"כשניקולה הגיע לפה לכיתה ט' בגיל 15, ב-2010, הוא כבר היה בגובה שני מטרים, ואם להיות מנומסות, אז גם קצת שמנמן ומגושם מאוד. הוא לא היה יכול לעשות שכיבת סמיכה אחת, והוא לא היה יכול לקפוץ מעל החמור בשיעור התעמלות. אבל הוא אמר את זה לא כמו ילד מפונק שלא רוצה לעשות משהו, אלא יותר כמו בקשה לעזרה. אתה יודע, כמה שהוא גדול ככה הוא רך. אז הוא הציע שבמקום שכיבות סמיכה הוא יעשה פי שניים כפיפות בטן, והוא יעזור לכל הילדים האחרים. אנחנו לא יודעות כמה כפיפות בטן הוא עשה באמת, אבל אנחנו בטוחות בדבר אחד: בשנתיים שהוא היה פה, אף אחד לא נפל בקפיצת חמור".
ולריה פורגיץ' (47) ומריה לוקיץ' (53) היו המורות לחינוך גופני של אלוף ה-NBA הטרי ניקולה יוקיץ' כשלמד בכיתות ט'-י' בעיר הולדתו סומבור שבסרביה. הן זוכרות איך מתח את רגליו בשורה הראשונה ואז אי אפשר היה לפתוח את הדלת, ואיך, אם היה מקפל את הרגליים, השולחן שלו היה עולה באוויר. איך כולם רצו להיות סביבו כי תמיד התפזרו עננים של צחוק בכל מקום שבו היה, אבל אף פעם לא על חשבון אחרים. איך היה לוקח את האשמה מילדים שפחדו להודות במשהו שעשו. איך היה ביישן עם בנות.
ביקור בביתו של ניקולה יוקיץ'
(צילום: זאב אברהמי)
"אני הייתי המורה שלו לכדורעף", אומרת לוקיץ'. "הוא תמיד בלט בכך שהוא רק רוצה לשחק עם כדור. לא משנה מה. הבדיחה של השכנים שלו הייתה: 'את ניקולה לא רואים, את ניקולה שומעים'. כדורמים, מחניים. רק לשחק. תמיד היתה לו אינטליגנציה מאוד גבוהה שהחביאה את המחסור בכושר גופני. הוא בא אליי ואמר לי שהוא רוצה לשחק כדורעף, אפילו שאין לו מושג בענף. אמרתי לו שאין בעיה, רק שילך להתאמן שבוע. אחרי שבוע הוא חזר והשתלב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"כשכבר היה מפורסם הוא בא לכאן יום אחד, נעמד מאחוריי, ביקש מהתלמידים שלי לא להגיד לי שהוא פה, התחיל לעשות פרצופים מצחיקים, תפס לי את הראש מאחורה ונתן לי נשיקה על הפדחת - ואז הלך להתאמן בזריקות לסל. אחרי זה ישבנו והוא סיפר לי שהוא בא אליי לבקש לשחק כדורעף, כי הוא ראה כמה משחקים של נבחרת בית הספר והבין שחסר לי מנחית וחוסם מרכזי. וזה מה שנהיה ממנו".
אבל אלו תפקידים שמצריכים יכולת ניתור.
"אל תתבלבל. ניקולה יכול לקפוץ, אבל למה לקפוץ אם אפשר לפתור הכול במיקום ובעבודת רגליים. כדי להבין את ניקולה, בכדורסל ובחיים, צריכים לזכור עובדה חשובה מאוד: אני ואתה רואים את העולם בפריימים. הוא רואה את הכול בתמונה הגדולה".
החלק הזה, של הכדורעף, הוא החלק המכריע בחייו של יוקיץ', הרבה יותר מכדורסל. עוד נחזור אליו.
"כשניקולה מגיע לכאן בקיץ", אומרת פורגיץ', "תמיד יש דיל: חודש שלם אפשר להציק לו, לבקש חתימות, תמונות, ואז נותנים לו להיות אזרח רגיל. הוא מגיע לבריכה, משחק כדורעף חופים וכדורסל במגרש פתוח עם מקומיים, הולך למועדון, רוקד, מזמין לכולם שתייה, נמצא בחוות הסוסים.
"פעם אחת שיחקנו כדורעף חופים ליד הנהר, וקבוצה גדולה של בנות התקרבו אליו. ניקולה עצר אותן ושאל מה הן רוצות. הן ביקשו חתימה. כשגמר לחתום הוא שאל אותן: 'אבל מה אתן באמת רוצות?', והן נתנו לו חולצה שהן הכינו בשבילו".
