הסיפור מתחיל אי שם בשנת 2010, אני, ילד בן 8 שרק מתחיל להכיר את עולם הכדורגל, ילד שבכלל נמצא בחוג כדורסל ושאף אחד במשפחה שלו לא רואה כדורגל, למעט סבא שרואה בקושי ובכלל מעריץ את אינייסטה וספרד, יוצא עם משפחתו לטיול בהולנד.
שיוט קצרצר בעיר קטנה יחסית בשם הורן שממוקמת על החוף בחלקה הצפוני של המדינה מספר את כל הסיפור על ההתרגשות לקראת המונדיאל שעומד בפתחו בדרום אפריקה. דגלים מקשטים את הרחובות, צבע החולצות אחיד לגמרי, הכתום שכל כך מזוהה עם הנבחרת, וביניהם גם אני שהתלהבתי מהמחזה והתחננתי להוריי שיקנו לי חולצה כדי שאוכל להרגיש חלק. לשמחתי הבקשות שלי נענו בחיוב והתיישבנו בבר מסעדה במרכז העיר בשביל לראות את משחק הפתיחה של הנבחרת נגד דנמרק.
בלי לשים לב, הפכתי למרכז העניינים במקום, הרי לא היינו נראים הולנדים, והמקומיים התלהבו מהעובדה שיש משפחה של תיירים שיושבת בעיר הלא הכי פופולרית שלהם עם ילד קטן שלובש את צבעי הנבחרת. המשחק הלך טוב לזכותם של ההולנדים, 2:0 חלק וסיפתח טוב לטורניר, ויום שאני לא אשכח בחיי, כשבכל גול האוהדים במקום חיבקו אותי ואמרו להוריי שאני הייתי הקמע שלהם, ותכלס זה גם היה היום שבו התאהבתי בכדורגל בכלל, ובהולנד בפרט.
המונדיאל המשיך לו ואני כבר בינתיים חזרתי לארץ, עוקב אחרי כל משחק של הנבחרת עד למשחק הגמר נגד ספרד, עוד יום שחקוק אצלי בזיכרון. נפגשנו כל החברים מהקיבוץ בצפון, בעיקר מתלהבים מהעובדה שיש לנו תירוץ ללכת לישון מאוחר כשרובנו בכלל לא מבינים כלום בכדורגל, כשרק אני ועוד חבר טוב מעודדים את הולנד. קרב גדול היה שם זה אני לא צריך לספר לאף אחד, רובן עם החמצה גדולה ששברה לי את הלב עד לאדום של הייטינחה ולבסוף אותו שער מקולל של אינייסטה בדקה ה־116, שהיה לפעם הראשונה שהזלתי דמעה ממשחק כדורגל, אמנם רגע מיוחד עבור סבי זכרונו לברכה, שבמונדיאל האחרון שהוא זכה לראות, צפה בשחקן האהוב עליו כובש גול ניצחון עבור הבנחרת שהוא אהב.
למען האמת, את יורו 12 אני לא כל כך זוכר, וטוב שכך. כישלון עצום בדמות 0 נקודות בשלב הבתים והדחה מאוד מוקדמת ומאכזבת. את המונדיאל בברזיל אני כבר זוכר מצוין. אותו מונדיאל שהתחיל בצורה הכי מופלאה שאפשר, נקמה סופר מתוקה על ספרד עם 1:5 גדול ושער מהיפים שראיתי בשידור חי של רובין ואן פרסי כמובן. עוד שני ניצחונות נוספו להם בשלב הבתים והרבה אופטימיות במה שיהיה המונדיאל האחרון של ואן פרסי, סניידר ורובן, השלישייה שגרמה לי להתאהב במשחק ללא תקנה. את המשחק מול מקסיקו אני לא אשכח, בעיקר מהסיבה שבאותו זמן בדיוק התקיים טקס סיום כיתה ו שלי בבית ספר והגנבתי טלפון למאחורי הקלעים בשביל שאוכל לראות את המשחק.
את הרבע נגד קוסטה ריקה גם צלחנו, עד החצי נגד ארגנטינה. מצד אחד הולנד שרוצה לחזור לגמר לאחר האכזבה מדרום אפריקה, ומהצד השני מסי וארגנטינה שרוצים להגשים חלום. גם את המשחק הזה אני לא אשכח בחיים, אני אוהד הולנד ואבי אוהד ארגנטינה, שוב רובן אחח אריין רובן עם ההחמצות, ומסצ'ראנו שהגיח משום מקום לחסום אותו והולכים לפנדלים אחרי תיקו מאופס. 4:2 שובר לב בבעיטות עונשין לזכותה של ארגנטינה, צהלות מצד אבי ולעומת זאת אני הלכתי הצידה ופרצתי בבכי בלתי פוסק למשך רבע שעה כמו שלא בכיתי בחיי, אמנם 2010 היה קרוב יותר, אבל ב־2014 כבר פיתחתי אהבה הרבה יותר גדולה, אמונה הרבה יותר גדולה והבנה למשחק, ולא יכולתי לשאת את ההפסד הזה.
