אנחנו רק בחודש נובמבר, ולכולם ברור שההכרעות בעונת 2021/22 יגיעו רק בעוד חצי שנה. ובכל זאת, קשה להתעלם ממה שעושה באיירן מינכן בשלושת החודשים הראשונים של העונה. קשה גם להתווכח עם הטענה שנכון לעכשיו מדובר בקבוצה הטובה בעולם.
לפני הכל, יש את המספרים. באיירן כמובן מובילה בבטחה את הבונדסליגה, עם 28 נקודות מתוך 33 אפשריות, בדרך לאליפות עשירית ברציפות – שיא בחמש הליגות הבכירות. בליגת האלופות היא אפילו מושלמת, עם ארבעה ניצחונות בארבעה משחקים. אבל מה שבאמת מדהים זו כמות השערים הבלתי נתפסת שבאיירן כובשת, יותר מכל קבוצה אחרת באירופה.
כמעט כל משחק שלה הוא תצוגה התקפית משוגעת, סוחפת, דורסת. 17 שערים יש לבאיירן בארבעה משחקי צ'מפיונס (ממוצע של יותר מארבעה במשחק), לפני מנצ'סטר סיטי (15), איאקס (14) וליברפול (13). בבונדסליגה זה כבר בכלל מוגזם: 40 כיבושים ב-11 משחקי ליגה, הרבה לפני דורטמונד (28). גם אם נשווה את המאזן של האימפריה ממינכן לזה של המבקיעות הבכירות בליגות הגדולות האחרות של אירופה, היא מובילה בפער עצום. ליברפול כבשה 31, אינטר ופריז סן-ז'רמן 29, ריאל מדריד 28. זה אפילו לא קרוב.
ולא מדובר רק על העונה הנוכחית. מאז תחילת שנת 2021 הבקיעה באיירן 100 שערי ליגה. היא זקוקה לשער אחד כדי להשוות את השיא שקבעה פ.צ קלן ב-1977. נותרו לה שישה משחקים עד סיום השנה. היא תנפץ את השיא הזה לרסיסים.
אבל אלו לא המספרים והשיאים שהופכים את באיירן למה שהיא. זו איכות הכדורגל שלה והעובדה שהיא עולה לכל משחק לא רק כדי לנצח - אלא גם להבקיע כמה שיותר, ללא הרף וללא מחסומים. לבאיירן היו שנים גדולות בעבר: היא זכתה שלוש פעמים ברציפות בגביע אירופה לאלופות בשנות ה-70, ועוד שלוש פעמים במילניום הזה (2001, 2013, 2020), אולם התחושה הכללית היא שהמודל הנוכחי הוא אולי הטוב והאיכותי שהיה לה אי פעם, ואולי גם כזה שיוכל – אם ימשיך בצורה הזו – להיאבק על התואר הלא רשמי "הקבוצה הגדולה בהיסטוריה".
זה לא מקרי. לסיפור ההצלחה הזה יש לא מעט סיבות ודמויות שעומדות מאחוריו.
כשבאיירן הצליחה ב-2014 לשכנע את לבנדובסקי להצטרף, זה היה סיפור ענק בגרמניה. החלוץ הפולני היה מלך השערים של דורטמונד במשך שלוש עונות ברציפות ואחד מכוכבי הקבוצה של יורגן קלופ שזכתה באליפויות של 2011 ו-2012.
הוא היה בן 26 כשנטש בהעברה חופשית. זה היה מהלך טיפוסי של באיירן, ששוב גנבה ליריבה המרכזית שלה את אחד מכוכביה הגדולים. ככה זה כשיש לך עוצמה כזו ואתה יכול לשלם כסף גדול. כך היא העבירה במהלך השנים לא מעט שחקנים, כמו מנואל נוייר למשל. אבל אפילו קרל היינץ רומניגה ואולי הנס, השניים שרקחו את המהלך הסנסציוני, לא העלו על דעתם שזו תהיה אחת ההעברות המשמעותיות בהיסטוריה של הכדורגל האירופי. העברה מכוננת שתוליד מכונת שערים כל כך מרהיבה, עד שהיא שמה מאחור בשנים האחרונות גם את לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, לפחות מבחינה מספרית.
