באפריל 1994 הייתה לייטון אוריינט, קבוצה קטנה ממזרח לונדון, בסכנת ירידה לליגה הרביעית. המאמן פיטר אוסטייס פוטר שני מחזורים לסיום העונה, ואת מקומו תפסו שניים יחד - כריס טרנר וג'ון סיטון.
"הקבוצות הגרועות בעולם" - כתבות נוספות בסדרה:
הרעיון למנות צמד מאמנים היה של סיטון, שחקן עבר של המועדון ששימש כמאמן קבוצת הנוער. הוא קיבל על עצמו את התפקיד כמאמן חירום, אבל הודה שהוא לא מכיר מספיק טוב את שחקני הקבוצה הבוגרת. לכן ביקש שעוזר המאמן כריס טרנר יעבוד לצדו.
הטריק הצליח. אוריינט צברה ארבע נקודות בשני המחזורים האחרונים וניצלה מירידה. בהנהלה היו מרוצים, ומיהרו למנות את הצמד כמאמנים הקבועים לעונת 1994/95. סיטון היה משוכנע שהגיע לארץ המובטחת. חלומו להיות מאמן בקבוצה מקצוענית סוף-סוף התגשם. לא היה לו אכפת ששכרו הנמוך נותר כפי שהיה בזמן שאימן את הנוער.
סיטון היה מאושר עוד יותר כשנודע לו שצוות של ערוץ 4 הבריטי ילווה את הקבוצה במהלך העונה, במטרה להפיק סרט דוקומנטרי. בדמיונו כבר חלם שיהפוך לסלב, שכל אנגליה תכיר אותו. הוא צדק. אלא שהדברים לא בדיוק התפתחו כפי שקיווה.
היה דבר נוסף שסיטון לא לקח בחשבון: שמלחמת האזרחים ברואנדה תהרוס לו את כל התוכניות. רגע, מה בדיוק הקשר בין מלחמה שהתנהלה אי שם באפריקה לבין מועדון כדורגל בליגה השלישית באנגליה?
קפה? הפוך!
הבעלים של לייטון אוריינט באותה תקופה היה טוני ווד. אוהד הקבוצה מילדות, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. ווד היה מיליונר כבד. את רוב הונו עשה מייצור וסחר בקפה ברואנדה. הוא היה אדם מכובד, וממשלת בריטניה אף מינתה אותו לשגריר הכבוד שלה במדינה.
ווד הצטרף למועדון כחבר הנהלה ב-1985, כשלייטון אוריינט הייתה על סף פשיטת רגל. הוא הזרים כמה מיליונים לקופה המדולדלת והציל אותה מקריסה. מהר מאוד גם רכש את רוב המניות והפך ליו"ר.
ב-1990 פרצה מלחמת האזרחים ברואנדה, ובשנים הראשונות לא השפיעה יותר מדי על עסקיו. אבל באפריל 1994 העניינים הסלימו במהירות. במדינה התנהל רצח עם שבו מצאו את מותם יותר מחצי מיליון מבני שבט הטוטסי. עסקיו של ווד קרסו, ואיתם נפסקה גם הזרמת הכספים לאוריינט.
כל זה קרה באופן פתאומי בתחילת עונת 1994/95. לייטון אוריינט נותרה חסרת כל. מחצית משחקני הסגל נמכרו, ולרשות שני המאמנים נותרו 13 שחקנים בלבד. רוב צוות האימון עזב, ובמשך כמה חודשים ארגון הכדורגלנים שילם את שכר השחקנים. ואם כל זה לא מספיק, ההתאחדות הטילה על המועדון עונש איסור החתמת שחקנים למשך שמונה חודשים. ווד אמר שישמח למכור את המועדון גם עבור חמש ליש"ט, אבל אף אחד לא רצה להכניס את הראש למיטה החולה.
למרות המצב הנואש, סיטון וטרנר המשיכו לעבוד כמאמנים. מצד שני, הם נאלצו למלא גם את התפקידים של אנשי הצוות שעזבו. בין היתר הם שימשו כאפסנאים ונהגים. לא פלא שזו הייתה עונה קטסטרופלית. לייטון אוריינט הפסידה ב-31 מ-47 המשחקים שבהם סיטון וטרנר עמדו על הקווים. הירידה לליגה הרביעית לא הוטלה בספק כמעט מהרגע הראשון.
