אם יש ציטוט המייצג בבהירות את הקריירה של איל ברקוביץ', ולא פחות ממנה – את חייו ואת אופיו – הוא לקוח מהרגעים שאחרי ה־0:5 הבלתי נשכח על אוסטריה ב־1999 באצטדיון ר"ג. אריק בנאדו חיבק את ברקוביץ' בהתלהבות וקרא: "איל, אתה השחקן הכי טוב בעולם!" ברקו, שהיה ברקיע השביעי, השיב בשתי מילים: "אני יודע". ככה, בלי השוואות מדוקדקות, מונע על כנפי הרגש המתפרץ, אמר בדיוק את מה שחשב והרגיש באותו רגע.
ברקוביץ', שחגג אתמול יום הולדת 50, באמת היה שחקן ענק. רבים יגידו שהוא הכדורגלן הישראלי הטוב בהיסטוריה. בפרויקט מיוחד של מוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות" הוא אף נבחר לטוב מכולם. אחרים יחלקו על כך. וכמו ברקוביץ' השחקן, כך גם ברקוביץ' האדם. לעולם לא יעורר אדישות. או שאתה בעדו, או שאתה נגדו. לא בגלל יכולתו על המגרש, אלא בשל אופיו הסוער ולשונו המשוחררת שחוללה לא מעט סערות ושערוריות.
"מעבר לוויכוח מי זה איל, יש את המילה 'אמת'", אומר אבי ליטמן, אחד האנשים הקרובים אליו ביותר. "כשאתה מדבר איתו, תמיד תקבל את איל נטו. בדיוק מה שהוא מרגיש בבטן. המילים הישירות, הטבעיות, בלי פילטרים, והספונטניות – זה איל ברקוביץ'".
"פלא קטן"
איל ברקוביץ' נולד ב־2 באפריל 1972 בבית החולים רוטשילד בחיפה לזאב ונורית. המשפחה הרבתה להחליף כתובות. עכו, ליד בית הוריו של האב. נהריה, ליד בית הורי האם. קיבוץ בית־קשת, קיבוץ בית־אורן ומושב רגבה. "ראינו את הכישרון שלו כבר כילד", מספרת האם נורית. "כשהיינו הולכים לחוף הים בנהריה, איל, שאולי היה אז בן ארבע, הקפיץ כדור 40־50 פעם על הרגל. עשרות אנשים היו מתאספים לראות את הפלא הקטן".
"שיחקתי בבית"ר נהריה ובבית"ר עכו, ורציתי שהילדים ילכו בעקבותיי", מוסיף אביו זאב, שהיה גורם מדרבן ומעורב מאוד – יש שיגידו שבהגזמה. "בקיבוץ בית־קשת הוא שיחק כדורסל, כי לא היה שם כדורגל, והיה איל ממש לא רע, למרות שהאחרים היו בוגרים וגבוהים ממנו. ברגבה החלטנו להתמקד בכדורגל. הגענו למכבי חיפה, ואשר עלמני הגדול קלט אותו בנוער".
דורון פוטשניק, מגן מכבי חיפה לשעבר, היה מבוגר בשנה מברקוביץ' ואחד מחבריו הקרובים. "עלמני, מגדולי הווירטואוזים, אימן אותו בנערים והיה הכי מתאים לאיל, שכאילו נולד וירטואוז בעצמו", הוא מספר. "הם מצאו שפה משותפת, ועלמני קידם אותו מאוד". "ג'וני הרדי, עוד מאמן ענק, העלה אותו לנוער מוקדם מהרגיל, אבל מישהו מראשי המחלקה פסל את הרעיון", מספר זאב. "ואז הרדי אמר: 'אם לא נותנים לי להעלות אותו לנוער – אני עוזב'. והוא באמת עזב. וחזר אחרי שבוע".
המאמן שלקח אותו לנבחרת הנוער היה שלמה שרף. "לא צריך להיות גאון גדול כדי לזהות ולזמן אותו", הוא קובע. "כישרון המסירה שלו היה מהטובים בעולם. כשלא מסר במצבים שאי־אפשר להבקיע מהם – הייתי מוציא אותו ואומר לו: 'בוא, פישר, תשב לידי על הספסל ותלמד'. אני חושב שהעובדה שאף פעם לא ויתרתי לו עזרה לעצב אותו כשחקן גדול".
רוני רוזנטל: "איל היה מסוג השחקנים שאוהדים לא שוכחים. הטיימס בחר בו כאחד מעשרת המוסרים הטובים בתולדות הפרמייר-ליג, אני חושב שהוא היה מהמוסרים הטובים בעולם"
שרף היה ללא ספק מהמאמנים המשפיעים ביותר על הקריירה של ברקו – בנבחרות ובמכבי חיפה ובנבחרת הלאומית. "היום אומרים בארץ ששחקן בן 22 הוא צעיר. באירופה ובעולם כולו, כישרון מוכח בן 17 הוא שחקן הרכב, לכן לא היססתי", מסביר שרף. עם זאת, כדאי לדייק: מי שהעלה אותו לבוגרים של מכבי חיפה ב־1989 היה דווקא אמציה לבקוביץ' ז"ל.
