ירין שריקי מכיר טוב מדי את תחושת האדרנלין הזורם בגוף. הוא הספיק לזכות שלוש פעמים בתואר אלוף אירופה (בקטגוריית המשקל של עד 69 ק"ג) עד גיל 22, והמילה "קרב" טבועה אצלו ביום-יום. בכל זאת, הג'יו ג'יטסו הוא ענף לחימה, גם אם לא נכלל במשחקים האולימפיים בשונה מהאח הבכור, הג'ודו, ולאחרונה גם הטאקוונדו. יחד עם זאת, שום תחרות או עלייה על הפודיום לא דמתה למה שחווה באותו בוקר נורא ב-7 באוקטובר בפסטיבל נובה שבו נכח.
שריקי, שיושב לריאיון ל-ynet אחרי עוד אימון ב-MMA ישראל בעיר מגוריו נתניה, רגע לפני שהוא ממריא לאליפות אירופה שתיערך בשבוע הבא בגרמניה, לא ממש יודע אם לקרוא למה שקרה שם גורל.
ירין שריקי מתאמן לצד חברו הטוב יוחאי בן זכריה ז"ל
(צילום: פרטי)
"הייתי מחוץ לענף למנוחה של חודשיים (החלים מניתוח באוזן), והאחים שלי עודדו אותי לבוא איתם למסיבה", הוא מספר. "זאת הייתה פעם ראשונה שלי בחיים במסיבה מהסוג הזה. עזבי את זה שקניתי כרטיס בדקה התשעים, באתי לשם עם אוטו נפרד במחשבה שאני חוזר מתי שאני רוצה, מה אני צריך אותם על הראש שלי. הם שותים, מתמסטלים, שיעשו מה בכיף שלהם, זה לא מדבר אליי".
מה אתה זוכר מההתחלה של האירוע?
"הגענו למתחם יחסית מאוחר, באזור שלוש לפנות בוקר. רקדנו, ואז התחיל הבלגן. כל הזמן שואלים אותי אם זה אותו אדרנלין שאני מכיר מהספורט, והוא שונה. פתאום הכל היה יותר רע, יותר חזק. הרגשתי כאילו אני בתחרות בגוף, אבל לא ידעתי מה קורה בחוץ. התכחשתי לזה. ראיתי את מה שראיתי ואני עוד לא מאמין לזה. דם בכל מקום, גופות מפוצצות בכדורים. אני רגיל לראות דם בזירה, לא ככה. תוהו ובוהו אחד גדול".
הצירוף "שדה קרב" מקבל משמעות שונה.
"ברחתי, חזרתי, הצילו אותי, קרו שם דברים מוזרים. בסופו של יום, מי שנשאר להציל מת. זה מה שקרה. יוחאי בן זכריה, החבר הכי טוב שלי, נשאר לעזור לאנשים ונרצח. עכשיו עולים הרבה סיפורים על כאלה שעזרו, אז לא חשבתי על אף אחד אחר. אחים שלי היו מחוץ לסכנה. הם כבר היו בדרך הביתה, אז הייתי רגוע. בסוף הצלחתי לברוח לצאלים".
מה עובר עליך בזמן הבריחה?
"אני לא יודע, הכל עבר במהירות. לא עצרתי להסתכל. טסתי עם הרכב ולא הבנתי מה קורה, חוץ מזה שיש מחבלים. זוכר שהיו אנשים שצעקו שהגדר נפרצה ושצריך לברוח. כשעצרתי בצאלים היה רכב שכולו היה מחורר מכדורים של מאג, מלא בדם. הגעתי הביתה מאוחר בערב, כשכבר היה חושך. אמא שלי כמעט התעלפה כשנכנסתי".
וזאת נפילת מתח שלא דומה בכלל למה שקורה אחרי יום מלא אדרנלין בתחרות.
"נכנסתי לחדר, התקלחתי. הלכתי לישון, הייתי ער יומיים ולא הצלחתי כמעט להירדם. האדרנלין לא אפשר לי. רציתי להבין מה קרה. בסוף נכנסתי לטלגרם ואז ראיתי מה קרה באמת. צפיתי בסרטון של מישהו שקיבל ירייה בראש וכל מה שעבר לי בראש זה 'הייתי בכביש הזה כמה דקות קודם, עמדתי בנקודה הזאת".