בפחות משבע שנים וחצי הבקיע לבנדובסקי 317 שערים ב-346 משחקים. חוץ מגרד מילר עליו השלום (563 שערים על פני 15 שנה), אין אף שחקן שהבקיע יותר ממנו בהיסטוריה של המועדון. מדהים לא פחות: המספרים שלו רק הולכים ומשתפרים.
אחרי שכבש לכל היותר 43 שערים בכל אחת מחמש העונות הראשונות בקבוצה, ב-2019/20 הוא כבר הגיע ל-50. בעונה שעברה, שבה שיחק פחות בגלל פציעה, עדיין הפגיז 48. והעונה? 23 שערים ב-17 משחקים – הממוצע הטוב בקריירה. והוא כבר בן 33. השער שכבש בשבת בניצחון על פרייבורג היה ה-60 שלו בשנת 2021 בכל המסגרות, ועוד הרגל נטויה. עשרה משחקים נותרו לסוף השנה – שמונה במדי באיירן ועוד שניים עם נבחרת פולין – כדי לשפר את הסטטיסטיקה.
בשנים האחרונות היו לא מעט שמועות על הרצון של לבנדובסקי לעבור לריאל מדריד, במיוחד אחרי עזיבתו של רונאלדו, אבל השנתיים האחרונות, תחת האנזי פליק ויוליאן נגלסמן (ועוד נגיע לשני המאמנים), שיכנעו אותו שבאיירן היא המקום הטוב ביותר עבורו. זו הקבוצה שסגנון המשחק שלה הכי מתאים לו.
הוא הגיע בגיל 11 ומעולם לא עזב. כבר 14 שנים הוא בקבוצה הבוגרת. אם יש סמל אמיתי לבאיירן, זה תומאס מולר. בווארי מבטן ומלידה.
בקיץ 2018 נחת בבאיירן ניקו קובאץ'. המאמן הקרואטי החליט לבצע שינויים בהרכב. לפתע מולר, הכוכב הגדול, מצא עצמו מתייבש על הספסל. בתחילת עונת 2019/20 כבר נפוצו שמועות על כך שהוא חושב לעזוב.
לזכות קובאץ' ייאמר שכבר בשנים הקודמות חלה נסיגה מסוימת ביכולות של מולר, ולכן הקבוצה הביאה את חאמס רודריגס ולאחר מכן את פליפה קוטיניו. היא רצתה להחזיר את הברק למרכז המגרש. מצד שני, מולר הוא לא בדיוק אחד שמוותר כל כך מהר, ולמזלו קובאץ' פוטר אחרי פתיחת עונת 2019/20 מזעזעת, ואת מקומו תפס פליק.
פליק הכיר את מולר מצוין מנבחרת גרמניה, כשהיה עוזרו של יוגי לב. הוא ידע איך להחזיר אותו לעניינים. השינוי היה מסחרר, ומהיר במיוחד. אם ב-2018/19 היו לו תשעה בישולים, עונה לאחר מכן הוא ביצע זינוק עצום ל-21 – שיא בונדסליגה. גם את העונה שעברה סיים מולר כמאסטר שף של הליגה הגרמנית, עם 18 אסיסטים. ואף אחד לא מופתע שגם העונה הוא המבשל המוביל, עם שמונה ב-11 משחקים.
מעבר לכל זה, מולר הוא מנהיג שמראה את הדרך לשחקנים הצעירים. כשג'ושוע קימיך הגיע מלייפציג, הוא נדהם לראות איך גם אחרי שמרסקים את היריבה עם רביעייה או חמישייה, אין בחדר ההלבשה חגיגות. כולם מתנהגים כרגיל. "בבאיירן אתה לא מנצח כדי ליהנות מהניצחון, אלא כדי שיהיה לך שקט", אמר לו מולר. "כדי שביום ראשון תוכל ללכת לאכול גלידה בלי לדאוג יותר מדי".
וכך, כמו בשנים הראשונות שלו, גם עכשיו בגיל 33, מולר ממשיך להיות אחד השחקנים החשובים של באיירן – ובעיקר המנהיג האמיתי שלה.
