"האולטראס, המדינה והלגיטימיות של האלימות". זוהי הכותרת של מאמר שפירסם חוקר הכדורגל מארק וויין דאייל לפני עשור. לא רק ששם המחקר פוגע בדיוק בנקודה הכואבת של הכדורגל העולמי, אלא ששום דבר לא השתנה מאז 2011. ארגוני אולטראס אלימים אינם בעיה שמוגבלת לישראל בלבד, אלא צרה בממדים גדולים הרבה יותר בליגות ברחבי העולם. ונראה שהיא רק הולכת ומחמירה.
"לגיטימיות" היא מילת המפתח. במשך דורות רבים התפתחה הקבלה החברתית המעוותת של פריקת כל עול ביציעים, כאילו זה בסדר להתנהג בצורה שונה במגרש מאשר ברחוב – קללות גזעניות קשות, השלכת חפצים ואלימות איומה. בגלל שהעניין לא טופל – אולי רק באנגליה שסבלה מאסונות האוהדים המזעזעים והחליטה לעקור את החוליגניזם מהשורש – כיום קשה יותר לעשות זאת בגלל שהתופעה השתרשה. לא רק שאוהדים רבים התרגלו להתנהג כך במגרש כדרך להשתחרר ל־90 דקות, אלא שבמסגרת הסיקור התקשורתי והמלחמות בין המחנות ראשי הארגונים האלימים ביותר רק מעלים את הרף.
אפס סובלנות
השאלה הבוערת היא איך מתמודדים עם הבעיה. גם במציאות הנוכחית אנגליה היא זו שמובילה את המאבק, ולמרבה הצער חשפה במהלכו אלימות מסוג אחר – הגזענות ברשתות החברתיות, שם אוהדים בעייתיים מרגישים חופשיים יותר. מעבר ל"בושוואקרס" של מילוול, שנחשבים לארגון האוהדים האלים ביותר בכדורגל הבריטי ולעיתים עדיין מתפרצים, גופי האוהדים של הקבוצות האנגליות בדרך כלל שומרים על כללי הטקס ועוסקים בעידוד.
הבעיה הנוגעת לקללות גזעניות היא נקודתית, למרות העלייה במספר המקרים, ואינה מאורגנת. במקרה הזה הסובלנות אפסית: המועדונים מסייעים ללכידת האוהדים הסוררים בעזרת מצלמות, והקהל עצמו מדווח על זהות המתפרע. המשטרה מתערבת עם מעצרים, ובתי המשפט מטילים עונשים כבדים. לדוגמה, בחודש שעבר נידון אוהד ווסט ברומיץ' לחודשיים מאסר אחרי שנמצא אשם בתקיפה גזענית ברשת חברתית של קשר סטוק רומיין סויירס. אוהד ברמינגהאם, שפרץ לפני שנתיים לדשא ותקף את ג'ק גריליש, אז באסטון וילה, נידון ל־14 חודשי מאסר. הטיפול הוא גם במקרים של הפגנות אלימות נגד בכירים, כמו המקרה בו מספר אוהדי מנצ'סטר יונייטד התפרעו מחוץ לביתו של הסמנכ"ל אד וודוורד.
זו סוגיה חשובה: ברור שהכוח נמצא בידי המועדונים, שהחריפו את הצעדים ומשתפים פעולה עם הרשויות, אך אי אפשר לומר שאנגליה החלימה מהמחלה. לא רק שהגזענות ברשת נמשכת, אלא שהאירועים שקדמו לגמר היורו מול איטליה הוכיחו שפתרונות לבעיות בתוך האצטדיון אינם מתאימים למה שקורה מחוצה לו. כזכור, אלפי אוהדים התפרעו מחוץ לוומבלי לפני הגמר, והשבוע אופ"א הטילה על ההתאחדות האנגלית עונש של משחק אחד ללא קהל וקנס בסך 100 אלף יורו. כאשר אוהדים שיכורים וחסרי רסן מתחילים להתפרע לפני המשחק, לא תמיד כוחות המשטרה ערוכים לכך, וזה מה שמדאיג רבים בבריטניה לאור העובדה שבימים אלה נשקלת האפשרות לבטל את איסור שתיית האלכוהול במגרשים.