איך הוא ידע?
"ניקולה שחקן כדורסל נהדר. תמיד למד הכול מהר. כל מה שלימדנו אותו הוא הבין בפעם הראשונה שבה תרגל את זה. אבל המעלה הכי גדולה שלו, קילומטרים מעל הכדורסל, היא איך שהוא מבין בני אדם, מה הם צריכים באותה שנייה בדיוק. חיבוק, מילה טובה. ניקולה הוא מטאפיזי. הוא קורא אנשים. הוא בן אדם מושלם מבחינתנו, אלוהים. הוא רק לא מקדם את זה, כי הוא צנוע".
"עשינו את העבודה, אפשר ללכת הביתה", אמר יוקיץ' בריאיון מיד אחרי הזכייה באליפות ה-NBA עם דנבר נאגטס – התואר הראשון בתולדות המועדון. "מה, יש מצעד אליפות? מתי? ביום חמישי? אוי לא, אני חייב כבר לחזור הביתה", הוסיף במסיבת העיתונאים. היום יש בסומבור מרוץ סוסים גדול. יוקיץ' היה חייב לחזור.
"ניקולה הוא אדם חשוף, על אף שהוא מגן על הפרטיות שלו. הוא לא אומר משהו אחד ומתכוון למשהו אחר", אומרת פורגיץ'. "כשהוא לוקח על הידיים את הילדה שלו בטקס הענקת הגביע, זו אמירה. זה סדר העדיפויות. כשהוא מדבר על הבית, זו אמירה. דנבר היא מקום העבודה. באתי, עשיתי את העבודה, חזרתי. הבית הוא פה. השפה, המשפחה, המולדת, הטבע, החברים, המועדונים. פה אני ממלא את המצברים.
"נפגשנו בעבר אחרי שנבחר ל-MVP של העונה, שאלתי אותו על כדורסל והוא ביטל אותי וביקש שנדבר על הילדים שלנו. מה שיפה אצל ניקולה הוא שאם אתה מכיר אותו, אתה יודע שכל הכדורסל שלו זה רנטגן של מי שהוא מבפנים. כולם אומרים שדנבר תלויה בניקולה, אבל זה הכי רחוק מהאמת. ניקולה תלוי בדנבר, גם בעיר וגם בקבוצה, הרבה יותר ממה שהקבוצה תלויה בו".
הבית הוא סומבור, כשעתיים צפונית לבלגרד, על משולש הגבולות עם הונגריה וקרואטיה. "60 אלף תושבים וכולם מברכים אותך לשלום, שואלים לשלומך", אומרת סנדרה פאפו פישר (45). "הכול רגוע, שקט. אם אתה רוצה לדבר עם מישהו אתה לא שולח וואטסאפ, אתה מזמין לקפה ועוגה. זו העיר עם הכי הרבה עצים במזרח אירופה. במקור אני מבלגרד. פגשתי את בעלי בהונגריה כששנינו ברחנו מההפצצות של נאט"ו, והתחתנו אחרי חמישה חודשים.
"אני פה יותר מ-20 שנה, ולפחות פעם ביום בא לי להתפוצץ מכמה שהם אדיבים ורגועים פה. הגברים רק רוצים לעזור בבית, ולבשל ולאכול ארוחות משפחתיות. אין להם פלפל. אני אוהבת את זה, אבל אני חייבת פעם בשבוע לברוח לבלגרד כדי להרגיע את עצמי עם קצת בלגן. אם אתה מבין את זה, אתה יכול להבין את ניקולה, ואיך המקום הזה הוא רפליקה של האופי שלו, החמלה, האמפתיה".
פישר ובעלה הם שניים מתוך קהילה יהודית של 50 איש בעיר. לפני המלחמה היו פה 2,000. כמו צעירים רבים אחרים בעיר, בתה נועה לקחה את הרגליים בגיל 16, נסעה לתל אביב ואז לאוניברסיטה בבלגרד. עצים, רוגע וחיים באיטיות לא מייצרים מקומות עבודה.
יוקיץ' גדל בדירה קטנה בקומה העליונה של בניין מגורים בן ארבע קומות (אחרי שחתם על החוזה הגדול קנה דירת קרקע גדולה למשפחה, 150 מטר מביתו הישן). יש לו שני אחים גדולים: הבכור, סטרחיניה, היה טוב בכדורסל ושיחק בליגה המקצוענית בסרביה; האח האמצעי, נמניה, שיחק בקולג' בארה"ב, אבל בזבז את הקריירה על מסיבות, נשים ואלכוהול.