על השנים שבאו אחרי זה אין מה להעמיק כל כך, שנים שחורות של הנבחרת בכתום שכשלה להעפיל ליורו 2016 לראשונה מאז 1984, ולאחר מכן גם כשלה להעפיל למונדיאל 2018 ברוסיה, ולהוסיף עוד הפסד בגמר לרזומה שלה, עם הפסד בגמר ליגת האומות ב2019 שאפילו לא קרוב להשתוות לשלושת ההפסדים האחרים שלה בגמרים בהיסטוריה שהגיעו במונדיאל 74,78 ו־2010 כמובן, אבל אחרי תקופה כל כך קשה שההולנדים חזרו להראות כדורגל טוב, לא היה יותר תואם מלהוסיף לזה עוד הפסד בגמר.
לאחר מכן הגיעה תקופה קצת יותר יפה, אחרי היעדרות של 7 שנים (יורו 20 ששוחק בקיץ של 2021 בגלל הקורונה), חזרה הנבחרת לבמה הגדולה. את היורו הזה לצערי בקושי זכיתי לראות, בגלל שבאותה תקופה הייתי בהכשרה בשיזפון ופספסתי את שלושת משחקי הבתים שבהם ניצחנו, אבל שזרעו אצלי אופטימיות לקראת הטורניר, שנגנזה מהר מאוד עם הפסד במשחק היחיד שדווקא כן הצלחתי לראות, 0:2 לצ'כיה בשלב שמינית הגמר.
החזרה ליכולת הטובה המשיכה גם למונדיאל 22 בקטאר, טורניר שלא היו לי הרבה ציפיות לקראתו, שהסתיים בהדחה כואבת בשלב רבע הגמר נגד ארגנטינה אחרי משחק משוגע שלקח לי כמה שנים מהחיים, אבל העביר לי יפה את השמירה במשטח טנקים בצאלים, כשבסוף המשחק אני ועוד חבר מהפלוגה שאוהד את הנבחרת יושבים במשטח עם דמעות בעיניים אחרי עוד הדחה, אבל מונדיאל שנתן לי המון גאווה בנבחרת.
המסע הזה מביא אותי ליורו 2024, ומשום מה, למרות העבר המאכזב, גם שלי בתור אוהד של האורנג' כבר 14 שנים, הנבחרת האהובה שגרמה לי להתאהב בכדורגל, ובכללי בהיסטוריה המאוד מאכזבת של הנבחרת הזאת שרשמה רק זכייה בודדת בטורניר גדול ביורו 88, למרות שלפי השחקנים ששיחקו אצלה במהלך השנים היה צריך להיות עבר יותר מפואר לנבחרת. ליורו הזה יש לי הרבה אופטימיות, עם הגנה מאוד חזקה בהנהגת ואן דייק הקפטן כשלצידו יעמדו שמות כמו ואן דה ון, אקה, דה ליכט, דה פריי, דאמפריס ופרימפונג, וקישור והתקפה לא רעים בכלל עם ווינאלדום הותיק,טיאני ריינדרס, דונייל מאלן, צ'אבי סימונס, ממפיס וגאקפו, יהיה מעניין לאן הנבחרת תגיע ביורו הזה, שלדעתי יכולה להיות סוס שחור ולהפתיע גם בהגעה עד חצי הגמר ואולי גם יותר מכך.
הולנד תחל את דרכה ב16.6 נגד פולין, כשבבית נמצאות גם אוסטריה וצרפת, בית לא קל, אבל מה שאני יודע ובטוח בו, שאת הטורניר הזה אני אראה עם אותם עיניים נוצצות שהיו לי גם בגיל 8 באותו מונדיאל קסום בדרום אפריקה, מעודד ומחזיק אצבעות לנבחרת שתמיד הלכה איתי, בכל שלב שלי בחיים, מהבית ספר היסודי עד הצבא ואחריו, ואולי, רק אולי, לראות את האורנג' שלי מניפים את הגביע ומסיימים את רצף האכזבות הארוך שנים, כי אחרי כל כך הרבה שנים, אני חייב להמשיך להאמין.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