"אני מקבל מלא תגובות, בואי נגיד שקריאות לשחרור פלסטין זאת תגובה קלה. היה לי חבר מצרפת שהיה ישן אצלי בבית ואיחל לי למות. אמר לי 'חבל שלא הרגו אותך גם'. הבן אדם עשה אצלי קידוש, חג. זה הכי קיצוני בעולם, אבל התפקיד שלי הוא לייצג את ישראל בכבוד"
הדחקת את מה שקרה?
"חזרתי להתאמן יומיים אחרי".
כבר?
"הייתה אליפות אירופה שלושה שבועות אחרי, לא יכולתי להרוס או להראות שאני חלש פיזית או מנטאלית, לא משנה כמה זה קשה. הלכתי לאימון אחרי שהייתי בהלוויה של יוחאי וגם אחרי שעלינו לקבר. דיברתי איתו, הלכתי אליו".
זה מאוד קשוח.
"כן. החיים ממשיכים. אין מה לעשות, כולנו נמות בסוף. עם כמה שזה קשוח, החזרה הזאת לשגרה הייתה הדבר הכי טוב בעולם. רק בשבוע שעבר ביקרתי במתחם של הנובה בפעם הראשונה מאז אותו יום. ראיתי את התמונה שלו שם והתרסקתי. בכיתי כמו ילד קטן. זה מפרק".
"אני יודע שיוחאי שומר עליי"
גופו של שריקי מעוטר בקעקועים. הוא מאוד אוהב להביע את עצמו באמצעותם. הוא מתכנן לעשות אחד נוסף לזכר יוחאי ז"ל ונרצחי הנובה. כרגע אין לו זמן לכך משום שקעקוע צריך זמן החלמה. "יוחאי היה חבר שלי כל החיים, מגיל קטן", אמר. "הוא גר לידי, היינו כמו אחים. הייתי בטוח שהוא חטוף בהתחלה. התפללנו שאולי יש סיכוי קטן שהוא חי. אין איך להסביר את זה במילים. אם הייתי יכול להיכנס לתוך השטח ולחפש אותו הייתי עושה את זה. השטח היה מלא במחבלים, אי אפשר היה להיות שם".
באותה אליפות אירופה ובמשך כל תחרות שבה השתתף, שריקי מנציח בן זכריה על חליפתו. "מאז היו לי שלוש מדליות זהב בסבב העולמי. אני שם אותו איתי כל הזמן. איך מגיבים לזה? מי שואל אותם בכלל? אני מקבל מלא תגובות, בואי נגיד שקריאות לשחרור פלסטין זאת תגובה קלה. היה לי חבר מצרפת שישן אצלי בבית ואיחל לי למות. אמר לי 'חבל שלא הרגו אותך גם'. הבן אדם עשה אצלי קידוש, חג. זה הכי קיצוני בעולם, אבל התפקיד שלי הוא לייצג את ישראל בכבוד".
באותה אליפות אירופה, שריקי הצליח לנטרל את הרגשות כל הדרך לפודיום. "אני יודע שיוחאי שומר עליי, שומע הכל. הוא לידי, עוזר לי. הרגשתי את זה גם בשלוש התחרויות האחרות שלי, כאילו יש לי כוח על טבעי". עילאי, אחיו הקטן של יוחאי, הוא סוג של 'פרויקט' עבור שריקי בג'יו ג'יטסו. "אנחנו בקשר יומיומי. הוא התאמן איתי תקופה, הפסיק קצת עכשיו, זה בא והולך", הוא אומר.
"רוצה להיות אלוף העולם"
לג'יו ג'יטסו הגיע בתור ילד אחרי שחש צורך ללמוד להגן על עצמו. "לקחתי את אחי הקטן לאימון ניסיון, שם פגשתי את אמיר בוארון, המאמן שלי עד היום, שאמר לי לנסות גם", מסביר שריקי כיצד בחר בספורט הזה. "הייתי מרים משקולות בתקופה ההיא, והסכמתי להגיע לאימון ניסיון. הייתי היפראקטיבי ומצאתי מסגרת שתאפס אותי. התחלתי להתאהב".
חטפת הרבה מכות?
"הרבה. באתי כמו ערס קטן עם מותגים, אכלתי פיצוצים. אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי להתחרות, רציתי להרגיש את הדופק, האדרנלין. ראיתי ילד קטן כזה חמוד, הייתי בטוח שאם אעשה עליו פוו הוא יעוף ופתאום הוא מעמיד אותי באוויר. זה היה מגניב. בתחרות ההיא הפסדתי, אבל הבנתי שאני רוצה להיות ספורטאי ולהיות ספורטאי יותר טוב".
