את החיוך של עמי דדאון קשה לפספס. השחיין הפראלימפי (22) עוטה אותו בכל פעם שהוא עולה על הפודיום כדי לקבל עוד מדליה, ולבחור יש הרבה כאלה. רק לאחרונה חזר מאליפות העולם במנצ'סטר כשלצווארו ארבע מדליות, כולן מזהב. מעבר לניצחונות המרשימים ב־50 חופשי, 150 מעורב ו־200 חופשי, דדאון זכה בזהב ב־100 מטר חופשי תוך כדי שהוא קובע שיא עולם (1:18.94 דקות) ומשיג את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים בפריז.
לעילוי הספורטיבי, שנמצא בכושר נפלא, יש הרבה סיבות לחגוג, אבל את מה שנמצא מאחורי החיוך, כשהטקסים נגמרים והמצלמות זזות הצידה, דדאון דואג לשמור פנימה. הפער בין רגעי הקסם כשהוא בתוך המים, עושה את הדבר שהוא הכי טוב ומצליח בו, לבין הרגעים הקשים מחוץ לבריכה, המאבק הסיזיפי והחיים בחברה הישראלית כנכה – הוא לעיתים גדול מדי עבורו. אז הוא מדחיק, משדר חיוכים חגיגיים – הוא הרי לא הטיפוס שיקלקל את המסיבה – אבל לפעמים זה מורכב מדי עבור הספורטאי הצעיר והקושי הרגשי צף החוצה.
מצאתי את הדרך מחדש
בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet מרשה לעצמו דדאון להיחשף, לדבר בגילוי לב על הקשיים, הרגעים שבהם חשב לפרוש והמאבק הבלתי נגמר שלא ליפול למה שהוא מגדיר "אזור המסכנות".
"זכיתי בארבע מדליות זהב. זה שיא בשבילי, הכי הרבה שאי פעם זכיתי. ההישג המקצועי הכי גדול", הוא אומר בטון גאה שאליו מתלווה עננה: "זאת הייתה עונה ארוכה, קשה מאוד בשבילי. גם מבחינת החיים המקצועיים וגם האישיים".
מה קרה בחיים המקצועיים?
"בתחילת העונה חוויתי משבר שהיה קשה מאוד לצאת ממנו, למשל לרצות לחזור לאימונים כמו שצריך. העונה הזאת נמשכה שנה וחודשיים, כשבדרך כלל עונה היא תשעה־עשרה חודשים. זה קרה בגלל הקורונה, כי אליפות העולם ב־2022 הייתה מוקדמת ואז גם הפגרה. חזרנו מוקדם וככה יצא שעשינו עונה ארוכה מאוד. הגוף מתעייף. יעקב (ביננסון, מאמן הנבחרת) מצא פתרון והתגברנו על זה. מצאתי את הדרך שלי ואת הייעוד שלי, הבערתי את התשוקה שלי מחדש וזה הביא את ההישגים היפים במנצ'סטר".
הבנתי שהיו מחשבות על פרישה.
"לכל ספורטאי מקצועי יש רגעי משבר, וכדי לצאת מהם צריך אופי חזק ולמצוא מחדש את הסיבה למה אתה עושה את זה, למה התחלת לעשות את זה. צריך להבין מה העבר שלך, מה ההווה, מה זה נותן לך ולכל מי שצופה בך, מה זה להיות מודל לילדים צעירים שרוצים להיות כמוך. פשוט הבנתי שאני מודל להרבה אנשים ואני צריך לשים את עצמי רגע בצד ולתת לילדים האלה איזשהו כיוון".
ובחיים האישיים?
"הגדילה שלי כאדם ליוותה אותי הרבה בשנה הזאת. רציתי ליצור לעצמי הצלחה בחיים האישיים כמו שאני עושה בספורט, וזה לא היה קל. ברגע שאני במים אני ספורטאי עילית עם ארבע מדליות זהב. כשאני חוזר לארץ אני בסופו של דבר אדם נכה, שלפעמים מתייחסים אליו אחרת, לפעמים מרחמים עליו.
"אף פעם לא ריחמתי על עצמי, אני תמיד רואה בעצמי מודל ואחד שיכול להשפיע על אנשים לטובה. אבל יש פער מאוד גדול בין הצורה שבה אני מסתכל על עצמי לבין הצורה שאני רוצה שיסתכלו עליי ואיך שמסתכלים עליי במציאות".
באיזה תחום אתה רוצה להצליח כמו בשחייה?