יותר מעשור מפריד בין ניקולה לבין שני אחיו. כשהוא נמצא לבד עם סטרחיניה, הוא עובר סדרת חינוך. במקרה אחד הוא מסרב לטפס על עץ. אחיו הבכור מעמיד אותו עם גבו לעץ וזורק סביבו סכינים. כשניקולה עולה לליגה הסרבית, אחיו בא להשגיח, גם בכוח הזרוע, על התזונה ומשטר האימונים שלו. "אבל אל תשכח", אומרת פישר, "האחים שלו נולדו לתוך המלחמה, לרוע. הוא נולד למציאות אחרת. בגלל זה הוא גם לא שרירן ומאצ'ו כמוהם וכמו האבא ברניסלב".
"אבא שלו והאחים שלו הם לא ניקולה. הם הרבה יותר קשוחים. הרבה יותר טמפרמנט, הרבה יותר מחבבים עימותים עם הידיים", נזכרת המורה לוקיץ'. "הם היו מאוד רעים אליו, אבל באותה מידה הם היו מאוד טובים אליו. הם לימדו אותו לא לפחד, לא להירתע, להיות קשוח. הוא היה הרבה יותר ילד של אמא. רואים את זה לפי דיאטת הבורקס-קולה שלו, אבל גם לפי הרגישות שלו. לפעמים הוא היה שואל אותנו אלף שאלות, וכל המורות היו משתגעות מזה. ואז היה מגיע משחק, ואנחנו קולטות מה זה השאלות האלו. ככה הוא בונה חזון. הוא מקבל רעיונות. ככה הוא מקבל תשובות בתוך סיטואציות. אתה רואה מסירה שלו מאחורי הגב ואומר: 'וואו, אני מבין מאיפה זה בא'".
ניסיתי לחפש גברים מקבוצת הגיל של ניקולה עצמו ששיחקו איתו, אבל מתברר שכמעט כולם עזבו את העיר. בכיכר יושבות שתי נשים צעירות עם הטלפונים ומסתכלות על סרטונים של יוקיץ' ביוטיוב, כולל ההכרזה על בחירתו כ-MVP של סדרת הגמר. "ניקולה הוא הגבר הסקסי החדש", אומרת אחת מהן. "בלי שרירים, אבל עם סדר עדיפויות של משפחה, מדינה, צניעות".
רק אל תספרו את זה ליוקיץ'. מתברר שהמשיכה שלו לכדורעף בתיכון לא נבעה מאלטרואיזם טהור. הוא ראה שחקנית כדורעף בבית ספר סמוך והתאהב בה. כדורעף היה הדרך להתגבר על הביישנות. "היא הייתה הבחורה היחידה שלו, ואיתה התחתן", מספרת פורגיץ'. "כשנסעה לשחק בקולג' באוקלהומה, הלב שלו נשבר. זה מה שדחף אותו לנסוע לשחק בדנבר, שלא רחוקה משם. אם היא הייתה משחקת בברצלונה, הוא היה היום השחקן הכי טוב באירופה ומוביל את ברצלונה לאליפויות".
ולדימיר קרנוביץ' מלמד בבית הספר "דוסיטיי אוברדוביץ'" מאז 2008, ובשש השנים האחרונות כמנהל. על הקיר שפונה לרחוב ריסס מישהו באדום: "קוסובו זה סרביה". על הקיר הצדדי, זה שפונה למגרש הכדורסל הפתוח, יש ציור קיר ענק של יוקיץ' במדים הלבנים של דנבר. ידו הימנית צמודה לגופו. ידו השמאלית, החלשה, מוליכה את הכדור. פיו פעור בהשתאות תמידית. לרוחב בטנו כתוב "ג'וקר" בצבעים תכול וצהוב, צבעי דנבר. מעל כתפו השמאלית כתוב: "אל תפחד להיכשל בגדול". יוקיץ' למד פה מכיתה א' עד לכיתה ח'.
"הוא היה תמיד מנומס, תלמיד טוב, מצחיק, שומר על החלשים, אפילו על חשבונו", נזכר קרנוביץ'. "הוא היה שקט מאוד, חברותי, אבל לא עם בנות. בנות בגיל הזה אוהבות בנים עם נטייה לעשות דברים רעים. הוא היה בחור טוב עם ילדות טובה, מוגנת, אבל ברור שהגנו עליו לפעמים עם איזה מרפק לפנים".
