טומי פול, שהפך אתמול לחור נוסף בחגורה של נובאק ג'וקוביץ' בדרך לעוד גראנד סלאם, דורג לפני תחילת אליפות אוסטרליה במקום ה-35 בעולם והיה האמריקאי הראשון מאז אנדי רודיק ב-2009 שמגיע לחצי הגמר באוסטרליה. זה לא אומר שמישהו בארה"ב, מחוץ לאוהדי טניס של ממש, הכיר אותו עד כה. פול כבר בן 25, אבל אולי זו באמת שנת הפריצה שלו, ואולי זו בכלל השנה בה טניס הגברים האמריקאי ייצא מהבור החשוך העמוק מאוד אליו נפל ב-15 השנים האחרונות. אולי. באופן אישי, תרשו לי להיות סקפטית.
"זריקה מבחוץ" - כתבות נוספות במדור של ציפי שמילוביץ
אומרים שאין ואקום בספורט, אבל ההיסטוריה מוכיחה שבטניס דווקא יש. כמובן שבסוף הוא כמעט תמיד מתמלא מחדש, אבל לוקח לו יותר זמן מאשר בענפים אחרים. במקרה של טניס הגברים האמריקאי, זה לא ואקום, זה יותר ים סוף שנסגר לגמרי אחרי שהיה קרוע לרווחה.
בסוף 1982, שנתו הראשונה כמקצוען, דורג בראד גילברט, האיש ואגדת הטניס המכוער, במקום ה-54 בעולם. היום זה היה מציב אותו עשירי בין הגברים האמריקאים. לפני ארבעה עשורים הוא היה במקום ה-24 מבין האמריקאים, שתפסו אז חמישה מתשעת המקומות הראשונים בעולם, כולל שני הראשונים, ג'ון מקנרו וג'ימי קונורס. שמונה אמריקאים שהיו אז מעל גילברט, וגם גילברט עצמו, הגיעו בשלב מסוים בקריירה לטופ 10 העולמי. באותה שנה, האמריקאים היו שבעה משמונת השחקנים שהגיעו לרבע הגמר בווימבלדון, וחמישה משמונה ברבע גמר אליפות ארה"ב.
אפשר להגיד, ובצדק, שטניס מקצועני היה אז מוגבל מאוד לכמה מדינות גדולות ועשירות, אבל גם כשהמשחק הפך גלובלי בשנות ה-90 הוא עדיין היה בשליטה אמריקאית. ביולי 1991 היו שבעה אמריקאים בין 20 הראשונים בעולם. בהמשך העשור זכו ג'ים קורייר, פיט סמפראס ואנדרה אגאסי במבול של תארי גראנד סלאם.
אבל ביולי 2001 נשאר רק אגאסי בחמישייה הראשונה. סמפראס כבר היה לקראת פרישה, והעתיד כולו הונח בידיו של אנדי רודיק - אכן שחקן מצוין, אבל לא פיט סמפראס ולא אנדרה אגאסי ולא ג'ון מקנרו ולא ג'ימי קונורס ולא ארתור אש. עברו 20 שנה מאז שרודיק זכה בסלאם היחיד שלו, באליפות ארה"ב, שגם היה האחרון עבור גבר אמריקאי. עברו 14 שנים מאז ההופעה האחרונה של אמריקאי בגמר גראנד סלאם (רודיק בווימבלדון 2009).
"היו לנו כל כך הרבה שחקנים בעידן שלי", אמר לאחרונה גילברט ל-ESPN, "אם היית אחד האמריקאים הטובים ביותר, בום, עלית מהר. גם אם היית שחקן קולג'ים כמוני, שהתחיל את הקריירה המקצוענית מאוחר, עדיין המעבר שלך היה מהיר. המשחק מאז הפך גלובלי ושחקנים מגיעים מכל העולם, אז ברור שיותר קשה, אבל כשיש לך היסטוריה של כל כך הרבה אמריקאים טובים ופתאום אנחנו כבר לא בצמרת, אתה חייב לשאול 'מה אנחנו לא עושים נכון?'".