פפ גווארדיולה היה זה שהחתים את ג'ושוע קימיך בעונה האחרונה שלו כמאמן באיירן. הוא ראה את השחקן הצעיר והנמרץ מלייפציג, אז בליגה השנייה, והתרשם מהוורסטיליות שלו. קימיך מכונה "אולר שווייצרי" (למרות שהוא בכלל גרמני). הוא פשוט מסוגל לשחק כמעט בכל תפקיד – ולעשות הכל מצוין.
בלייפציג הוא שיחק כקשר דפנסיבי שהתמחה בחילוץ כדורים. במינכן השתמש בו פפ תחילה כמגן ימני, בהמשך גם כבלם, קשר אמצעי ואפילו קשר קדמי, עושה משחק. לא במקרה הוא נחשב ליורשו של פיליפ לאם.
"יש לו כל מה שכדורגלן צריך", אמר עליו פפ. "אינטליגנט, תמיד אגרסיבי בתנועה לעבר הכדור, משחק ראש מעולה, הבנה טקטית, מזהה את השטחים הפנויים. והוא תמיד יודע מתי הזמן הנכון לצאת קדימה ומתי להישאר מאחור".
לדברים של פפ אפשר להוסיף עוד תכונה אופיינית: הגבהות מדויקות לרחבה. קימיך בישל כך עשרות שערים במהלך יותר משש השנים שלו במועדון. ב-2019/20 היו לו 13 בישולים בליגה (שני רק לתומאס מולר), והוא כמובן זה שסידר לקינגסלי קומאן את שער הניצחון בגמר ליגת האלופות מול פריז סן-ז'רמן.
כל זה לא היה קורה ללא מוסר העבודה המדהים שלו. בעונה שעברה קימיך רץ 398 ק"מ בבונדסליגה – ממוצע של 12.7 ק"מ במשחק. יותר מכל אחד אחר. סביר להניח שגם ההסתבכות עם ענייני החיסונים לא תעצור את הריצה הבלתי נגמרת שלו.
נרצה או לא, כשמדברים על מאמן באיירן אי אפשר שלא להתחיל במספר 34 - הגיל שלו. מדהים לחשוב שהקפטן נוייר מבוגר ממנו ביותר משנה. זה חריג מאוד, בוודאי במועדון בסדר גודל הזה.
לכאורה זו אמורה להיות בעיה, אבל לא במקרה של נגלסמן. כולם מבינים שמדובר בגאון כדורגל. הוא הוכיח את זה בשתי הקבוצות הקודמות שלו, הופנהיים (שם החל לאמן בגיל 26) ולייפציג. ההערכה המקצועית אליו כל כך גבוהה, שאין מי שלא יכבד אותו. הגיל, במקרה שלו, הוא באמת רק מספר.
כשפליק הודיע על עזיבתו לקראת סיום העונה שעברה, לראשי באיירן לא היה ספק שנגלסמן יהיה היורש. גם אם זה היה כרוך בתשלום של 25 מיליון אירו פיצויים ללייפציג – הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור מאמן.
בקבוצותיו הקודמות הוא נהג לשחק במערך של שלושה בלמים. כמעט כולם היו משוכנעים שיעשה את זה גם במינכן. אבל נגלסמן הפתיע ונשאר עם המערך של פליק, 1-2-3-4. ההסבר היה פשוט: "זה עבד מצוין, למה לשנות?" עם זאת, הוא לא ויתר על שינויים טקטיים קטנים שרק העצימו את היכולת הקבוצתית. כך, למשל, הוא העביר את לירוי סאנה מצד ימין, שם שיחק מאז חזר מאנגליה, לצד שמאל - אבל עם חופש מוחלט לעשות את הכניסות לאמצע.