במדינות אחרות קבוצות מתמודדות עם האוהדים האלימים שלהן עם הרחקות. ישנן דוגמאות רבות לכך: גוף קטן ובעייתי במיוחד בשם "טורינו חוליגנס" יצר כאבי ראש עבור ראשי טורינו במהלך מספר שנים, עד שהמועדון הוריד את הפטיש בעקבות אירועים קשים במשחק מול נאפולי. בשיתוף עם המשטרה כל 75 חברי הארגון הושעו לכל החיים מאצטדיון הקבוצה, והוגשו נגדם אישומים הסובבים את התנהגותם האלימה.
זה לא סוד שלאציו סובלת מהחלק הפשיסטי שבקהל שלה כבר זמן רב. במיוחד בולט ארגון האולטראס "אירידוצ'יבילי", שב־2019 שמונה מחבריו הורחקו לחמש שנים מכל האצטדיונים באיטליה אחרי שהניפו שלט עם דמותו של הדיקטטור בניטו מוסוליני במהלך משחק. רק אתמול לאציו השעתה את חואן ברבאבה, אחת הדמויות המוכרות והאהובות במועדון, וצפויה לנתק את הקשר איתו. ברבאבה הוא המטפל של העיט, סמל המועדון, והאיש שדואג למעופו באצטדיון לפני המשחקים, אבל הוא נתפס במצלמות שר עם אוהדים שיר תמיכה במוסוליני ומצדיע במועל יד.
קטטה המונית
בצרפת מסתמן מעט חוסר אונים, מאחר שהחזרה של הקהל עם הקלת מגבלות הקורונה לוותה במקרים רבים של השלכת חפצים והתפרעויות. האירוע החמור ביותר התרחש במשחק בין ניס למארסיי בסוף אוגוסט: בקבוק מיציע ניס פגע בדימיטרי פאייט ממארסיי, שהשליך אותו בחזרה לקהל. הדבר הוביל לפריצת אוהדים למגרש ולקטטה המונית. המשחק פוצץ, פאייט וחברו אלבארו גונסאלס הורחקו, ניס נענשה בהפחתת נקודה, וחלקים מאצטדיונה נסגרו למספר שבועות.
אבל נראה שדווקא האולטראס יצאו ללא פגע, ושהם אלו ששולטים בשיח. אחרי המשחק ארגון האולטראס של ניס "פופולאר סוד" היה זה שפירסם הודעה שנועדה לעשות סדר בדברים, והצהיר כי הוא מתנגד להתנהגות כזו וכי להבא כל חבר מועדון שיפעל בצורה דומה ייזרק ממנו. אנשי הארגון גם אמרו כי יפעלו יחד עם ראשי ניס להתקנת רשת שתמנע השלכת חפצים – כך שכל ההודעה די הבהירה מי הבוסים. ואלה אוהדים שלפני מספר שנים לא הרשו לנשים להירשם לנסיעה שלהם למשחק בליגה האירופית מול לוקומוטיב מוסקבה. אוהדי מארסיי עצמם לא צדיקים גמורים, ולפני שמונה חודשים פרצו בהמוניהם למתחם האימונים והציתו אותו.
במקרה אחר בצרפת, 50 חברי אולטראס של פ.ס.ז', שהורחקו ממשחקי הבוגרים והנוער של המועדון, מצאו פרצה – מאחר שלא נאמר דבר על משחקי קבוצת הנשים, ולפני שנתיים הגיעו למשחק ליגת האלופות מול צ'לסי מצוידים בסכינים ובסמים. כאמור, בצרפת רק מתחילים לטפל בבעיה ברצינות ועוד לא מצאו דרך לנקות את המגרשים.
זה קורה בכל העולם – באינדונזיה, במזרח אירופה, אפילו בקנדה: מונטריאול FC סגרה השנה את היציע של "אולטראס מונטריאול 2002" אחרי אזהרות רבות שקיבלו חבריו. במדינות רבות מדובר באנשי ימין קיצוני, במקרים אחרים אלו אנשים שהעידו: "אנחנו לא באים בשביל לצפות בכדורגל". המועדונים שהצליחו להתמודד עם האולטראס עשו זאת בנחישות, בזכות תיאום עם הרשויות, שמצידן מטילות עונשים קשים. המועדונים שנכשלו הם אלה שבהם האולטראס שולטים בתרבות המועדון ואין גורם שיכול להתמודד איתם.
