מה לצדק ולספורט? הרי הקסם של הספורט הוא הארעיות שלו, העובדה שהוא נתון למשתנים כה רבים, שהוא בלתי צפוי. צדק בנוי ממערכת קוסמית, ספורט הוא מערכת קסמים. יש צדק בכדורגל? ספרו את זה ליוהאן קרויף.
אבל אליפות אירופה שהסתיימה הייתה כוכב צדק: איטליה עשתה צדק־חסד עם הדור הגמור של קרואטיה, שווייץ עשתה צדק עם חוסר היכולת האיטלקי, ההגרלה עשתה צדק עם גול השוויון הלא מוצדק של פולקרוג נגד שווייץ, הולנד עשתה צדק עם האלימות הלאומנית של טורקיה, ספרד, בחצי הגמר ובגמר, עשתה צדק עם הציניות הפחדנית של צרפת ואנגליה, וניצחה בכדורגל מלא בביטחון עצמי, חסר פחד ומלא בנטילת סיכונים.
צריך להיות הוגנים: ללואיס דה לה פואנטה, מאמן הנבחרת, ומי שהוביל אותה גם לאליפויות אירופה בגילי 19 ו־21 יש מאגר בלתי נגמר של שחקנים לבחור לסגל. זה כמעט על גדר הלא הוגן. פדרי לא שיחק מאז פתיחת המשחק נגד גרמניה, וגאבי לא שיחק כל הטורניר. 15 משחקני הסגל הנוכחי של ספרד יהיו מתחת לגיל 30 כשתיפתח אליפות העולם הבאה בעוד שנתיים בצפון אמריקה, חמישה מהם יהיו מתחת לגיל 25. אף שחקן מההרכב לא מעל גיל 32, שמונה שחקנים מההרכב מתחת לגיל 28. הצדק הספרדי יכול לשלוט בכדורגל בעשור הקרוב. כששרים שהכדורגל חוזר הביתה, צריך לשיר את זה בספרדית. "אף אחד לא יכול לעצור אותנו", אמר ניקו וויליאמס לאחר המשחק, "זכינו באליפות אירופה ועכשיו אנחנו הולכים על אליפות העולם".
שני שחקנים מבטאים את הצדק הפואטי הזה, את העתיד הוורוד. מארק קוקורייה, 25, שנפלט מברצלונה ועבר דרך חתחתים עד שהגיע לצ'לסי וגם שם התאקלם בקושי. קוקורייה נכנס לסגל, מצא איכשהו את דרכו להרכב, הפך לנבל הטורניר בגלל היד מול גרמניה, וסיים אותו עם אסיסט מבריק לשער הניצחון של אויארסבאל בגמר. גם דני אולמו שרק חגג 26, נפלט מברצלונה, עבר בקרואטיה וגרמניה, והיה זקוק לפציעה של פדרי כדי לשחק באופן קבוע. רודרי נבחר לשחקן הטורניר, אבל אולמו נתן לספרד את הגביע, עם שערים וכיבושים בשלבי ההכרעה והדיפה מהקו בגמר.
זה עוד דבר שמשותף לספרד ולשני השחקנים הללו: לא משנה מה היו הסיבות, הם המשיכו לחשוב בצורה חיובית. כל נבחרת אחרת הייתה נחרדת מהירידה לספסל במחצית של הברומטר שלה, ספרד הימרה על משחק אמיץ יותר. אחרי השוויון האנגלי, במקום להתכנס בפחד, ספרד תקפה ביותר החלטיות. מישהו היה יכול להמר, לאור היכולת והביטחון שהפגין לאחר שהחליף את רודרי, שמרטין סובימנדי, 25, שיחק רק חמש דקות בכל הטורניר (חוץ ממחצית במשחק הלא קובע נגד אלבניה).
דידייה דשאן אמר שאם זה לא נאה לכם, אז אל תצפו במשחקים של צרפת? ספרד הכריחה והזמינה אתכם לשבת על הספה או ביציע ולצפות בה, בין אם אתה לטובתה או לא. בין אם התכוונה לכך או לא, ספרד לא ייצגה יותר רק את ספרד, אלא הפכה לשגרירה של כדורגל, של ספורט.
