ביום חמישי שעבר זכתה מוניה הינו במדליית הכסף באליפות העולם בקיקבוקס, שנערכה בפורטוגל. היא עלתה לכותרות עוד הרבה לפני ההגעה לקרב על המדליה, כשניצחה ברבע הגמר ובחרה לחגוג את הרגע בהתעטפות עם שני דגלים: זה של ישראל וזה של העדה הדרוזית. כעת, בראיון ל-ynet מביתה שבג'וליס, היא מספרת על הרגע הספונטני שתועד בלא מעט כלי תקשורת, על החיים כספורטאית בעדה בה עדיין מדובר במשהו לא שגרתי, ובעיקר על הרגשות החצויים למדינה אותה היא מייצגת, ובה מגיל קטן גילתה שהיא לא שווה לאזרחים אחרים.
הינו בת 20 בלבד, אבל אל תיתנו לגיל להעיד על הבגרות שלה. היא עברה הרבה, וגם אם לא כל כך משוכנעת שהכינוי "חלוצה" מתאים לה, היא בהחלט מתגאה בהיותה דוגמה לדור הצעיר, במיוחד לבנות צעירות. הקול שלה אמיתי וכן, ומשקף בדיוק את המציאות, לצד זו שהייתה רוצה לחיות בה.
4 צפייה בגלריה
"אנחנו חלק מהמדינה, עושים את המקסימום בכל הענפים ובכל התחומים". הינו עם דגל ישראל
(צילום: חוסיין מרעי)
הסיפור של הינו, ספורטאית התאחדות 'אילת', בקיקבוקס התחיל לפני חמש שנים, כשהייתה בת 15. מדובר בגיל מאוחר מאוד להצטרפות לענף ספורט מקצועני, כזה שעשוי אף להרים גבות, אבל לה לא היה ספק מהשנייה הראשונה כי היא שייכת אליו, גם אם "הגיעה אליו בטעות" לדבריה. היא התאמנה באותם הימים במכון כושר בג'וליס שנמצא בסמוך למועדון הלחימה של פיטר סאקס, מי שמשמש כמאמנה היום, ובכל פעם ראתה את החוג שנערך במקביל, שהיה לגברים בלבד. "אמרתי לו שיפתח עוד חוג, רק לבנות ושאני יודעת שיירשמו עוד בנות, הן פשוט חוששות. הוא נענה לבקשה, עשה את זה, אבל הביקוש ירד בהמשך ועברנו לקבוצת הבוגרים עד שזה התגלגל".
אין הרבה נשים ספורטאיות בעדה.
"אני מכירה פה ושם בנות שמשתתפות בענפים אחרים, אבל לא ברמה עולמית. לא יצא לי להכיר לפני שנהפכתי לספורטאית בעצמי. גם בחברה הערבית הכללית אני לא מכירה".
יש לך הסבר למה זה לא קורה?
"ספורטאי צריך מעטפת סביבו. זה מתחיל מהמאמן, מהמשפחה, החברים. יש הרבה דברים בספורט שהם לא הכי מקובלים בחברה שלנו ואז אין תמיכה בהיבט הזה. מה לא מקובל למשל? לבוש ספורט. הוא חושפני מדי לפעמים. אם המשפחה בסדר אז דברים מסתדרים".
במה המשפחה שלך שונה?
"בהתחלה היא הייתה כמו כולם. אני המשכתי לעמוד על שלי והראיתי להם שזה בסדר גמור ומשהו טוב. עם השנים ואחרי עוד תחרות ועוד תחרות הם הבינו שיש מעטפת טובה מסביב, את התאחדות 'אילת', שתומכת ודואגת שהכל יהיה מסודר. זה הזמן להגיד תודה על כל מה שהם עושים בשבילי. היה שלב שבמשפחה אמרו לי להפסיק עם הספורט ולהתרכז בחיים האמיתיים, אבל זה קורה בכל חברה (צוחקת). יש מחלוקת אם זה תחום לכל החיים ומה עושים אחר כך. גם על זה התגברנו".
איך מסתכלים עלייך כספורטאית בוגרת מצליחה בחברה?
"מאוד מעריכים, לוקחים השראה. במיוחד הדור הצעיר, הרבה רוצים להיות כמוני. אני מקבלת פידבקים והודעות מהרבה אנשים וזה מחמם את הלב לראות את המגמה הזאת, את הקבלה. שינוי כזה. מבקשים ממני לעשות חוגים ופעילויות לבנות צעירות".
