מבט על המספרים האבסולוטיים בקריירת ה־NBA של זאיון וויליאמסון, הכוכב של ניו אורלינס פליקנס, לא מספר את כל הסיפור: 24.7 נקודות ב-31.6 דקות, עם אחוז מפלצתי של 59.7 מהשדה, 6.6 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, כמעט חטיפה למשחק. יש לפקס קצת את זכוכית המגדלת כדי לקבל תמונה אמיתית. בארבע השנים הראשונות שלו בליגה, שיא המשחקים של וויליאמסון בעונה אחת נקבע ב-2020/21, 61 בסך הכל. בשנה שלפני כן הוא שיחק 24 פעמים, בעונה שאחרי הוא לא שיחק בכלל, ובשנה שעברה שותף רק ב-29 משחקים.
וויליאמסון היה הבחירה הראשונה של ניו אורלינס. אבן הפינה שלה לעתיד. הוא היה אמור לפרוץ ולשלוט בליגה הרבה לפני הצעירים שמובילים כיום את הקבוצות שלהם לצמרת הליגה. התחילה להתגבש עליו סטיגמה. זאיון לא מטפל בעצמו, הוא נפצע, הוא אוכל יותר מדי, הוא לא שומר על אורח חיים ספורטיבי, הוא משיג את הסטטיסטיקות שלו בגלל שהוא פשוט מאוד-מאוד טוב, אבל אי־אפשר לסמוך עליו. אמרו עליו שהוא לא אגרסיבי, שהוא עצלן, שהוא מבזבז את הכישרון שאלוהים נתן לו עם רזרבות.
התעודה עליו כבר הייתה כתובה: עוד בוגר אוניברסיטת דיוק שעשה קריירת מכללות מפוארת וכרע תחת איכות ה-NBA. מדובר בשחקנים שתמיד נבחרו גבוה בדראפט על ידי קבוצה חלשה, ובחצי עונה ב־NBA חטפו יותר הפסדים מאשר בארבע השנים שלהם בקולג'. השמות נערמו: דני פרי, כריסטיאן לייטנר, בובי הרלי, מייק דנליבי, ג'יי וויליאמס. סגל שלם. גם גרנט היל לא עמד בציפיות ממנו, אבל הוא פשוט היה חסר מזל עם הפציעות שלו. גם וויליאמסון סובל מפציעות כרוניות, אבל בניגוד להיל, הוא הביא את זה על עצמו.
אבל השנה, וויליאמסון שיחק כבר ב-54 משחקים מתוך 65 של הפליקנס. הקבוצה מדורגת במקום החמישי במערב, מרחק נגיעה מהקליפרס שבמקום הרביעי, וכמעט בטוח שוויליאמסון יערוך הופעה ראשונה בפלייאוף (בפעם הקודמת שבה ניו אורלינס העפילה, וויליאמסון היה פצוע, כמובן). וויליאמסון הוכיח שהרבה יותר זה פחות: כל הממוצעים שלו השנה נמצאים בירידה לעומת ממוצעי הקריירה שלו, מלבד אסיסטים ואחוזים מהשלוש, אבל הוא מתחיל להצדיק את ההייפ שהיה ממנו בקולג'ים וכשנכנס לליגה. הוא לוקח על עצמו אחריות ואת הכדור, מנהל את המשחק, מושך אליו את ההגנה ומוסר יותר, ומנהיג את הקבוצה שלו בהגנה (תסתכלו ביוטיוב על רצף החסימות שלו מאז משחק האולסטאר. חגיגה).
"כשהייתי בן 14, גדלתי לגובה ולגודל שלי, ואז התחילו כאבים כרוניים בברכיים ובגב התחתון", אמר וויליאמסון בן ה-23, 1.98 מטר על 129 ק"ג, בראיון בשבוע שעבר. "כשהם עברו, קיבלתי את האתלטיות והניתור. עכשיו, אחרי כל הפציעות ברמה המקצוענית, אני מרגיש שהכל אצלי טוב מבחינה פיזית. נשאר רק העניין המנטלי של לחזור מפציעה. לא לפחד לעשות פעילות. להגיד לעצמך בראש: 'זאיון וויליאמסון, זה אתה', אבל זה תהליך".
