אצטדיון האתלטיקה החדש והמחודש בירושלים פשוט נפלא, ואפשר היה להתרשם מכך באליפות ישראל האחרונה, ואחריה אליפות אירופה עד גיל 18 שהתקיימה בבירה. לאחר מכן התחברנו בשידורים למתחם המרהיב ביוג'ין, אורגון, שאירח את אליפות העולם. המסלול המדהים סיפק את אחת האליפויות הטובות ביותר שאני זוכר, מהמשובחות אי פעם. על הרקע הזה הציעו לי לחזור השבוע במנהרת הזמן לתנאים בהם התקיימה פעם האתלטיקה הישראלית, לפני 60־50 שנה, ולמען האמת הרגשתי מבוכה קלה ככל ששלפתי את הזיכרונות מהראש. זו לא ליגה אחרת, אלא גלקסיה שונה לגמרי, אי אפשר בכלל להאמין שככה התאמנו והתחרו כאן.
מצד שני, למרות שההתנהלות הייתה יותר חובבנית, האתלטים חיו בכל זאת את מה שעשו. הם רצו, קפצו, הדפו ויידו מתוך אהבה טהורה לענף, למקצוע, לספורט בכללו. הם אפילו נאלצו לדאוג לעצמם לציוד – הרי מי שקיבלו מהמועדון נעלי ספורט או תלבושת היו רק "המיוחסים", הטופ של הטופ. השמות הגדולים קיבלו גם תמיכה כלכלית בקבוצות שהיו קשורות למועצת הפועלים וההסתדרות, או למועדוני מכבי בעלי האמצעים, אבל השאר ותרו לדאוג לעצמם ושמרו את הגחלת של האתלטיקה בארץ.
2 צפייה בגלריה
מי שקיבלו מהמועדון נעלי ספורט או תלבושת היו רק "המיוחסים", הטופ של הטופ
(צילום: gettyimages)
גם הקהל הנאמן דאג לכך. תמיד הייתה כאן אהבה גדולה לתחרויות האתלטיקה, וגם אם לא היו ברמה בינלאומית, הן היו שלנו. האצנים והקופצים שיצאו לאולימפיאדות, כמו דוד טבק, היו גיבורים לאומיים. מאות אנשים היו מגיעים, לפעמים אלפים. וגם אנחנו העיתונאים היינו שם: כל שבת בבוקר, כמו שעון, תחרויות ליגה או במסגרות אחרות. מה שאני זוכר במיוחד זה שהיינו חוטפים בקביעות מקלחות צוננות מהמאמנים הבכירים, ולעתים גם הספורטאים, על כך שהענף שלהם מקופח בתקשורת ואינו זוכה לתשומת הלב הראויה. מה לעשות? לא היה קל לשבץ את תוצאות התחרויות בעיתוני יום ראשון, שכמו אז גם היום היו מלאים בכותרות ודיווחים על כדורגל. יהודה גבאי ז"ל, שהיה הבעלים של היומון "חדשות הספורט" ועורך מדור הספורט ב"ידיעות אחרונות", ספג במיוחד: הוא הרי היה לפני כן אלוף ישראל והחזיק בשיאים בריצות 60, 100 ו־200 מ', והטענות נגדו היו שאינו עוזר לאתלטיקה לפרוץ קדימה למרות שצמח מתוכה. גבאי דווקא היה שגריר מצוין של האתלטיקה הישראלית, אבל תמיד השיב נחרצות: "הכדורגל מוכר עיתונים ביום ראשון, והענפים האחרים לא".
מה מבחינת מתקנים? אצטדיון המכביה בת"א, שהוקם באזור מגרשי התערוכה, היה אחד מאצטדיוני הספורט הראשונים שהוקמו בארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה. הוא נחנך ב־28 במארס 1932, לכבוד המכביה הראשונה, והכיל 15,000 מקומות, 5,000 מהם בישיבה. בשנותיו היפות הוא אירח תחרויות אתלטיקה, את המכביות הראשונות ומשחקי כדורגל של התל־אביביות (מכבי ת"א שהייתה "בעלת הבית", אבל גם הפועל ת"א ובית"ר ת"א בימיה היפים, ולפעמים בני־יהודה). תחרויות האתלטיקה שנערכו שם נפגעו לעתים בגלל מיקום האצטדיון והרוח החזקה שנשבה שם, גורם שהביא לפסילת שורה של שיאים שהושגו במקום. הוא שירת את הספורטאים במשך עשרות שנים, אבל מה שהיה אולי טוב לשנות ה־30 כבר לא ענה לדרישות עשרות שנים לאחר מכן.
זה מה שהיה, אבל זה לא היה טוב: המתקן כולו נראה מוזנח, עם חדרי הלבשה עלובים. לנו העיתונאים לא היו שם תנאי עבודה סבירים, ולעתים המתנו זמן רב ליד שער המשתתפים ולא הצלחנו להיכנס – פשוט כי לא היה מי שיפתח לנו. בסופו של דבר אצטדיון המכביה נסגר ב־1969 ונהרס רק ב־2012. בהמשך עברה האתלטיקה למתקנים אחרים, כמו האצטדיון הקטן בווינגייט או הדר־יוסף. המגרשים החדשים שנפתחו בארץ מיועדים לכדורגל או מופעים ולא מתאימים לאירוח תחרויות אתלטיקה, אבל אנחנו רואים יותר ויותר מתקנים שנפתחים בארץ, וככל שיותר כאלה קיימים, גם האתלטיקה פורצת קדימה – בשילוב עם עלייה של ספורטאים איכותיים. אבל למרות שהמתקנים כיום עדיפים, הם לא יכולים לשחזר את האווירה של פעם. הזמנים השתנו.
מצד שני, באותם ימים היה הזוי לחשוב על המדליה של לונה צ'מטאי סלפטר במרתון או ההעפלה של יונתן קפיטולניק לגמר הקפיצה לגובה באליפות העולם. אולי בזכות ההישגים שלהם, גם ההתלהבות תחזור ליציעים בתחרויות האתלטיקה שמתקיימות בארץ (כבר ראינו שיפור באליפות ישראל האחרונה), ונרגיש חו"ל בבית.