סופו של "המאמן המקלל"
אבל מעבר לעובדה שלייטון אוריינט של אותה עונה הייתה קבוצה איומה ונוראה, יותר מרבע מאה אחרי שכל זה קרה ג'ון סיטון הוא עדיין דמות קאלט באנגליה. והכל בגלל (או בזכות, תלוי איך מסתכלים על זה) סרט הדוקו שתיעד את אותה עונה ושנבחר לפני שנה על-ידי המגזין "פורבס" לאחד מחמשת סרטי הדוקו-ספורט הטובים בכל הזמנים.
כשהוקרן, הסרט הפך לסנסציה מיידית. הביקורות היללו, ובערוץ 4 חיככו ידיים בהנאה כשקיבלו את נתוני הצפייה. מה שאמור היה להיות דוקו על קבוצת כדורגל הפך בעצם לסיפורו של ג'ון סיטון. המצלמה שנכנסה לחדר ההלבשה תיעדה לא מעט סצנות אדירות: בכולן כיכב סיטון, בעל הפה הגדול והמלוכלך.
אחת מהן, שנכנסה לדברי הימים של הכדורגל האנגלי, בלטה מעל כולן. זה היה בהפסקה במשחק הבית מול בלקפול. לייטון אוריינט ירדה לחדר ההלבשה בפיגור 1:0. סיטון נעמד מול שחקניו השפופים ופצח בנאום חוצב להבות ובעיקר עמוס קללות. תחילה הודיע למגן טרי הווארד, אחד מוותיקי הקבוצה, שעוד הספיק לשחק יחד איתו כמה שנים קודם לכן, שהוא מפוטר. "יכול להיות שאיבדתי עכשיו חבר", הוא אומר לשחקנים השותקים, "אבל מחר אני אתאושש".
(צפו בנאום הידוע לשמצה של ג'ון סיטון)
ואז סיטון פונה לשחקן אחר ויורה: "אז אתה, *** קטן, כשאני אומר לך לעשות משהו, ואתה חתיכת ***, כשאני אומר לך לעשות משהו, תעשה את זה. ואם אתה, חתיכת *** תבוא אליי, אנחנו נסגור את זה בינינו. אתה שומע מה אני אומר לך, חתיכת ***?" אלו רק חלק מהפנינים שהפיק סיטון לעיני השחקנים ההמומים. את הנאום המלא והלא מצונזר, בשפת המקור, אפשר למצוא בווידיאו המצורף.
ארבעה מחזורים לסיום העונה, סיטון וטרנר פוטרו על-ידי הבעלים החדש בארי הרן, שאכן קנה את המועדון בחמש ליש"ט. וזה, אגב, גם היה שמו של הדוקו: Orient: Club for a Fiver.
זה היה למעשה סוף קריירת האימון הקצרה של סיטון. הוא שלח קורות חיים ליותר מ-60 קבוצות, כולל מהליגות החובבניות. אף אחד לא רצה להעסיק את "המאמן המקלל". סיטון הבין שהסיפור שלו בכדורגל הסתיים כאשר יו"ר אחד המועדונים אמר לו: "לך תמציא את עצמך מחדש בתחום אחר".
"נשארתי ללא כסף והתביישתי לגשת ללשכת האבטלה", סיפר סיטון בראיון ל-The42, שנים רבות אחרי האירועים המסעירים של אותה עונה מסויטת. "פוטרתי בפברואר 1995 ולא ניגשתי ללשכה עד ספטמבר. נאלצתי למכור חפצים אישיים ורהיטים כדי שאוכל לקנות אוכל לשלושת ילדיי. החודשים הראשונים אחרי שהסרט שודר היו איומים. בהתחלה זעמתי, אחר כך הכחשתי ולבסוף נאלצתי לקבל את המציאות.
"האמת שהייתי מובך. אני יודע שאני לא אדם גס-רוח כפי שהסרט מציג אותי. מי שראה את הסרט בטוח שאני בריון שרק מקלל כל הזמן. נכון שיש לי מזג חם, אבל מה שראו בסרט היה רק חלק מהסיפור. זה הכניס אותי לדיכאון. אחרי שאתה חי 25 שנה בסביבה של כדורגל, לפתע אתה הופך לחסר ערך. היו ימים שלא היה לי כוח לקום מהמיטה, להכין לעצמי כוס תה. אשתי הייתה חייבת לחזור לעבוד כדי שנצליח להתקיים. בסוף הפכתי לנהג מונית".