"בעיקר בהתייחסות של אנשים כלפיי. יש גם רצון להתפתח לכיוון של לימודים ועוד כל מיני כיוונים. בסופו של דבר, זה למצוא את מה שאני רוצה לעשות בחיים הבוגרים שלי. זאת הייתה שנה של הרבה שאלות מבחינתי".
שאלות שגרמו לחוסר מנוחה?
"כן, בעיקר שאלות שבהן ניסיתי להבין מה הלאה, מה קורה איתי כאדם, לא רק כספורטאי. זה לא היה פשוט בשבילי. זה גם פגע בהכנה שלי בפרקים מסוימים, אבל יעקב ובוריס גינזבורג (המאמן המנטלי) עזרו לי להתגבר".
"לא נכנס ללחץ"
דדאון הצליח לצאת מהמשבר האישי בצורה מיטבית, וכאמור זכה בשבוע שעבר בארבע מדליות זהב באליפות העולם באנגליה. השחיין הפראלימפי הגיע לתחרות כשהוא מעוטר בשלל מדליות, שהחל לצבור מאז היה בן 18. בארון התארים של דדאון אפשר למצוא חמש מדליות זהב ושלוש כסף מאליפויות אירופה (2018, 2021), מדליות כסף וארד מאליפות עולם (2019) והכי יוקרתי - שתי מדליות זהב ואחת כסף מהמשחקים הפראלימפיים בטוקיו. עם הרזומה הזה היה ברור שהצעיר הישראלי מגיע למנצ'סטר עם שק של ציפיות על הכתפיים.
"השנה הזו הביאה אותי למסקנה שאני לא יכול לוותר לעצמי וצריך לנצח בכל מה שאני עושה", הוא אומר. "לקראת סיום העונה התאמנתי חזק מאוד. ניסיתי להתעלם מרעשי הרקע כמה שיכולתי. בתחרות באתי ועבדתי כל יום מחדש, לשכוח את המדליה הראשונה וכל מקצה להתחיל כמו תחרות חדשה".
"אחזור מתי שהגוף והנפש יהיו מוכנים לכך, אני לא רוצה להגביל את עצמי בזמן. בלי זה לא אוכל להגיע למה שאני רוצה בפריז. כרגע אני לא מסוגל לראות את הבריכה"
אתה חושב על המתחרים האחרים בזמן השחייה?
"לא, אני נותן לשרירים שלי לעשות את העבודה. אני חושב שאני ספורטאי שמסוגל לחיות ברגשות שלו, גם כאדם. כשעוקפים אותי בתחרות אני לא נכנס ללחץ, אלא עובד לפי התוכנית שלי. אני מאמין באמונה שלמה בתוכנית שלי ושל יעקב. ב־150 מעורב הייתי בפיגור במשחה החזה והדבקתי בחתירה. לא פחדתי לעשות את המקצה כמו שעשיתי. כן קורה שחושבים על יריבים לפני המשחה או אחרי הניתוח שלו. זה יושב בתת־מודע שרואים אותך, שאתה אדם שיכול להוציא ילדים מאזור הנוחות שלהם, מאזור המסכנות, לבנות חיים יפים, עצמאים וטובים".
למה אתה מתכוון במילים "אזור המסכנות"?
"להיות פחות נתמך, יותר חזק, להצליח, להבין שגם אם נולדת נכה או קיבלת נכות במהלך החיים – זה לא סוף העולם. אפשר להתקדם, להצליח, להגיע להישגים יפים, להיות במצב טוב בכל תחומי החיים. אני למדתי בבית ספר רגיל, סיימתי בגרות עם חמש יחידות במדעי המחשב וחמש יחידות בביולוגיה. לא השקעתי בלימודים כמו בשחייה, אבל אפשרי להצליח בשני התחומים. אני אומר לילדים שחשוב ללמוד, כי לא מובטח שיגיעו תוצאות והישגים. הבנייה העצמית מתרחשת בתוך הספורט".
"לא רוצה לראות מים"
דדאון, שגדל וחי בקריית־אתא, נולד פג עם שיתוק מוחין ונכה בארבע גפיים. בגיל שש החל להתאמן בבריכה במועדון איל"ן חיפה, אבל כילד לא נחשב לפוטנציאל גדול וההערכה הייתה כי השחייה תהיה עבורו יותר פעילות שיקומית ופחות תחרותית. עוד לפני שהפך למאמנו, ביננסון לא היסס לומר לנער כי אינו שחיין. "התחלנו לעבוד יחד בגיל יחסית מאוחר. לפני זה הוא אמר שאני ילד טוב, אבל לא מתאים לענף".