הגל הירוק
השנים במכבי חיפה היו בלתי נשכחות. בקבוצה הבוגרת ברקוביץ' זכה בשתי אליפויות ובגביע, ובעיקר סיפק מסירות אמן ששבו את הקהל. שרף מסביר איך הצליח לשלב בין ברקוביץ' לראובן ער בדאבל של 1991. "באותם ימים רווחה הדעה שעדיף שרק אחד משניהם יהיה על המגרש", הוא מספר. "החלטתי שנכון יותר להרכיב את שניהם ביחד. התוצאות הגיעו, כי הם יצרו קישור דומיננטי ומאיים על השער".
האליפות השנייה, ב־1994, הייתה מהנוצצות מאז קום המדינה. רבים סבורים כי הקבוצה של גיורא שפיגל היא הטובה אי־פעם בישראל. השיא הושג כאשר הירוקים פירקו את מכבי ת"א 0:5 וברקוביץ' רקד על המגרש.
9 צפייה בגלריה
בתחיל הקריירה במכבי חיפה. שרף: "כישרון המסירה שלו היה מהטובים בעולם"
(צילום: יוסי רוט)
במקביל, גם האופי הסוער של איל החל לבלוט. אלו לא היו רק ההתבטאויות – בחצי גמר הגביע של 1996 מול מכבי ת"א הוא איבד את העשתונות, כאשר תפס באשכיו של איציק זוהר והורחק. מכבי חיפה הודחה.
ממלכת החלומות
ישראל שצ'וצ'ינסקי, לשעבר מנהל נבחרות והבוגרים, חושף: "ב־1990, אחרי שפורטוגל זכתה באליפות העולם לנוער, היא הזמינה את ישראל למשחק ידידות. הפורטוגלים, עם המאמן קרלוס קיירוש בתחילת דרכו, ניצחו 1:3, אבל אחרי המשחק הוא אמר כי היה לוקח את ברקוביץ' להרכב. עם מינויו כמאמן ספורטינג ליסבון ב־1994 ניסה לרכוש אותו, אבל העניין נפל מסיבות טכניות".
כמובן שזה לא היה סוף פסוק מבחינת חו"ל עבור ברקוביץ'. סוכנו פיני זהבי, שהיה מקושר למנג'ר סאות'המפטון גראם סונס, סידר לו מבחנים במועדון ב־1996, והקשר קיבל חוזה. "החלטנו לתת לו לצאת ולהתפתח, למרות שכמה ימים קודם לכן נאלצנו לוותר על חיים רביבו", משחזר נשיא חיפה יעקב שחר. "שני שחקנים בולטים כאלה שעוזבים בזמן קצר יצרו בעיה לקבוצה, ובכל זאת איפשרנו להם לעבור. היינו גאים שהשחקנים הטובים שלנו ישחקו בחו"ל".
יעקב שחר: "החלטנו לתת לאיל לצאת ולהתפתח, למרות שכמה ימים קודם לכן נאלצנו לוותר על חיים רביבו. זה היה לא פשוט, אבל היינו גאים שהשחקנים הטובים שלנו ישחקו באירופה"
המסע לאירופה לא בדיוק נפתח ברגל ימין. במקום לקבל בברכה את פני השחקן החדש, הותירו לו ראשי סאות'המפטון למצוא לבדו את הדרך לעיר. לא ייאמן, אבל ברקוביץ' נסע באוטובוס ציבורי מלונדון כדי לפתוח קריירה חדשה. מהר מאוד היחס כלפיו השתנה.
ברקוביץ' הרשים במשחק הבכורה הביתי, 0:3 על סנדרלנד, אבל אף אחד לא היה מוכן לאירועי השבוע שאחריו, כשמנצ'סטר יונייטד הגדולה של אלכס פרגוסון הגיעה לעיר. איל ואביו הסתודדו במלון. "הוא שאל מה צריך לעשות כדי שזה יהיה משחק הפריצה שלו", מספר זאב. "הצעתי לו בצחוק שיתפוס בביצים של אריק קאנטונה. מה שיצא, שאיל הפציץ פעמיים ובישל עוד שלושה, בדרך ל־3:6 מטורף". ברקוביץ' נבחר לאיש המשחק – חתיכת כניסה לתודעת אוהדי הכדורגל באנגליה.
