חנה מיננקו אחרי הזכייה במדליית הארד באליפות אירופה
(צילום: איגוד האתלטיקה)
מתחת לפני השטח, זו אליפות פוליטית. בלי הצהרות, באנדרסטייטמנט. אפשר היה להרגיש את זה, כמובן, בחסרונה של רוסיה. אבל בעיקר בווליום התמיכה מהקהל: כן גדול לשבדיה ופינלנד, המצטרפות החדשות לנאט"ו, עידוד על קולי לאוקראיניים, לעומת שקט רועש להונגריה וגם לאנגליה. האליפות הייתה גם מקום מפגש לאסקפיזם יבשתי מהמלחמה, מהאינפלציה, מהמיתון המתדפק וממשבר האנרגיה. משפחות רבות צירפו את האליפות לחופשת הקיץ שלהן והיציעים הפכו להפנינג צבעוני. והפינים, הו הפינים עם כוס הבירה התמידית בידיהם, היו יעד מושך לשיחה עם קריצה: "אז מה בדיוק קורה עם ראש הממשלה שלכם?".
ישראל, כמו תמיד, הביאה איתה את הפוליטיקה שלה בתיקי הגב. פוליטיקה אחרת, פחות מחוספסת, מלווה ברוח גבית של האסון ההוא מלפני 50 שנה. נוכח-נוכח. כאן, באמצע אירופה, ייצגו את ישראל המזרח תיכונית, בן להורים מגאנה שקיבל את אזרחותו רק לפני שנתיים, ואוקראינית שקפצה בעקבות האהבה לישראל. בלסינג אפריפה התחרה באור הזרקורים של ה-200 מטר והיה התקווה הגדולה לעוד מדליה, חמישית באליפות. חנה קנייזבה-מיננקו התחרתה בצל האצטדיון, בבור הקפיצה, בין המסלול ליציעים.
אפריפה סיים שביעי. התלבש בחיפזון ועף במהירות שהייתה מעניקה לו מדליית כסף, הכל כדי להצטופף עם הישראלים האחרים בתחתית היציע שבאו לתמוך במיננקו שדגרה על המקום השלישי עם קפיצה פנטסטית למרות רוח פנים של 3.2 מטר לשנייה. זה היה ניגוד עניינים מקסים שרק עולם הספורט יכול לייצר: חנה ישבה במקום השלישי ומי שאיימה עליה הייתה הקופצת הגרמנייה. בכל פעם שהגרמנייה התכוננה לקפיצה הקהל הגרמני עודד אותה במחיאות כפיים קצובות בדציבלים של 7.2 בסולם ריכטר. האצטדיון רעד. החבורה הישראלית הקטנה פחות עודדה את חנה, היא ציפתה לכישלונה של הגרמנייה.
החיבוק מאפריפה
אפריפה המתין יפה לתורו וחיבק חיבוק גדול את מיננקו, שהמדליה שלה התחילה וסיימה את ההופעה של הישראלים באליפות עם תכשיטים על הצוואר. הוא שרך את דרכו מאחור עם מאמנו איגור בלון. הקהל עצר אותו מפעם לפעם כדי שיחתום על דגל או תוכנייה. הם התיישבו על ספסל וחיכו לאוטובוס שייקח אותם למלון. "שילמנו קצת מחיר על חוסר הנסיון", אמר בלון, "הוא עשה טעות בחצי הגמר ואז שובץ במסלול מספר אחד שהוא המסלול הכי קשה". הוא הניח את ידו על ראש של בלסינג וליטף אותו, הזכיר לו לשתות, לשים ז'קט נוסף כדי לא להתקרר מהצינה הקלה שהציפה את הבירה הבווארית בערב.
"אני שמח על ההישג", אמר אפריפה. "הגעתי לגמר אליפות אירופה לבוגרים בפעם הראשונה בלי שום ניסיון. מבחינתי עשיתי היסטוריה בשביל ישראל ובספורט הישראלי, ואני שמח ומאושר מהרגע הזה. יש לי עוד הרבה מה לתת, ותשמעו ממני. אני עוד צעיר ויש לי עוד הרבה זמן לגדול, לצמוח ולהשתפר".
רוגל נחום אחרי הזכייה של חנה מיננקו בארד
(צילום: זאב אברהמי)
בלון: "אצלנו בארץ הקטנה שלנו הספורט מתחיל במדליית זהב ונגמר במדליית ארד. אני כל כך גאה בבלסינג. עשינו מהפך מקצה לקצה. מדברים עכשיו על אליפות אירופה, אבל לפני שבועיים באליפות העולם עד גיל 20 הייתה הופעה בלתי נשכחת שלו. במשך כמה ימים לא ידענו אם זה אמיתי. ניצחנו את שיאן העולם הטרי. ההופעה הייתה כל כך יפה, ואני כבר לא מדבר על התוצאה. לא הבנו מה אנחנו רואים".
"מה היה חסר הפעם? אנחנו לא מכונות, אלא בני אדם. כנראה כל מיני דברים פיזיולוגיים. אנחנו לא רכב, כמו שאני אומר לחניכים שלי. בגמר הוא נאלץ לרוץ במסלול צדדי. זה שווה שתיים-שלוש עשיריות, אבל נלחם כמו אריה".
בלון ואפריפה אמרו שהתוצאה וההישג בקולומביה, באליפות העולם עד גיל 20, אולי שמו להם תקן בלתי אפשרי לחזור עליו בתקופה כה קצרה, מה שגרם לאנשים לחשוב שהתוצאה במינכן הייתה אכזבה קלה או אנטי קליימקס ולא מה שהיא באמת: סיום הולם לעונה פנטזיונרית של הרץ. בלסינג נזכר פתאום בדאגה שעוד עשרה ימים הגיוס ואז שקע בהודעות קוליות ומסרונים. הוא היה עייף ואחרי רגעים ארוכים של שקט, הוא התמתח על הספסל ואמר, לאף אחד ממש, "אני שמח. אני כל כך שמח", ושקע שוב בעייפותו.
"אני בעיקר רוצה לבכות"
אחרי כמה דקות הגיעה חנה עם פמליית הניצחון שהתהדקה סביבה, דגל ישראלי ענק עוטף את גופה הדקיק והשרירי. שותקת את שמחתה. "בעיקר אני רוצה לבכות", היא אמרה בין בקשה אחת לצילום למשנהה, "אבל אני חושבת שסיימתי את הדמעות באצטדיון", היא אמרה באושר. בלסינג קם מהספסל, ניגש לתור המחבקים והם התחבקו חיבוק ארוך. בת ה-32 שנמצאת במקום שבן ה-18 רוצה להיות בו בעוד כמה שנים.
אפריפה ובלון עלו לאוטובוס. חנה ומאמנה רוגל נחום החליטו לצעוד למלון. חנה ביקשה לעבור בפינת ההנצחה עם התמונות והסיפורים של י"א חללי מינכן. "רק רציתי לתת כבוד", היא אמרה, "המדליה הזאת מוקדשת להם ולעם ישראל". זאת הייתה אליפות אירופה באתלטיקה מסחררת עבור הישראליות. בצל האסון, הטראומה, הטרור, השיגה נבחרת ישראלית שהיא כולה כור היתוך אוטופי, ישראלית העתידנית, מספר שיא של מדליות, ישראל שלא שוכחת את עברה, אבל מסתכלת קדימה באופטימיות קוסמית.
פורסם לראשונה: 07:49, 20.08.22