טיפ נדיב ממוריניו
האמת היא שכבר אז סיטון ניבא היטב מה יעלה בגורלו, גם אם לא באמת התכוון לכך. אלו מילות הסיום שלו בסרט: "אתה מתחיל עם הכוונות הטובות ביותר, ואתה מנסה להיות אדם טוב, אבל טבעו של הכדורגל הוא כזה שאתה הופך להיות מאוד ציני".
כשיוצרי הדוקו ביקשו את אישורו ללוות את הקבוצה, סיטון הסכים גם כי ראה מול עיניו את טובת הקבוצה. בעיר כמו לונדון, שבה פועלות כל כך הרבה קבוצות - ארסנל, טוטנהאם, ווסטהאם, צ'לסי, קריסטל פאלאס, צ'רלטון, מילוול, פולהאם, ברנטפורד ועוד - הוא רצה להעלות את קרנה של לייטון אוריינט הקטנה: "אמרתי שהסרט עשוי לשפר את מצבה, אבל במקום שזה יהיה דוקו על מועדון כדורגל שנאבק על זכות קיומו, זה הפך להיות דוקו על ג'ון סיטון".
יותר מרבע מאה לאחר מכן, לסיטון יש לא מעט חרטות: "אני מודה שהייתי מסונוור בגלל היוהרה והשאפתנות שלי, ולא עשיתי מספיק שיעורי בית לגבי מצב המועדון כשקיבלתי את הג'וב. במשך עשרה חודשים עבדתי תחת ארבעה יושבי ראש, עשיתי שש עבודות שונות והצלתי את אוריינט מכינוס נכסים ולבסוף מפירוק.
נוהג יותר מ-20 שנה במונית השחורה. סיטון
"הייתי בן 34, זה היה הג'וב הראשון שלי כמאמן ראשי, וגם האחרון, ובאמת שלא התייחסתי למצלמה. הייתי קמיקזה. עשיתי טעות קשה כשחשבתי שהשחקנים יתייחסו לאימונים ולמשחקים כמוני. בדיעבד הייתי צריך להישאר מאמן נוער, ואז כנראה עדיין הייתי עובד היום בכדורגל - ולא כנהג מונית".
סיטון טוען כי ההתנהלות שלו לא הייתה שונה ממה שקורה באינספור חדרי הלבשה אחרים. רק שאצלו הייתה שם מצלמה. "פגשתי יום אחד את טדי שרינגהאם, והוא אמר לי שזה קרה אלפי פעמים לפני ואלפי פעמים אחרי", סיפר סיטון. "אלכס פרגוסון לא בעט נעל שפגעה בראש של דייויד בקהאם? פרגי לא היה צורח על השחקנים עד שקיבל את הכינוי 'מייבש השיער'? אלן פארדיו לא נגח בשחקן על קו החוץ?
"מה כבר עשיתי, זרקתי כמה מילים גסות לאוויר. ואז, כמה שבועות לאחר מכן, באותו ערוץ, החלו להקרין את הסדרה 'הסופרנוס'. שם זה קורה בכל פרק. מה הביג דיל? ההלם והאימה באו בגלל שאנשים שמעו בטלוויזיה שפת רחוב של מי שעוסקים בספורט של מעמד הפועלים. אבל אם הפרצוף שלך לא מתאים, אם אתה מוחצן כמוני, אתה מוחרם ומתייגים אותך כמצורע, אתה מנודה. והכי מצחיק: השפה שבה השתמשתי סידרה לשף גורדון ראמזי משכורת של שמונה ספרות. למרות שעברו הרבה שנים, זה עדיין כואב. אשתי עושה הכל כדי שאהיה שמח, אבל זה לא קורה. אתה אף פעם לא מפסיק להתגעגע לכדורגל".
וכך, כבר יותר מ-20 שנה שג'ון סיטון נוהג במונית השחורה שלו ברחבי לונדון, ושמח לדבר עם הנוסעים על כדורגל, ולא רק עם אנשים פשוטים. "אלן פארדיו עלה פעם אחת למונית וניסה להתנשא עליי כשאמר שהוא זוכר אותי מהמפגשים בהתאחדות לכדורגל. אבל מוריניו היה משהו אחר: הוא עלה למונית, ואחרי שסיפרתי לו מי אני הייתה לנו שיחה נהדרת. בחור נחמד ממנו לא תמצאו. והוא גם נתן לי טיפ נדיב!".
פורסם לראשונה: 13:51, 24.12.21