רצית להוכיח לו שהוא טועה?
"לא. ברגע שיעקב ראה שיש בסוף פוטנציאל ואפשר להתקדם הוא מיד לקח אותי. אנחנו יודעים לעבוד מצוין, והאחריות, הניצחונות והכישלונות הם 50 אחוז עליו ו־50 אחוז עליי. יש לנו קשר בריא שבו כל אחד מאיתנו מצליח להביא את היתרונות שלו. זה מה שהביא את ההצלחה המקצועית. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל להיות ספורטאי. החלום לשחות באולימפיאדה היה כשעוד הייתי ילד. הגשמתי אותו בטוקיו".
שיאי העולם שלך מוכיחים שאתה לא רק ספורטאי, אלא בטופ.
"הם בונוס. הרי שחית ועשית את התוצאה הכי מהירה בעולם אי פעם. זה תורם, מחמיא מאוד, אני יודע שאני עובד בצורה טובה. יעקב ואני הצוות הכי טוב בעולם".
הילד שנולד עם נכות בארבע גפיים הוא היום אלוף עולם ואיש צעיר שמגיע לאימונים עצמאית ברכב שלו. "אני הרבה יותר משוחרר ועצמאי מאוד ביומיום", הוא מסביר. "רישיון נהיגה הוא החופש, הופך להיות הרגליים השניות שלך".
"אף פעם לא ריחמתי על עצמי, אני רואה בעצמי מודל שיכול להשפיע על אנשים לטובה. אבל יש פער מאוד גדול בין הצורה שבה אני מסתכל על עצמי לבין איך שמסתכלים עליי במציאות"
לדדאון יש אחות תאומה ("אנחנו מאוד קרובים, מדברים על הכל") ועוד שני אחים, תאומים גם הם, בני 13. לא ברור כמה זה קשור לאופי או למאבקים שלהם נדרש מילדות, אבל דדאון ניחן בתודעה פוליטית והוא לא חושש לומר שהוא רואה דמיון בין מה שקורה ברחובות ליחס שאליו זוכים הנכים בישראל: "אני בגדול מאמין כאומה שאנחנו צריכים לנהוג ביותר 'ואהבת לרעך כמוך'. יש בינינו פיצול במדינה כרגע, זה לא סוד. אני לא מייצג רק תומכים או מתנגדים לרפורמה, שזה מה שמלהיט את המדינה, אני מייצג את כולם כספורטאי ישראלי. כאומה אנחנו צריכים להיות יותר פתוחים לדעות אחרות, לאנשים שטיפה יותר קשה להם ויש להם מגבלה מסוימת".
שנה לפני המשחקים הפראלימפיים בפריז, אל תצפו לראות את דדאון בבריכה בקרוב. הוא מעדיף כרגע לצאת להפסקה. "השלווה שלי נפגעה בשנה הזו", הוא מספר. "החיפושים שלי אחרי הרבה דברים גרמו לכך. אני אופטימי ומאמין שאמצא את השלווה שלי מחדש ואת מה שאני מחפש. אני הולך לקחת את הזמן מחוץ לשחייה".
לעשות מה, למשל?
"את האמת? בשנה הזו הבנתי שאני לא יודע מה אני אוהב ומה אני רוצה לעשות. השחייה שאבה ממני הרבה אנרגיות. אני רוצה לראות מה אני מסוגל לעשות, אולי להתחבר לחברים שקצת נזנחו בעבר. אולי למצוא דברים שאהנה לעשות. לשבור את השגרה לפעמים, זה חשוב מאוד. זה נותן משמעות מעבר".
ומה עם השנה האולימפית?
"אחזור מתי שהגוף והנפש יהיו מוכנים לכך. אני לא רוצה להגביל את עצמי בזמן. זה יקרה כשאוכל לתת 100 אחוז גופני ו־100 אחוז נפשי. בלי זה לא אוכל להגיע למה שאני רוצה בפריז. יעקב ואני עדיין לא דיברנו על זה. אני לא יודע אם הוא ילחץ ככל שיעבור הזמן. נמצא פתרון, הקשר שלנו מספיק חזק למצוא את עמק השווה גם בקטע הזה. כרגע אני לא רוצה לראות מים, לא מסוגל לראות את הבריכה".
גם לא ללכת לים?
"ים אני מאוד רוצה לראות, האמת. לא הייתי בים הרבה זמן ואני יכול לעשות את זה בפגרה. אעשה את זה בטוח".