"אם הייתי זוכה והיו שמים את 'התקווה' ברקע כמובן שהייתי שמחה, כי זה עדיין הסמל של המדינה. אבל בתוך 'התקווה' יש דברים שאני לא מסכימה איתם, שהם לא משקפים אותי. תמיד יש תחושות מעורבות. אני מכבדת את ההמנון ועומדת בו כמובן, אבל הייתי שמחה אם הוא היה יותר מכליל אותי בתוכו"
עוד לפני מדליית הכסף, הינו זכתה בתארים מרשימים כמו אלופת אירופה לנוער בשנת 2021. שנה לאחר מכן, כשהיא כבר הצטרפה לזירת הבוגרים (בענף הקיקבוקס המעבר נעשה בגיל 19), היא הוכתרה כסגנית אלופת אירופה. "זה לא קרה בהתחלה, לא הכל בא בקלות. היו הרבה פאשלות", היא מבהירה. "באחת הפעמים זכיתי בגביע העולם, שם היו לי קרבות מצוינים, וגם כל הנבחרת הגיעה לעודד ולתמוך. רק שם הבנתי שאני יכולה להמשיך להתאמן ולהשקיע ואולי ייצא מזה משהו הרבה יותר גדול".
אליפות העולם כאמור מדגישה את המשהו הגדול הזה. התחרות, אליה התכוננה מימי הקיץ, קיבלה תפנית עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". באותה שבת שחורה ב-7 באוקטובר, ישבה לוחמת הקיקבוקס בביתה עם חברתה לארוחת בוקר, כשלפתע הגיע בן הזוג של החברה להיפרד, משום שגויס למילואים. באותו הרגע הבינה שהכל עתיד להשתנות. "התחלנו להרגיש את זה ממש על היום הראשון", היא משתפת. "כל קרובי המשפחה שלי, בני דודים, חברים גויסו בהמשך, כולם ביחידות ממש בכירות בצה"ל".
מה את זוכרת מההתחלה?
"היינו מול הטלוויזיה, כמו כל המדינה. היה קשה להתנתק מהכל. לאימונים היינו הולכים עם התרעות פתוחות, שנהיה מחוברים. זה היה מצב מפחיד. אחר כך הגיע הרגע שמתחילים להתכונן ליציאה לתחרות. היינו צריכים לקבל הרבה אישורים בשביל זה. היו הגבלות, דיברו על להוציא רק חלק מהספורטאים, יש גם חיילים שחיכו עד הרגע האחרון לתשובה".
בסוף נתנו לכם לצאת בהרכב מלא?
"כן. הייתה לי קשה המחשבה שאולי לא אצא, אבל יותר עניין המלחמה, המצב, שצריך להמשיך להתרכז יום יום בספורט, בשגרה שלנו, כשברקע קורים דברים ממש קשים. נפגשנו כל הנבחרת, ושם יש ספורטאים מכל הארץ: מהמרכז, מהצפון, שחלק מהם פונו. להרבה אנשים מהמרכז היו קרובי משפחה במסיבה ברעים. יש גם חיילים שסיפרו איך התקופה עוברת עליהם. ניסינו לתמוך אחד בשני, הזדהינו אחד עם השני. הרגשנו שאנחנו היחידים שצריכים להמשיך בשלנו כי כשתבוא האליפות זה יהיה הרבה כבוד, שזה באמת שווה את זה, במיוחד בתקופה הזו".
הצלחתם?
"כולנו הרגשנו את הפיל בחדר. גם כשהגענו לתחרות עצמה אמרו לנו לא להסתובב עם מדי הנבחרת, לא להבליט יותר מדי שאנחנו מישראל. רק בזמן הקרבות, וזו תחושה של עצב. רוב הנבחרות בשיא שלהן, באטרף, כולם מעודדים את כולם, עם הדגלים וההמנון, ואנחנו בתחושה של אבל. היינו עצובים. כשהגענו לקרבות, כל אחד דירבן את עצמו ונתן מאה אחוז".
הפרידו אתכם מנבחרות אחרות?