9 צפייה בגלריה
ב-3:6 המטורף על יונייטד במדי סאות'המפטון. "הצעתי לו בצחוק שיתפוס בביצים של אריק קאנטונה"
(צילום: גטי אימג'ס)
ברקוביץ המשיך לקריירה עשירה, תרתי משמע, ולפי הערכות הרוויח כ־15 מיליון דולר בממלכה. הוא כיכב בווסטהאם, שבר את שיא ההעברות בסקוטלנד כשעבר לסלטיק תמורת 5.75 מיליון ליש"ט (עד היום ההעברה החמישית היקרה ביותר בתולדות המועדון), עלה ליגה עם בלקבורן ומנצ'סטר סיטי, וסיים בפורטסמות'.
כשברקוביץ' עבר לווסטהאם, הוא פגש את רוני רוזנטל – שכבר היה ותיק בממלכה ושיחק אז במדי ווטפורד. "איל היה מסוג השחקנים שאוהדים לא שוכחים", מציין רוזנטל. "הטיימס בחר בו כאחד מעשרת המוסרים הטובים בתולדות הפרמייר־ליג, אבל אני חושב שהוא היה מהמוסרים הטובים בעולם. אין דברים כאלה".
ברקוביץ' לקח איתו מהאי הבריטי גם חוויה פחות נעימה, בלשון המעטה. באחד האימונים של ווסטהאם, בעט החלוץ הוולשי ג'ון הארטסון בפניו של הישראלי – והעיתונות הבריטית עשתה מזה מטעמים. לימים אמר איל: "האימונים אצלנו היו בקצב גבוה. נדהמתי מהארטסון כי הוא היה אחד מחבריי הקרובים. אחר כך השלמנו".
דור הזהב
למרות ששיחק בתקופה שבה נבחרת ישראל התקשתה להתאקלם באירופה, ברקוביץ' לא הפגין רגשי נחיתות. רבים קראו לזה שחצנות. אפילו בערב המשחק המפורסם בפארק דה פראנס ב־1993 הוא הכריז בלי בושה: "אנחנו נוסעים לנצח". זה נגמר ב־2:3 היסטורי על צרפת ההמומה.
בתקופת השיא של איל, הנבחרת הייתה רוויה בשחקנים יצירתיים כמו רביבו, אבי נימני וטל בנין. אבל עם כל הכבוד לכדורגל המלהיב לפרקים, מהתקופה הזו נזכור בעיקר את הפספוס של דור חד־פעמי שלא הצליח לעלות לטורניר גדול ואת התבוסה הכואבת לדנמרק. רוזנטל: "היו לנו רק חמישה־שישה שחקנים ברמה הדרושה, וכדי להגיע רחוק חייבים 11 כאלה".
הפה הגדול של איל סיבך אותו גם במדים הלאומיים. אחד הסכסוכים המפורסמים היה בינו לבין אברם גרנט, שהחליט לנפות אותו מהנבחרת. ברקוביץ' לקח ללב, ובאחד הראיונות שיגר לאוויר אמירה שהרגיזה לא מעט אנשים: "אם אתה יושב בבית ורואה את הנבחרת בלעדיך, טבעי שלא תרצה שהיא תנצח".
נחיתה קשה
אחרי קריירה אירופית חלומית בת תשע עונות, ברקוביץ' החליט לחזור הביתה. הוא רצה לחתום למכבי חיפה ב־2005, אחרי שהירוקים זכו בשתי אליפויות רצופות. במועדון העדיפו לשלב צעירים וחששו מפגיעה בחיבור הקבוצתי – והחליטו לוותר. ברקוביץ' נותר פגוע מאוד עד היום.
במקום זאת, הוא הצטרף לפרויקט הגלאקטיקוס במכבי ת"א, לצד נימני וג'ובאני רוסו. אחרי שהמיזם השאפתני התנפץ לרסיסים, ברקוביץ' החליט לתלות את הנעליים בגיל 34 בלבד – ונפרד מהמגרש שכל כך אהב בטעם מעט חמוץ. בהמשך הודה שטעה כשבחר לסיים את הקריירה בישראל. משם הוא פנה לאופק חדש, אבל לא נמנע משערוריות.
ב־2007, בנו ליאור שיחק בקבוצת הילדים של מכבי הרצליה, ואחרי אחד המשחקים האבא איל התעמת עם המאמן דני עציוני, שמספר: "ליאור שיחק במחצית הראשונה, הוחלף, ולקראת הסיום הכנסתי אותו בחזרה. אחרי המשחק איל הטיח בי האשמות מעליבות ויצר עימות. לא ידעתי מה לעשות, מה גם שזה היה ליד הילדים באוטובוס. במועדון הגישו תלונה במשטרה".