רק בגלל הרוח
"כולם רוצים לחקות את ספרד", אמר מאמן איטליה לוצ'אנו ספאלטי במהלך הטורניר. אבל אף אחד לא ממש יכול. זה לא רק המטריקס הספרדי שהופך כל שחקן לטוב יותר, שגרם לכל המחליפים שלו לנצח עבורו את הטורניר, אלא אופטימיות שמגיעה גם מהעובדה שכל שחקן ספרדי יכול למצוא את עצמו בסגל. אין בכדורגל של דה לה פואנטה מעמדות. ריאל מדריד וברצלונה הם שניים מהמועדונים הטובים, העשירים והחשובים בעולם. לשניהם יש בסגל פחות נציגים מאשר ריאל סוסיאדד, קבוצה שסיימה את הליגה במקום השישי בשנה שעברה.
לספרד החדשה יש אותה רמת כישרון שהייתה לדור הזהב של הנבחרת 2008־12, אותה רמת טכניקה. הכדורגל הזה היה זקוק לניעור מהטיקי־טקה, חידוש, משחק יותר ישיר, משחק שמצריך קיצונים. אז לספרד יש עכשיו את שני הקיצוניים הכי טובים בעולם. רק חגגו יום הולדת. 22 ו־17. ניקו וויליאמס ולאמין ימאל (השחקן הצעיר של הטורניר ומלך הבישולים עם ארבעה) לא רק שמייצגים את העתיד של הנבחרת, אלא את הרוח שלה: צבעונית, וירטואוזית, עם האיזון המושלם בין ברק אישי למחויבות ורוח קבוצתית.
קשה גם להשתחרר מתחושת האושר והתקווה שמילאו את מי שראה את וויליאמס וימאל: הנבחרת הספרדית הציגה בגאווה כיצד יכולה ואמורה להתקיים בהצלחה חברת מהגרים. וויליאמס וימאל היו עוד חוליה בשרשרת הספרדית, אי־אפשר היה להרגיש את ההבדל ביניהם, האינטגרציה הייתה מלאה. היה בעצם הבדל אחד: בסיום המשחק, כשכל השחקנים האחרים קראו למגרש את הילדים שלהם לחגוג איתם את הניצחון, ימאל ו־וויליאמס קראו להורים שלהם. כשכל המבוגרים סביב תעשיית הכדורגל צרחו מהתרגשות וחיפשו מילים כדי לתאר אותם, הצעיר עם הצמות הבלונדיניות והנער עם הגשר על השיניים היו צריכים להרגיע אותם, ולבטא ביחד את המילה הספרדית היפה והראויה ביותר: טראנקילו.
אייקון? אני?
יש אייקונים ברורים שירדפו אותנו מהאליפות הזו. מסתננים שמסכנים את עצמם מול מעגלי הביטחון ומתפרצים למגרש לעוד תמונה עם רונאלדו; נקמת אל הזמן ברונאלדו שניסה לנצח אותו; החשש שאמבאפה (גול אחד בפנדל מ־24 ניסיונות, הכי הרבה בטורניר) איבד כמה משנותיו הטובות ביותר בצל של מסי ורונאלדו, אבל הפך לאייקון פוליטי בצל הבחירות הקריטיות בצרפת; הרגע של בלינגהאם שכיפר על טורניר בינוני־מינוס; האוהדים ההולנדים המופלאים, והאוהדים הטורקים הגועליים.
אבל מעל כולם בולט אייקון אחד: ילד בן 17, עם מדליית זהב לצווארו, שאומר למראיין, "אני מנסה לא לחשוב יותר מדי על העובדה שאני אייקון".
ועוד דבר אחרון: כששרים לכדורגל "בוא הביתה", והוא חוזר שוב ושוב רק כדי להסתכל מהחלון ולראות בית אפאתי, ציני, אינדיבידואלי, חסר ברק ויצירתיות, לא פלא שהכדורגל מעדיף להיות נווד כבר 58 שנים.
חצי מיליון איש צפו בלייב של ימאל וניקו
(ONE)
פורסם לראשונה: 01:30, 16.07.24