איך הסביבה הגיבה לרצון שלך להיות ספורטאי?
"ההורים והאחים פרגנו. החברים שלי שלמדו איתי בשכבה הלכו לדרך הפחות טובה, כמו פשע. אבא שלי אמר לי: 'ירין, יש לך שני דרכים: שחור או לבן, תבחר מה אתה רוצה. אתה מעדיף להיות ספורטאי ושיכבדו אותך או שאתה מעדיף שיכבדו אותך כי מפחדים ממך?'. זה משפט שהולך איתי עד היום. הכבוד שאני מקבל היום הוא אחר. הלכתי לא מזמן למסעדה עם בת הזוג שלי, ואנשים לחצו לי ידיים. מעריכים את הדרך שלי, מכבדים את מה שאני עושה בספורט".
לא הייתה מחשבה לעבור לג'ודו, שם נמצא הכסף והתהילה?
"פחות התחברתי. יש לי הרבה חברים מהג'ודו, אני נתנייתי. הג'יו ג'יטסו יותר מושך, הוא מאוד הישגי גם. הג'ודו מלא בחוקים שמגבילים אותי. זה לא כמו הג'ודו של פעם. אסור לתפוס רגליים ועוד כל מיני דברים. אצלנו זה אחרת. יש לנו הרבה סגנונות, אפשר להתקדם, הידע מתפתח. הג'יו ג'יטסו (הפועל תחת התאחדות אילת לענפי הספורט הלא אולימפיים, ממנה שריקי מקבל מלגה) גם יותר אגריסיבי, מותר לחנוק, להכניע בכל הכוח. זה לא הפלתי ונגמר הקרב, אלא הפלתי והקרב מתחיל. זה ספורט הרבה יותר קשוח".
אחד הקעקועים נושא את הכיתוב באנגלית: "לא משנה איזה קלפים חילקו לך בחיים, השאלה היא איך אתה משחק איתם". "זה לא משנה איפה נולדת", הוא מסביר את המשמעות שלו. "זה לא משנה מה הסביבה שלך, בן אדם בוחר לעצמו את העתיד שלו בידיים שלו. בגיל מסוים אתה מחליט לעצמך, מה אתה רוצה לעשות. לפעמים אנשים אומרים 'מה זה נותן לך הדיאטות הקיצוניות האלה'. הנה, עכשיו כשכולם חגגו מימונה היית בסאונה להורדת משקל. פסח, שיא החג, ליל הסדר אכלתי דג יבש בתנור. אני בחרתי את זה. אני מנתב את עצמי בחיים. השאיפות שלי הן שאיפות אחרות. דיברנו על קרב, אני תמיד מרגיש שאני בקרב מול עצמי, להיות הגרסה הכי טובה שלי".
מה ששימש לו "כתרופה" בין היתר חצי שנה אחורה ועד היום בין היתר הוא המועדון שלו UFC GYM/ SEA+ בבת ים. "השותף שלי הוא ויקי דבוש, והוא חלק מהרשת. רציתי להצטרף אליו לעסק, אנחנו מתחרים ביחד, מכירים הרבה שנים, והוא הזמין אותי להצטרף אליו. החיים שם הם אותו סגנון חיים כמו בנתניה, קל לי להתעסק אם האוכלוסייה הזו. אני עוד לא מוכר שם מספיק, אבל היא לאט לאט הופכת לבית שלי. יש לי תלמידים, אני מאמן ארבעה ספורטאים שטסים עכשיו לתחרות. מגדלים את הדור החדש".
שואף להיות מאמן?
"קודם אני רוצה להיות אלוף העולם. זכיתי במדליית כסף בנוער. יש לי גם את משחקי העולם בקיץ הבא בפעם הראשונה. לסמן וי על כל ההישגים. החבר'ה שלנו זכו במדליות לפני שנתיים שם, מחכה לזה גם. לגבי התלמידים, אני רוצה להיות מאמן טוב עם ילדים בכמויות שאוכל להגיד לעצמי 'עשית משהו טוב עם החיים שלך'. זה מה שאני יודע, ללכת מכות ולתת ביטחון לאנשים".
פורסם לראשונה: 19:04, 12.05.24