כעבור שלוש שנים, בהסכם טיעון שאושר בבית משפט השלום, ברקוביץ' הורשע בתקיפה ובאיומים. הוא נקנס ב־2,000 שקל ונגזרו עליו 100 שעות עבודות שירות. בהמשך פיצה ברקוביץ' את עציוני ב־55 אלף שקל במסגרת הליך אזרחי והתנצל. "אני לא נוטר לו טינה", אומר היום עציוני.
למרות הסכסוכים והריבים המתוקשרים, לליטמן חשוב להראות גם את הצד הרגיש של ברקוביץ'. "יום אחד איל הבחין בזוג מבוגר שאפשר היה להרגיש שנמצא במצוקה. איל ניגש אליהם, ביקש שיחכו. נכנס לסופר הקרוב ויצא עם עגלה גדושה במצרכים לערב החג. הזוג נדהם. הוא אמר לי, 'יש דברים שהם מתן בסתר, ולא צריך לדבר עליהם'". ליטמן סבור שזה לא היה זה אירוע חד־פעמי.
החיים שאחרי
התחנה הראשונה אחרי הפרישה הייתה מכבי נתניה של דניאל יאמר. ברקוביץ' מונה למנג'ר והחתים את המאמן אלי גוטמן, למרות מתיחות בין השניים. "כפי שהיה צפוי", אומר האב זאב, "שני אנשים בטבע של יאמר ואיל לא היו יכולים לעבוד ביחד, וכעבור זמן קצר הגיע הפיצוץ".
ברקוביץ' פתח בית ספר לכדורגל בשיתוף עיריית נשר, שם ההתנהלות שלו הוצגה באור בעייתי בתחקיר "ידיעות אחרונות", ולאחר מכן מונה למנהל המקצועי של הפועל ת"א. הפרק הזה הסתיים בטונים צורמים, אחרי שברקוביץ' התפטר בעקבות מינוי של איש מקצוע נוסף ללא ידיעתו. כאשר הפך לבעלי הפועל ראשל"צ, איל הביא את אחיו ניר לטבילת אש כמאמן ואת אביו כגזבר. בעונתו הראשונה היא החמיצה את העלייה במחזור האחרון. עם הזמן ברקו החל להתרחק, לטענתו בגלל קללות אוהדים – עד שעזב.
לפני שנה הוא מונה למנהל המקצועי של הפועל פ"ת, שהייתה שקועה מתחת לקו האדום בליגה הלאומית. על המגרש הוא לא הצליח להשאיר את הקבוצה, אך הרשות לבקרת תקציבים החזירה אותה לאחר ההורדה של הפועל איכסל. כשזה קרה, איל כבר לא היה שם.
למרות כל זאת, ולצד העובדה שמעולם לא אימן קבוצה, ברקוביץ' ניהל לאורך כל השנים הללו קמפיין לאימון הנבחרת – שזכה לתמיכה ציבורית מצד אחד, אך גם ללא מעט ביקורות מנגד ולהיעדר תמיכה מההתאחדות. האפשרות ממשיכה להבליח מדי פעם, ולפני מספר שבועות ברקוביץ' שוב הצהיר בפני חבריו: "אני עוד אהיה המאמן הלאומי".
זמן מסך
ספורטאים רבים נוטים להיעלם מהעין הציבורית אחרי הפרישה, אך מעולם לא היה חשש שזה יקרה לברקוביץ'. אם העסקנות בכדורגל לא הלכה טוב, אז ברקוביץ' המציא את עצמו מחדש בשנים האחרונות כאושיית טלוויזיה וסלב עם פופולריות אדירה. לאחר שנים מוצלחות בהגשת תוכנית רדיו יחד עם אופירה אסייג, קיבל הצמד הצעה להנחות תוכנית טלוויזיה בימי שישי. מבקרי התקשורת העריכו ש"אופירה וברקו" לא תשרוד יותר מכמה שבועות. כיום היא כבר בעונתה הרביעית, והשניים חתומים לארבע שנים נוספות.
גם בתוכנית פוליטית־בידורית. איל נשאר איל, ולא מעט מהראיונות איתו הפכו לשדה קרב טלוויזיוני. במסגרת אחד מתוך עשרות הוויכוחים הסוערים שניהל באולפן הוא חזר לכובע פרשן הספורט, והצהיר כי "ביברס נאתכו לא צריך להיות קפטן הנבחרת בגלל שהוא לא שר את ההמנון". הדברים עוררו ויכוח ציבורי סוער, ועד היום ברקוביץ' עומד על כך שהוא צודק. "אני בעד ערבים בנבחרת, מצידי שיהיו כמה שיותר, אבל לא בתפקיד הקפטן", אמר לאחרונה לחבריו. "אם הוא לא רוצה לשיר 'נפש יהודי הומייה', שיהיה שחקן רגיל. אין לי שום דבר אישי נגדו".
איל ברקוביץ' בן 50. אל תצפו שיעצור בקרוב.