חוקי גרביטציה מעולם אחר
אי־אפשר לשכוח את השנייה שבה ראית את זאיון וויליאמסון משחק כדורסל בפעם הראשונה. הוא היה גיבור-על, עם מבנה גוף של ארון חשמל, תערובת מוזרה של שרירים צמיגיים, ופאקינג כוח, אתלטיות, כישרון, מהירות, יכולת ניתור, סיומת. וכוח מתפרץ, אלוהים, כמו רקטה שמשוגרת לחלל, זה היה הכוח המתפרץ שחשבת עליו כשוויליאמסון התחיל לרוץ, לקפוץ, להטביע, לחסום. הוא סתר את חוקי הטבע והפיזיקה. לראות את וויליאמסון משחק כדורסל, היה כמו לראות לראות שחקן של נינטנדו שהופך למציאות. זה לא היה אמיתי. אמרו עליו שהוא יהיה לברון הבא. בקולג', הוא ביצע תנועה כל כך חדה ופתאומית שסוליית הנייקי שלו נפרדה מהנעל. המניות של נייקי ירדו בשני אחוז באותו יום. כשהפך למקצוען, נייקי קישטה אותו בחוזה פרסום על הליין של אייר ג'ורדן. אתה צריך להיות ספורטאי־על כדי להתקבל לליין הזה.
אבל אלו לא היו רק הכישורים האתלטיים (למרות משקלו, הוא התעופף ושהה באוויר כאילו שנכתבו עבורו חוקי גרביטציה מעולם אחר), אלא אינטילגנציית משחק גבוהה, ראיית משחק, הציפייה למה שיקרה, התנועה לחטיפה שנייה לפני שהכדור נמסר. במהלך השנה היחידה שלו בקולג'ים כתבו עליו ב-ESPN: "זה לא שהוא נעול להיות הבחירה מספר 1 בדראפט, אלא שכל קבוצה שתבחר בו תגיע לארץ המובטחת". כל המשחק שלו שידר: הגוף שלי נהדר, וכדורסל הוא נהדר, וכאן, על הפרקט, הם יושבים לשתות קפה ביחד. המהלכים שלו בהתקפה היו סנסציוניים. בהגנה, סגירת החללים והיכולת לתזמן חסימות, הביאה את "הניו־יורקר" לכתוב: "זה כמו לראות מישהו קופץ לרחוק ולגובה באותו זמן".
רק לא להתבזבז
אבל וויליאמסון, "גודזילה עם חן וידיים רכות", כפי שכינה אותו עיתון מקומי, לא סחב איתו את היכולות הללו ל־NBA, ואם כן אז רק לרגעים. זה נהיה כל כך גרוע עד שהניקס, החותמת הכשרה לרצון להחתים שחקנים שאף אחד לא רוצה, הביעה בו התעניינות.
חלק מהשיפור נובע מהעובדה שוויליאמסון מקבל הרבה יותר זמן ואחריות עם הכדור כדי להתחיל את ההתקפה של הפליקנס. הוא מוקף בשחקנים לא אנוכיים שמוכנים לקלוע ברגע שהם מקבלים ממנו מסירה. האחריות בהתקפה הפכה את וויליאמסון לעוגן הגנתי: האתלטיות תמיד הייתה שם, אבל הלב והטכניקה פיגרו הרבה אחרי. "לזאיון מאוד אכפת", אמר עליו בעבר המאמן והפרשן סטן ואן גאנדי, "אכפת לו כשהוא מחטיא או כשהוא מאבד כדור, אבל פחות אכפת לו מהטעויות שהוא עושה בהגנה". וויליאמסון, כך נראה, הבין ששעון החול מתקתק לרעתו, שכוכבים צעירים ממנו כבר משתלטים על הליגה, שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים ולדאוג לגוף שלו במקום לאכול במקדונלד'ס, ושהוא חייב לקחת את ניו־אורלינס על הידיים, אחרת הוא יהפוך לעוד לייטנר, או היל במקרה הטוב.
"הלוואי שיכולתי לשבת עם זאיון", אמר עליו צ'רלס בארקלי האגדי, אולי השחקן הכי דומה לווילימאסון מבחינת מבנה גוף, כישרון ואתלטיות, "ולהגיד לו 'אחי, יש לך יותר מדי כישרון. תפחית במשקל ותתחיל להתנהג כמו שמתנהג ספורטאי שמשתתף בספורט תחרותי". הרשתות החברתיות התפוצצו מציוצים וסרטונים שהתבדחו על חשבונו. הוא האריך את החוזה שלו עד ל־2028 תמורת 193 מיליון דולר, אבל החוזה יהיה תקף רק אם ישמור על משקל מסוים ואחוזי השומן בגופו לא יעברו סף מסוים.
זאיון וויליאמסון שינה פאזה. הוא כבר עבר את הגדר והפך לעול עבור הקבוצה שלו. היו שיחות עוד לפני הדראפט הקודם עם קבוצות שבחרו גבוה, וקיבלו הצעה להעביר את הבחירה תמורת זאיון. זה לא צלח. וויליאמסון לוקח את הכדור ואת הגורל לידיים שלו. כשנכנס ל־NBA הוא רצה להוכיח לכל הליגה ועולם הכדורסל שהם צודקים לגבי הציפיות ממנו. עכשיו, הוא רוצה להוכיח לכל הליגה ועולם הכדורסל שהם טועים לגבי הסטיגמות שהם הדביקו לו.
פורסם לראשונה: 19:01, 15.03.24