"בבית המלון דאגו שישהו איתנו ספורטאים ממדינות שאין להן משהו נגד ישראל. היה לנו תדרוך לפני הנסיעה, והקשבנו לו. יצאנו רק אם זה דחוף, כמו קניות בסופרמרקט. בחדר האוכל כן נפגשנו עם ספורטאים אחרים שאנחנו מכירים ואוהבים לדבר איתם".
4 צפייה בגלריה
עם מדליית הכסף. "כשהגענו לקרבות, כל אחד דירבן את עצמו ונתן מאה אחוז"
(צילום: חוסיין מרעי)
בואי נחזור לאותו רגע בו עלית לחצי הגמר והתעטפת בדגלים. חשבת על זה לבד או שעזרו לך?
"לבד. ידעתי שזה ינחם הרבה אנשים, ישמח את האוכלוסייה בארץ, מרגישים שכולם במצב נפשי קשה. רציתי בעצם להראות שאנחנו על המפה, איך שאומרים".
אמרת בין היתר: "היה לי חשוב להרים את דגל העדה הדרוזית לזכר טובי בניה שנפלו לאחרונה במלחמה". היית צריכה להדגיש את זה?
"כן, אנחנו חלק מהמדינה, עושים את המקסימום בכל הענפים ובכל התחומים. זה גם לזכר לכולם, כל מי שנפל, לא רק חיילים, הרי היה שם גם דגל ישראל. אם הכרתי חיילים שמתו? לי אישית לא יצא, אבל אני מכירה אנשים שהם היו חברי ילדות שלהם. הם לא מג'וליס".
כשאת זוכה בתחרויות במדליית זהב ומתנגנת 'התקווה', מה את מרגישה על הפודיום?
"אם הייתי זוכה והיו שמים את 'התקווה' ברקע כמובן שהייתי שמחה, כי זה עדיין הסמל של המדינה. אבל בתוך 'התקווה' יש דברים שאני לא מסכימה איתם, שהם לא משקפים אותי. תמיד יש תחושות מעורבות. אני מכבדת את ההמנון ועומדת בו כמובן, אבל הייתי שמחה אם הוא היה יותר מכליל אותי בתוכו".
זוכרת את הגיל שהתחלת להבין את זה?
"מגיל מאוד צעיר. זה כל כך בולט. בעצם כל ההוויה של השיר, לא רק המשפט 'נפש יהודי הומיה'. אני מבינה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ושצריך להדגיש את העניין הזה באיזושהי צורה, אבל יש פה עוד אזרחים. כל הפרדה בין אזרחים מעצבנת, לא משנה אם זה רק על רקע דת או מין או שפה. זה לא צריך להיות במדינות מתקדמות, לדעתי".
אולי בעתיד הקרוב, בדומה לנעשה בתחום הספורט, יגיע גם הרגע בו ישרתו חיילות דרוזיות בצה"ל. עד אז, מרבית הנשים עושות שירות לאומי ומחזירות לחברה בדרך אחרת. הינו סיימה את השירות שלה לא מזמן, כאשר התנדבה במרכז תרבות בכפר שלה. כעת, היא ממוקדת כולה במטרה הבאה - משחקי העולם (האולימפיאדה של הענפים הלא אולימפיים) שייערכו בקיץ 2025 בצ'נגדו שבסין. "עד אז יש עוד תחרויות וממשיכים להתקדם לשם בצעדים קטנים, להיות מפוקסים במטרה הבאה, בהשתפרות", היא מספרת.
היית רוצה שהקיקבוקס יהיה ענף אולימפי? היה דיבור על זה.
"כשקיבלנו את הבשורה שהוא לא ייכנס למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 2028, התבאסתי מאוד. אי אפשר לתאר את זה במילים, זה חלום שהתנפץ. אני מקווה שבפעם הבאה, ב-2032, זה יקרה וייתנו לענף את הכבוד שמגיע לו".
אריק קפלן, נשיא התאחדות 'אילת', התייחס להישגיה של הינו: "אני שמח וגאה בכך שהתאחדות 'אילת' מלווה את מוניה במשך תקופה ארוכה. אנו זוכים לראות את ההתקדמות המקצועית שלה, הבאה לידי ביטוי בזכייתה בתואר סגנית אלופת העולם. מוניה ספורטאית למופת, המהווה דוגמה לחבריה והיא מביאה לנו, לעדה שלה ולכל מדינת ישראל הרבה כבוד וגאווה. נמשיך להשקיע בה בדרכה אל המקום הראשון בעולם".