לותר מתיאוס, כוכב העבר של באיירן, אמר לא מכבר: "הדרך שבה הקבוצה משחקת תחת נגלסמן היא מרהיבה, אטרקטיבית, מנצחת - ובעיקר רעבה לעוד ועוד שערים". ואכן, נגלסמן דורש משחקניו לא להרפות לאורך כל 90 הדקות. אחרי שהבקיע ב-0:7 על בוכום, סאנה אמר: "לא משנה לנו מה התוצאה. אנחנו תמיד רעבים לעוד". ואחרי שבאיירן השחילה חמישייה ב-37 דקות מול השנייה בטבלה, לברקוזן, המאמן הצעיר אמר: "תמיד חשוב שהניצחון יהווה גם הצהרה, במיוחד כשאתה משחק מול יריבה חזקה". וכך, בשמונת משחקיה האחרונים בליגה הגרמנית ובצ'מפיונס, באיירן הפציצה ארבע חמישיות ושתי רביעיות. מפלצת, כבר אמרנו?
כשגווארדיולה זכה בפעם הראשונה כמאמן בליגת האלופות, הוא היה בן 38. לנגלסמן יש ארבע שנים לשבור את השיא הזה. סיכוי מצוין שיעשה את זה כבר העונה - לפני יום ההולדת ה-35.
סיפור ההצלחה של האנזי פליק בבאיירן הוא סוג של אגדה מודרנית. קצת קשה להבין איך אדם שמעולם לא הצליח כמאמן ראשי, שעד גיל מבוגר למדי עבד כעוזר מאמן, החליט יום אחד לקחת על עצמו את אחד הג'ובים הקשים והתובעניים בכדורגל העולמי.
כשהנהלת באיירן מינתה אותו בנובמבר 2019, אחרי פיטוריו של קובאץ', היה ברור לכולם – גם לפליק עצמו – שמדובר בעניין זמני. עד שיימצא השם הגדול והבכיר, המאמן בעל המוניטין, שיקבל את התפקיד.
אבל התוצאות היו מדהימות. וגם הכדורגל. השיפור ביכולת הקבוצתית היה קיצוני ומיידי. בתוך שישה חודשים סחף פליק את באיירן, שקירטעה בפתיחת העונה, לזכייה באליפות, בגביע והכי חשוב - בליגת האלופות. הוא עשה את מה שגווארדיולה לא הצליח לעשות בשלוש השנים שלו במועדון. ומה שהכי מדהים, הוא הגיע באמצע העונה והפך את המנטליות של הקבוצה - מבלי לשנות את סגל השחקנים והמשיך לזכייה בשישה תארים בשנה אחת, כמו פפ עם ברצלונה ב-2009.
פליק עזב את באיירן בעיקר בגלל יחסים רעועים עם המנהל הספורטיבי חסן סליהמידז'יץ', ולא פחות חשוב - אחרי שקיבל רמזים עבים שמשרת מאמן נבחרת גרמניה ממתינה לו. במהלך השנה וחצי שלו בבאיירן, הוא בנה את היסודות לקבוצה המדהימה שאנחנו נהנים לראות היום. החוכמה הייתה לייצר מהשחקנים המוכשרים הללו תלכיד קבוצתי מושלם. נגלסמן, בחוכמתו הרבה, ממשיך את הדרך שלו.
כמו כמעט כל המועדונים בגרמניה, באיירן הוא מועדון חברים ולא מועדון פרטי. אבל הדבר שמייחד אותו הוא שב-30 השנים האחרונות ההנהלה הבכירה מורכבת מכוכבי העבר שלו. אנשים שגדלו בבאיירן, שיחקו בה שנים רבות וספגו את הערכים שלה ישר לווריד.
המסורת החלה ב-1991, כשההנהלה הזמינה את פרנץ בקנבאואר ואת רומניגה לשמש כסגני נשיא. ה"קייזר" נחשב לגדול שחקני גרמניה בכל הזמנים, היה קפטן באיירן והנבחרת בשנות ה-70 המהוללות וגם אימן את הקבוצה בשנות ה-90. בין 1994 ל-2009 שימש כנשיא באיירן, והשינוי הארגוני שהמועדון עבר באותן שנים מיוחס בעיקר לו.
