה לי קשה כשחברות שלי התגייסו לצבא, ואני לא. לא יכולתי לצאת לבד בשנה הראשונה בלי ההורים. הרגשתי שאני חריגה. הייתי מסתובבת עם כובע שלא יזהו אותי. לא מסתכלים עליי כטליה הספורטאית מהרצליה שנראית מדהים. פתאום אני בכיסא גלגלים, מסתתרת. החתירה החזירה לי את הזהות, את העוצמה, חלק מהשרירים, את היופי. הגורל שלי הוא להראות מה זה הנכה היפה, החזק והצעיר. היום אני שלמה לגמרי עם מי שאני".
החשיפה מפחידה אותך?
"לא, פשוט המתנתי לרגע הנכון. אני כן מעלה תמונות מתחרויות וכותבת 'הוועד הפראלימפי', אז כבר מקשרים. היום אני רואה את הכובעים שהלכתי איתם ואומרת: 'אשכרה התחבאתי'. אני רוצה שיידעו מי אני, שאני ספורטאית פראלימפית. אני מחכה לחבק את זה ולהראות שאפשר שיהיו אחלה של חיים בכיסא גלגלים".
פורסם לראשונה: 12:06, 18.09.22
