לפני שלוש שנים יהוא אורלנד היה אחד המועמדים הסופיים לאימון של בני־הרצליה, והוא כבר הגיע לשיחות מתקדמות עם היו"ר אלדד אקוניס. אלא שאורן אהרוני נבחר בסופו של דבר להיות זה שיצעיד את הקבוצה לעונה היסטורית עם זכייה בגביע המדינה ועלייה לגמר הפלייאוף. אורלנד (43) הגיע בסופו של דבר בדיוק לאותו המקום, אבל במסלול שונה לגמרי.
אחרי שהפסיד את התפקיד לאהרוני, שחקן העבר הפך למאמן הפועל חבל מודיעין מהליגה הלאומית, והוביל אותה למקום השני בליגה הסדירה. הקבוצה הודחה בחצי גמר הפלייאוף ואורלנד המשיך לעונה שנייה על הקווים, אלא שאחרי עשרה הפסדים רצופים הוא סיים את דרכו. שלושה חודשים לאחר מכן מונה למאמן מכבי רעננה והגיע איתה לרבע גמר הפלייאוף. לפני חצי שנה הוכרז שאורלנד ממשיך לעונה נוספת – אלא שאז הגיעה שיחת טלפון מפתיעה מאקוניס, שחיפש מחליף לדן שמיר שהודיע על עזיבה.
"הוא התקשר לשאול אם אני פנוי. לא הייתה פנייה, יותר לדעת אם יש לי חוזה", משחזר אורלנד. "אמרתי בגלוי שיש לי חוזה ברעננה וביקשתי שיחכו כמה שעות כדי לברר אם אוכל להשתחרר כדי להתקדם ולאמן בליגת העל. המועדון הסכים, הייתה שיחה ג'נטלמנית מאוד עם ג'ף רוזן, היו"ר והבעלים, והסברתי לו את הסיטואציה. הוא לא עשה את זה בלב שלם, אבל כן הסכים לתת לי את ברכת הדרך. אם רעננה לא היו משחררים אותי, הייתי מכבד את החוזה".
איזו הכנה מיוחדת עושים לפני עונת בכורה בליגת העל?
"כמובן שיש הבדל ברמות, אבל אם אתה מאמן כדורסל – אתה מגדיר את עצמך ככזה, לא משנה באיזו רמה. את ההתאמות צריך לעשות. למזלי ולשמחתי יש פה יו"ר מעורב מאוד בבניית הקבוצה, והוא עוזר. כולם לוקחים את זה למקום רע שהוא קובע, יושב על הספסל, אבל זה לא מפריע לי. יש לו ידע, הקבוצה מאוד חשובה לו ואני רואה בזה דבר מבורך".
גביע, בכל הכוח
השינוי הגדול שנעשה בהרצליה העונה הוא עיבוי הסגל המקומי, שהיה מלא במתאזרחים. פרדי בורדיון נותר היחיד במשבצת הזו, ואיתו המשיך איתן בורג. אליהם הצטרפו אלון מיכאלי ממחלקת הנוער, עומר בן־דוד ושליו לוגשי – לצד זרים איכותיים כמו אקסבייר סניד, כריס סילבה וג'וש הולי, היחיד שהמשיך מהעונה שעברה. בינתיים הקבוצה כבר ניצחה את מכבי ת"א, הפועל ירושלים, מכבי ר"ג והפועל חולון. "בניית הקבוצה הייתה מוצלחת, וכך גם החיבור בין השחקנים", מסביר אורלנד. "התקציב מוגבל כמו של רוב הקבוצות בארץ, ואי־אפשר להחתים חמישה זרים בקליבר של הקבוצות הגדולות. יש תמורה לעבודה קשה, ואני לא מדבר רק על עצמי. כל מי שיש לו חלק בקבוצה הזאת עובד פה מאוד קשה, הנהלה, שיווק, פיזיותרפיסט, מאמן יכולות גופניות, מאמנים, שחקנים. מה הלאה? מסתכלים עכשיו רק לעבר גביע המדינה, כשהמשחקים כבר עכשיו קובעים את המיקום. לא משנה את מי נגריל – נרצה לנצח".
ניצחון על עפולה בשבוע שעבר היה מציב אתכם במקום הראשון, והפסדתם.