אבל השניים שהטיסו את באיירן לעולם המודרני היו הנס ורומניגה. הנס, חברו של בקנבאואר לנבחרת שזכתה במונדיאל ב-1974, שימש כמנהל המסחרי במשך 30 שנה. ב-2009 החליף את ה"קייזר" ומונה לנשיא, ויחד עם סגנו רומניגה יזם את הקמת האליאנץ ארנה.
כשהנס החל את דרכו כמנהל ב-1979, ההכנסות של באיירן עמדו על 12 מיליון מארק בשנה והחובות הגיעו ל-8 מיליון. חוץ משחקנים וצוות מקצועי, במועדון היו 12 עובדים. 40 שנה מאוחר יותר, ובאיירן היא מעצמה שמעסיקה יותר מ-1,000 עובדים, שהכנסותיה מגיעות ל-657 מיליון אירו, שחובותיה עומדים על אפס.
לפני שנתיים, אחרי 49 שנים כשחקן וכמנהל, הנס פרש לגמלאות, ובמקומו מונה הרברט היינר. אבל המסורת של שחקני עבר בהנהלה נמשכת. השוער האגדי אוליבר קאן החליף השנה את רומניגה כמנכ"ל, והמנהל המקצועי הוא עוד כוכב עבר, סליהמידז'יץ'.
ב-1999 הכדורגל הגרמני נדהם לגלות שבאיירן רכשה בחמישה מיליון אירו חלוץ בן 18 מפרגוואי שאף אחד מעולם לא שמע את שמו: רוקה סנטה קרוס. המאמן פרנץ בקנבאואר זכה לקיתונות של לעג מהתקשורת, אבל היה זה שצחק אחרון. הנער מפרגוואי הבקיע תשעה שערים, והוכיח לכל מי שהיה צריך שיש כישרונות גדולים גם במדינות קטנות.
הסיפור חזר על עצמו בקיץ 2018, כשבאיירן החתימה את אלפונסו דייויס, כדורגלן קנדי בן 17. הרבה גבות הורמו אז בבוואריה, ולא מעט אוהדים שאלו: ממתי בקנדה משחקים כדורגל? מערכת הסקאוטינג, התברר שוב, ידעה היטב מה היא עושה.
בזכות המהירות הפנומנלית שלו (36.5 קמ"ש) דייויס שיחק בעיקר כקיצוני שמאלי, אבל זמן קצר אחרי שהגיע לבאיירן נקלעה הקבוצה למצוקה בעמדת המגן השמאלי. ניקו קובאץ' החליט לנסות את דייויס בתפקיד. ההצלחה הפילה את כולם מהרגליים, תרתי משמע: בזמן קצר דייויס הפך למגן השמאלי הטוב בבונדסליגה.
כשפליק החליף את קובאץ', הוא שידרג את היכולות ההגנתיות של דייויס, שהמשיך בהתקדמות שלו. אף אחד לא יכול לשכוח את הבישול הגאוני שלו במהלך הניצחון ההיסטורי 2:8 על ברצלונה. הוא הפך כמובן לקנדי הראשון שזוכה בליגת האלופות, ואסור לשכוח שהוא רק בן 21. השמיים מבחינתו הם הגבול.
והנה עוד דוגמה: ג'מאל מוסיאלה רק בן 18, אבל שוויו מוערך ב-50 מיליון אירו. ככה זה כשאתה השחקן הצעיר ביותר בהיסטוריה של באיירן וגם המבקיע הצעיר ביותר. הוא נולד בגרמניה לאבא בריטי ממוצא ניגרי ולאמא מקומית. כשהיה בן שבע המשפחה עברה לאנגליה, והילד המוכשר החל לשחק באקדמיה של צ'לסי. הוא בילה שמונה שנים בקבוצות הצעירות של צ'לסי, אבל הסקאוטים של באיירן ידעו עליו הכל, כולל על שורשיו בגרמניה. כשמלאו לו 16, היא מיהרה להציע לו חוזה.
ההחתמה שלו, כמו של דייויס, היא חלק מהפילוסופיה של באיירן: לצרף שחקנים צעירים עם פוטנציאל בהשקעה זעומה, במקום לרכוש שחקנים בוגרים בכסף גדול.