מה יודעים בעולם שלא יודעים באמריקה
חלק מהבעיה, אומרים מאמנים אמריקאים, היא שצורת אימון הטניס בארה"ב פשוט נשארה מאחור. קרייג אושנסי, מאמן ויועץ שעבד גם עם נובאק ג'וקוביץ' וגם עם האיגוד האיטלקי שבנה בשנים האחרונות פס ייצור של שחקני צמרת, סבור כי הבעיה היא שהשחקנים האמריקאים אמנם מתאמנים הכי קשה בעולם, אבל לא עובדים על אסטרטגיה ועל הצד המחשבתי של המשחק.
גילברט, ששימש כמאמן אחרי הפרישה ועבד בין היתר עם אגאסי, רודיק, אנדי מארי וקיי נישיקורי, חושב שהבעיה היא שהסגנון האמריקאי הפך לחד-ממדי - הגשה חזקה, פורהנד חזק, וזהו בערך. "אנחנו לא יודעים לשחק הגנה", אומר גילברט, "בין השאר כי אנחנו משחקים בעיקר על משטח אחד. אנחנו צריכים שהצעירים שלנו, בני 13 ו-14, ישחקו הרבה יותר על חימר. כל עוד זה לא קורה, יהיה לנו קשה. חימר מלמד אותך כל כך הרבה, ממשמעת דרך עבודת רגליים ועד מאמץ לבנות נקודה קשה ולעבוד בשבילה".
נראה באמת כי לשחקנים האמריקאים אין את מה שיש לכל שחקני העלית של היום: תנועה כמעט לא אנושית על המגרש. "המהירות הורגת", אומר גילברט, "אם אתה מסתכל על האתלטיות והתנועה של נדאל, ג'וקוביץ', פדרר, מארי, זו רמת תנועה מטורפת וזה מגיע מגיל צעיר. אם אתה לא נע מצוין בגיל צעיר, לא תהפוך פתאום לכזה בגיל 25. צפיתי ברפא משחק בגיל 15 וחשבתי מיד: 'אלוהים, איך הוא זז'. אתה לא יכול להיות גדול אם אתה לא יכול להגן, והרבה מהחבר'ה שלנו לא יכולים להגן".
ועדיין, יש עכשיו סימני תקווה, לא רק כי באליפות אוסטרליה הגיעו ארבעה אמריקאים לשמינית הגמר בפעם הראשונה מאז 2004. התקווה מתחילה במבט על מה שקורה בפארקים ציבוריים ובתי ספר ברחבי ארה"ב. הרבה יותר ילדים משחקים היום טניס, והם גם מגיעים משכבות כלכליות ודמוגרפיות שפעם פשוט היו חסרות גישה למשחק הזה. אפקט האחיות וויליאמס התגלגל גם לגברים - פרנסס טיאפו, 17 בעולם, הוא הדוגמה הבולטת אך לא היחידה - ויש עכשיו עשרה אמריקאים בטופ 60, רובם מתחת לגיל 24.
להיות אגאסי הבא
אבל אם מחפשים אמריקאי שלא רק יסתובב באזורי רבעי גמר גראנד סלאמים אלא יחזיר איזו עטרונת ליושנה, כנראה שהאחד הזה הוא סבסטיאן קורדה בן ה-21, שאולי פשוט אין לו באמת ברירה אלא להיות שחקן מצוין. הוא בנו של פטר, הצ'כי שהיה אלוף אוסטרליה ב-1998 ומספר 2 בעולם, ורגינה רייכרטובה, שהייתה טופ 30. הוא נראה ומשחק כמו אבא שלו, ואולי בגלל זה יש לו גם את מה שגילברט חושב שחסר לרוב השחקנים האמריקאים: תנועה של פלאש.
"בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים אני מלא תקווה", אומר גילברט, "אני חושב שקורדה יכול להיות מספר 1 בעולם ואולי סוף-סוף נצא מהבור הזה". אולי. אבל שחקן עם תנועה מושלמת לא מספיק. לא באמריקה. הוא צריך להביא איתו את הדבר הזה שהיה למקנרו וקונורס וכמובן לאגאסי ובדרכו שלו גם לסמפראס: ייחוד, אופי, כריזמה. לאמריקאים יש הרבה מאוד ענפי ספורט וכוכבי ספורט לבחור מהם, צריך לעבוד קשה כדי לקחת להם חתיכה מתשומת הלב, ובוודאי חתיכה מהלב.
