כמו כל אדם בישראל, גם לאסתר רוט שחמורוב הגיעו השמועות על כך שהיא הולכת למות. זה קרה בדיוק לפני שבועיים, כשהיא הובהלה לבית החולים בילינסון, שם התברר שהכליה שהושתלה בה לפני 14 שנה כבר לא מתפקדת. "אני באמת הייתי גמורה ולא יודעת מה יהיה ומה עושים. הייתי באי־ספיקת כליות", היא מספרת בראיון ראשון, אבל מבהירה שלמרות גל השמועות בווטסאפ, היא לגמרי עדיין כאן – בתקווה שתימצא לה כליה מתאימה. לדבריה, "יש המון תקווה. זה לא כמו פעם, יש אפשרויות".
לאשפוז קדמו שבועיים במהלכם היא לא הרגישה טוב. "לא הבנתי למה לייחס את זה, כי 14 שנה אני מושתלת כליה, עושה ספורט, החיים שלי רגילים. לאחרונה הרגשתי תשישות, בערבים היה לי חום. לא גבוה, אז לא נבהלתי. עשיתי ספורט גם עם חום, הכל כרגיל כמו לפני ההשתלה, רק נחה יותר. ובכל זאת, ראיתי שזו לא אני. מרוב שהכל היה כל כך טוב כל השנים, היה לי קשה לקבל שאולי הבעיה בכליה".
רוט שחמורוב סובלת ממחלה גנטית בכליות, ממנה נפטרו גם אמה וסבתה. גם אחיה ובנה הבכור ירון חולים בה.
בספטמבר 2009 נחשף ב"ידיעות אחרונות" כי רוט שחמורוב נאלצה לעבור השתלת כליה בחו"ל לאחר שהוועדה בארץ לא אישרה לה השתלה, אלא דרשה שתעבור דיאליזה. "למרות שנולדתי כאן נאלצתי לטוס לחו"ל כדי להציל את חיי", אמרה אז לעיתונאי משה שיינמן. "אם לא הייתי בכושר גופני טוב לא הייתי שורדת את הסבל".
בשבוע שעבר פירסמו משפחתה ועמותת "מתנת חיים" בראשות כלת פרס ישראל הרבנית רחל הבר קריאה לתרומה ייעודית לרוט שחמורוב. התורם או התורמת צריכים להיות מעל גיל 27, בריאים לחלוטין וללא מחלות רקע. אישה, רק אחרי סיום לידות, וללא עבר של סוכרת הריונית, וכולם עם BMI מתחת ל־29.
"בינתיים הכל ניסיונות", מספרת רוט שחמורוב. "הם יכלו לקחת אותי איך שאני ולהכניס לדיאליזה. אבל סירבתי. יש לי פחד פסיכולוגי, עוד מאמא שלי. בגדול, מנסים לתחזק אותי עד ההשתלה".
2 צפייה בגלריה
חשיפת "ידיעות אחרונות" על השתלת הכליה שעברה רוט-שחמורוב, ספטמבר 2009
(צילום: צילום מסך)
רוט שחמורוב הפכה לסמל בעקבות אולימפיאדת מינכן, שם העפילה לחצי גמר ריצת 100 מטר משוכות, אך פרשה מהתחרות בעקבות הטבח המחריד בו שנרצחו 11 חברים במשלחת הישראלית, ביניהם גם המאמן שלה עמיצור שפירא ז"ל. ההישג הגדול ביותר שלה נרשם ארבע שנים לאחר מכן, באולימפיאדת מונטריאול, אז הייתה הספורטאית הישראלית הראשונה שעלתה לגמר אולימפי והגיעה למקום השישי.
"כעס לא יעזור ואני עושה מה שצריך לעשות ומה שיהיה יהיה", היא אומרת, "אם הייתי יכולה לעשות פה ספורט, תאמיני לי הייתי מתאוששת יותר מהר. פשוט אסור לי. עכשיו אני בטיפול, סומכת על המערכת. אני מצטיירת כאישה חזקה. אני מרגישה אחריות לשמש דוגמה לאישה חזקה. ואני חזקה. במחלקה אומרים לי: 'את תתגברי, את תצאי מפה עם מדליה'. אני מרגישה שמצפים ממני ואסור לי להישבר".
הריאיון המלא - ביום שישי במוסף "7 ימים"