קריסה כלכלית כפי שחוותה בשנה האחרונה ברצלונה פשוט לא יכולה לקרות לבאיירן. המועדון מסיים כבר 27 שנים רצופות ברווח תפעולי. ומדובר ברווח של עשרות מיליוני אירו, אחרי מס, כל שנה.
לא מדובר בנס, אלא בניהול שפוי. באיירן משלמת משכורות גבוהות יותר מכל הקבוצות בגרמניה, אבל לא מגיעה לסכומים המפלצתיים של ברצלונה, ריאל מדריד והגדולות של אנגליה.
כנ"ל לגבי רכש שחקנים. למעט לוקאס הרננדס, שנרכש ב-80 מיליון אירו, באיירן מעולם לא קנתה שחקן ביותר מ-50 מיליון. בארבע השנים האחרונות היא הוציאה 275 מיליון על רכש, אבל במקביל מכרה שחקנים ב-169 מיליון. במלים אחרות: היא לא מבזבזת יותר ממה שיש לה.
לפי נתונים פירמת ראיית החשבון "דלויט", מדובר בקבוצה השלישית הכי רווחית בעולם בעונת 2019/20, עם הכנסות של 634 מיליון אירו. רק ברצלונה (715 מיליון) וריאל מדריד (691 מיליון) הקדימו אותה. אבל צריך לזכור שני דברים: ראשית, מדובר בהכנסות, לא ברווחים; שנית, אלו נתונים שנכונים לקיץ 2020. מאז ברצלונה נקלעה למשבר כלכלי איום וצברה חובות של יותר ממיליארד אירו. ההנחה היא שכיום באיירן היא המועדון הרווחי ביותר בכדורגל העולמי.
ואסור לשכוח: באיירן שייכת בעיקר לאוהדים שלה, לחברי המועדון שמחזיקים ב-75 אחוז מהמניות. יתר 25 האחוזים מתחלקים שווה בשווה בין שלוש חברות ענק: אדידס, אאודי ואליאנץ. אדידס רכשה את חלקה ב-2002 תמורת 77 מיליון אירו, אאודי עשתה זאת ב-2009 ב-90 מיליון, וחברת הביטוח אליאנץ שילמה 110 מיליון ב-2014.
הסכומים האדירים הללו מימנו את בניית האליאנץ ארנה, האצטדיון המודרני שהחליף את האצטדיון האולימפי הישן. עם הכסף הזה חיסלה באיירן את החוב על הפרויקט 16 שנים לפני מועד פקיעת ההלוואה. באיירן משחקת במגרש הזה מאז 2005, והמעבר אליו הגדיל את הכנסותיה במאות אחוזים. הקמתו היא אחת הסיבות המרכזיות למצבה הכלכלי והספורטיבי המעולה.
כשמדברים על באיירן, אי אפשר לא לדבר על ההיסטוריה ועל העבר המפואר של הקבוצה שבה שיחקו גדולי הכדורגלנים של גרמניה מאז שנות ה-60. המסורת היא עניין משמעותי מאוד בבאיירן ומעלה על נס את המצוינות ואת השאיפה להישאר בפסגה.
מדהים לחשוב שעד שנות ה-60 הקבוצה הבכירה בעיר הייתה מינכן 1860, וכשהבונדסליגה הוקמה ב-1963 באיירן הייתה בכלל בליגה השנייה. אבל מאז הכל השתנה: כיום באיירן היא מועדון ספורט עצום וגלובלי. 293 אלף איש רשומים כחברי מועדון – יותר מכל קבוצת ספורט אחרת בעולם. יש לה 4,500 מועדוני אוהדים פעילים, שבהם חברים 350 אלף איש, ו-20.7 מיליון אוהדים ברחבי אירופה (עשרה מיליון מהם חיים בגרמניה).
עם כמות כזו של אוהדים לא פלא שהאליאנץ ארנה מלא בכל משחק ביתי ב-75 אלף איש. האצטדיון הוא סולד אאוט כבר שנים, ורשימת ההמתנה לכרטיסי מינוי כוללת עשרות אלפי אנשים. אם באיירן תמשיך בקצב הזה, המראות הללו יישארו איתנו עוד הרבה מאוד שנים.