"באנו בידיעה שזה עוד לא משחק, יכול להיות שזה הלחיץ אותנו. כשניסינו לחזור במחצית השנייה זה לא צלח ואז התחיל כדור שלג ספורטיבי, שנמשך גם שלשום בבית נגד נס־ציונה במשחק אליו הגענו כפייבוריטים".
הם הפתיעו אתכם עם פתיחה מאוד חזקה.
"אותו תרחיש בו אנחנו פותחים חלש את המחצית הראשונה. זה קרה לנו נגד מכבי ר"ג בבית, נגד הפועל חיפה בחוץ. בפעמיים ההן השכלנו לנצח את המשחקים ובשני האחרונים זה לא קרה. נצטרך ללמוד לא להגיע לסיטואציה הזאת של לא להיות במינוס 20 הפרש במחצית. אם אנחנו רוצים להיות שייכים לצמרת, אנחנו צריכים לדאוג שזה לא יקרה לנו".
מה דעתך על שפיכת הכסף בקיץ במאבק אחרי השחקנים הישראלים הבכירים?
"אני לא אוהב את הביטוי 'לשפוך כסף'. אם מישהו מרוויח סכומים גבוהים, כנראה מגיע לו. יש פה עוד קבוצות שרוצות להתחרות עם מכבי ת"א. אני רואה את מה שקורה פה בשנים האחרונות, כיף גדול שיש עוד קבוצות ואנשי עסקים שמבינים שתרבות הספורט בישראל חשובה".
אין הרגשת כישלון
אתה גם מאמן את נבחרת הקדטים.
"זכות גדולה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להיכנס לפול המאמנים של נבחרות ישראל. בקיץ, באליפות אירופה לקדטים, בכל פעם שניגנו את 'התקווה' הצטמררתי. אני מרגיש את תחושת השליחות לשים את ישראל על המפה, להגיד 'חבר'ה אנחנו פה, לא הלכנו לשום מקום. יש מדינת ישראל וספורט במדינת ישראל'".
אורלנד, שגדל בהפועל גליל עליון ועבר בלא מעט קבוצות, היה קלע שלשות נהדר ופרש ממשחק פעיל ב־2016. היה טבעי שיישאר בכדורסל, זה זורם בדם אפילו מהצד של אשתו אלונה – בתו של שחקן העבר בארי לייבוביץ'. "הגעתי לפרישה שלם", הוא מדגיש, לא רואה בעובדה שלא זכה באף אליפות בקריירה שלו או לא זומן למשחק רשמי בנבחרת הבוגרת כהחמצה (יש לו שני גביעים עם חולון וירושלים). "ברוב השנים שבהן שיחקתי, מכבי ת"א הייתה האלופה. לא חוויתי איזושהי הרגשת כישלון. אני יכול להעיד על עצמי שהניצחון היה הדבר הכי חשוב, אבל התארים הם רק בדיעבד", הוא אומר. "עכשיו זה השתנה, השחקנים רוצים לזכות בתארים".
מתי התחלת לכוון לאימון?
"בהתחלה בדקתי עם עצמי כל מיני דברים כמו נדל"ן והייטק. רציתי להשאיר פתח לכדורסל, והלכתי לאמן באקדמיה של מכבי ת"א. ככל שהתקדמה השנה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הפכתי למנהל מקצועי בעמק חפר – והשאר היסטוריה. כשמיציתי אימון של בני נוער והבנתי שאני רוצה לאמן בוגרים, הלכתי לליגה הלאומית".
אתה מאוד מופנם ורגוע, איך זה הולך עם משחק מלא אמוציות?
"אני לא חושב שיש דרך אחת לנהל קריירה. החיים גרמו לי להיות רגוע, ואני משדר איזשהו רוגע פנימי. גדלתי בקיבוץ משגב עם שנמצא מעל קריית־שמונה, וגם אז היו שם טילים וחשד לחדירת מחבלים. החיים מקבלים פרופורציות".
באוקטובר אשתקד איבדת את חברך סא"ל אלי גינסברג ז"ל, שנהרג במלחמה.
"זה שובר את הלב לרסיסים לאבד במפתיע אדם שכל כך קרוב אליך. גם אבא שלי נפטר השנה, אבל הוא מת מזקנה. הייתי צריך להתמודד עם הסיטואציה, כי אני לא משפחה. להתמודד עם האובדן בדרך שלי. זה מגדיר חלק ממי שאני בתור מאמן, ואני חושב שזה יגדיר מי אני בתור אדם".
פורסם לראשונה: 01:30, 01.01.25