יש שתי אגדות על יוקיץ' בסומבור. פעם אחת התקשרו אליו ממשרד הפרסום של נייקי ואמרו לו שחייבים לצלם פרסומת, שהוא חייב להגיע לאמריקה. יוקיץ' אמר להם שיש להם יומיים לבוא לסומבור, ואז יש להם שעה לצלם. לצילומים התייצב בכפכפים.
כשקיבל את תואר ה-MVP השני שלו, הוא כבר היה בסומבור אחרי הדחה מוקדמת מהפלייאוף. הנהלות דנבר והליגה הגיעו לסומבור להעניק לו את הפרס באורוות הסוסים של המשפחה. יוקיץ' הופיע על מרכבת סוסים, יחף.
"אם אתה רוצה לכבד אותנו, להכיר אותנו, אתה בא אלינו - לא להיפך", אומר קרנוביץ'. "אף פעם לא ידענו לאן הוא יגיע, בטח לא כמו עכשיו, אבל האמפתיה, האנושיות, חוסר האגו, האינסטינקט לחלוק, להיות חלק שווה בקבוצה - כל אלו היו שם מאז שהיה בן שש".
כולכם מציירים פה תמונה של הכדורסלן הכי טוב בעולם, ואדם פי מיליון יותר טוב מכדורסלן. כמעט מושלם.
"למה כמעט? מתלוננים שהוא לא מדבר הרבה, אבל הוא שומר על עצמו - ומדבר במעשים. כשאדם ממעט לדבר, מה שהוא בכל זאת אומר נהיה חשוב. הוא מצחיק נורא, אבל בעיקר יודע לצחוק על עצמו. אתה צריך להבין: הוא מרוויח 51 מיליון דולר בשנה. התקציב העירוני שלנו הוא 20 מיליון. אבל כשהוא מגיע לפה הוא אחד משלנו. הכסף לא סינוור אותו, את הנאמנות שלו, את האחריות שיש לו לשם המשפחה שלו. הוא בן אלוהים. מישהו נגע בו כשהוא יצא לעולם".
סינישה סאבוביץ', 50, היה מאמן הכדורסל הראשון של יוקיץ', מגיל שבע עד 11. הוא מראה לי את כרטיס השחקן של יוקיץ', היחיד שעליו הוטבעו בטעות שתי חותמות.
"פגשתי אותו בפעם הראשונה ב-2002. הוא היה בן שבע", הוא מספר, "ילד גדול שברור שיש לו חיבה לאוכל לא בריא. ההבדל בינו לבין האחרים היה שהוא התייחס למשחק כמו שילד מתייחס לצעצוע. הוא אוהב לשחק, הוא נהנה מזה. זה אזור הנוחות שלו. לא היה אכפת לו מה התפקיד שלו ומה הוא יעשה, כל עוד הם מנצחים.
"לימדתי אותו את כל היסודות. לכדרר עם כדור טניס, לכדרר רק עם יד שמאל, להשתמש בגוף, לשחק את כל התפקידים, אבל הוא נולד לכדורסל. השקעתי בו הכול, כי תוך כמה דקות הבנתי כמה פוטנציאל יש לו, למרות שלא היה לי מושג שיש כל כך הרבה פוטנציאל. הייתי צריך ללמד אותו להיות רגוע, לתת למשחק לבוא אליו, ואפשר לראות את זה עכשיו. הוא מימש את הפוטנציאל שלו. הכול התחבר במקום ובזמן הנכון. הוא הלך לקבוצה הנכונה, והוא לקח את הזמן שלו להשתפר כדי להגיע לאן שהגיע היום, גם אישית וגם קבוצתית. הוא לא זירז שום דבר. הוא שם את הגורל שלו בידי הקבוצה. זה דבר מדהים לטאלנט כזה.
"ניקולה הוא כמו אמן שמגיע לשיא שלו. אני חושב שאין עוד הרבה מקום לשיפור. הוא ישחק עוד שלוש-ארבע שנים. צריך פשוט להסתכל עליו, כי אין שום דרך להבין מה עובר לו בראש, מה הוא רואה. הוא הראשון מאז מג'יק ג'ונסון שגורם לך ליהנות מכדורסל. ג'ורדן היה מכונה.
"כשהייתי נותן להם ספרינטים הלוך-חזור, כשהוא היה עדיין בהלוך הוא היה פוגש את השחקנים שכבר היו בחזור. הוא הבין מהר מאוד שהדבר הכי חשוב לקריירה שלו יהיה לאמן את מה שיש בראש, אבל כל הדברים שאנחנו רואים עכשיו - הצניעות, המסירות, לתת לאנשים להתבטא, לתת למאמן לאמן - זה היה שם כבר בגיל שבע.
"אני חושב שהוא נבחר נמוך מאוד בדראפט (מקום 41 ב-2014) גם בגלל הכישלון של דרקו מיליצ'יץ' (בן-ארצו שנבחר שני בדראפט 2003 ונכשל כישלון חרוץ, עד שפרש מכדורסל בגיל צעיר). זה עוד מכשול שהוא היה חייב לעבור. הוא גם לא נפצע, כי הוא לגמרי קשוב לגוף שלו. כלום לא נוגע בו. לא אכפת לו מה שאנשים חושבים עליו או אומרים עליו. הוא האיינשטיין של הכדורסל".
"ניקולה תמיד היה ילד שונה", מוסיפה פורגיץ'. "הוא היה הולך לחווה כבר כנער. הייתי הולכת לווטרינרית הקרובה לאורווה, והוא תמיד היה יושב שם יחף ובלי חולצה. הייתי שואלת מה הוא עושה שם, והוא היה אומר לי שיש בחיות האלו אינטליגנציה ויופי ואלגנטיות. שזה גן העדן בשבילו".
כיום יש לאביו ברניסלב, מהנדס חקלאות, אורוות סוסים שנקראה על שם הסוס הראשון שיוקיץ' קנה, "תופס החלומות". נפגשתי עם אביו במשרדי החווה, לא רחוק ממסלול המרוצים המקומי. יש במשרד שלל עצום של פרסים וגביעים. אף אחד מהם לא של בנו - את כולם הביאו הסוסים. האזכור היחיד לבנו האלוף הוא תמונה קטנה בשחור-לבן של יוקיץ' הילד, נגרר במרכבה אחרי סוס דוהר.
"לא נסעתי לגמר ה-NBA, כי מישהו היה צריך לדאוג פה לכל הסוסים", הוא אומר. "בתחילת המשחק החמישי בגמר הייתי עם אשתי, אבל אחרי זה הייתי לבד. הייתי יותר מדי עצבני. כשזה נגמר לא הייתה מסיבה גדולה, כי זה היה מוקדם בבוקר, אז שתינו קצת. אבל זה הרבה רגשות מעורבים. הבן שלי עשה משהו שהוא חלום של כל ילד בעולם. עצב גדול שאני לא שם איתו ברגע כזה". המתורגמן מתערב ואומר לי: "הוא לא יגיד לך את זה בחיים, אבל מה שהוא אומר בעצם זה שהוא בכה".
ברניסלב ממשיך: "מה שהיה מדהים זה איך הוא התנהג מיד אחרי הזכייה באליפות (האב מתכוון לכך שהלך ולחץ ידיים לכל שחקני מיאמי). התכונות האלו תמיד היו בו. להבין את המפסיד, להיות אמפתי, צנוע. הוא תמיד היה ילד טוב. כשבתו נולדה, זה התחדד. הסדר שלו הוא משפחה, סוסים, כדורסל. כשהיה בן שנה לקחתי אותו למשחקים של האחים שלו. הוא היה יושב על הברכיים שלי ולא מדבר, לא בוכה, לא צועק, רק מתבונן במשחק. כדורסל היה החיים שלו, ואז באו הסוסים. הוא רצה יותר סוסים, אבל אני אמרתי לו שימצה את עצמו בכדורסל ואז יקנה כמה סוסים שהוא רוצה.
"אחיו הגדול סטרחיניה עבד קשה כדי להיות כדורסלן, ולאח האמצעי היה הרבה כישרון. ניקולה למד משניהם. הם גיהצו אותו. ידענו שיהיה טוב, אבל לא כזה טוב. הוא היה הכי טוב, הכי גדול והכי שמן. הוא עשה מה שרצה. הוא משחק את אותו כדורסל ששיחק כילד. אותו דבר. גם בחיים, אותו דבר. הורה לא יכול לבקש יותר מהבן שלו.
"אני אספר לך סיפור על ניקולה ופה נסיים, כי זה מספר הכול. כשהגיע לדנבר היה לו מאמן סרבי לפיתוח שחקנים, אוגניין סטויאקוביץ'. ניקולה לא סבל אותו, כי הוא הכריח אותו לעבוד קשה מאוד. כשלניקולה נולדה בת הוא קרא לה אוגניינה. הוא הבין מה המאמן הזה עשה בשבילו".
אתמול בלילה יוקיץ' נחת בבית. העבודה הסתיימה. יש מרוצי סוסים, וצריך למלא את המצברים. יש עוד פסגה לכבוש.
