אוהדים ברחבי הארץ צופים במשחק של מרוקו נגד צרפת בחצי גמר המונדיאל
(צילום: אסף מגל, חיים הורנשטיין)
אני שמח שמרוקו הפסידה. אני ממש שמח. זו לא שמחה לאיד, אלא הצטברות של המון רגעים קטנים, והניצוץ שהדליק את חבית חומר הנפץ הגיע אתמול לפני שריקת הפתיחה למשחק חצי הגמר מול צרפת.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
ברגע שחלק לא קטן מהקהל המרוקאי שרק בוז להמנון הצרפתי, המרסייז, הבנתי בדיוק עד כמה אני רוצה שהמשחק יסתיים בניצחון של אלופת העולם. האהבה הבינלאומית, החיבוק של העולם הערבי, ההרגשה הביתית - כל אלה עלו להם לראש. אווירה חמה, אנטי צרפתית - מותרת בהחלט. אבל המינימום בגביע העולם זה לתת מעט כבוד ולא להתנהג באלימות.
כן, זו אלימות בדיוק כמו המחזות שראינו ברחבי אירופה לאורך הטורניר: ברגע שמרוקו מנצחת, מהגרים ובני מהגרים יוצאים לחגוג ברחובות בערי בירה כמו בריסל ופריז, וזה נגמר במהומות. רובם ילידי המדינות הללו, אבל שטיפת מוח מילאה אותם בשנאה. עבור חלק מהם, הצלחה על המגרש של הנבחרת שאיתם הם מזדהים היא רשיון לאלימות, כסמל לניצחון ולשליטה.
זה לא קשור לספורט, אבל אנחנו מכירים את זה גם בישראל: אין חוקים ואין אחריות. כשאין הרתעה, או ענישה, או סיבה לאדם לחשוב שיקרה לו משהו אם ישליך חפץ למגרש. הבעיה היא שגם הפסדים מוציאים צעירים אלימים כאלה לרחובות. ספורט הרי מצדיק הכל. ובזמן שאני כותב, אני גם שומע שביישוב ערבי בישראל שרפו את דגל צרפת. אוהדי כדורגל, הא?
4 צפייה בגלריה
ברגע שמרוקו מנצחת, מהגרים ובני מהגרים יוצאים לחגוג בערי בירה כמו בריסל ופריז, וזה נגמר במהומות
(צילום: רויטרס)
גם מבחינה ספורטיבית אני מאושר מכך שנבחרת שהבקיעה חמישה שערים בשישה משחקים לא תשחק בגמר. כן, אני מקבל את העובדה שזו הדרך של נבחרת נחותה כמו מרוקו להתמודד עם יריבות חזקות יותר, אבל פחות רוצה לראות את זה בשלבים הגבוהים במונדיאל.
ויש סיבה אחת אחרונה, והיא כעס על האוהדים הישראלים שתמכו במרוקו. אני עוד יכול להבין את יוצאי מרוקו שהרגישו שייכות, נזכרו בבית בזכות השמות והניחוח של פעם. הבעיה היא כל האחרים: אתם מעדיפים את הסיפור המרגש ואת האנדרדוג בלי להתייחס בכלל לעובדה שהשחקנים הללו מציגים בלי הרף את דגלי פלסטין ויוצאים באופן ברור נגד ישראל?
כן, אני אכנס לפוליטיקה במקום שחייב להיות נקי ממנה, וזה באשמת פיפ"א. הארגון עשה רעש גדול מהניסיון שלו להשאיר את הפוליטיקה מחוץ למונדיאל, עם הנאום המתנשא וחסר המודעות העצמית של הנשיא ג'אני אינפנטינו, אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות המהדהדת כאן בקטאר: הטורניר הזה פרו-פלסטיני בצורה כל כך בוטה, שאפילו כלי תקשורת זרים כותבים על כך בתמיהה.
אני אפילו לא מתייחס לדברים שעברו עמיתיי שהזדהו כאן כישראלים, זה הרבה מעבר לכך. אסור ללהט"בים להביע את עצמם, אסור לשחקנים לנקוט צעדי מחאה (אפילו איימו עליהם בעונש אם יעשו את זה) – אבל דגלי פלסטין מציפים את היציעים בכל משחק, קריאות לשחרור פלסטין נשמעות בכל מקום והמאבטחים פשוט משתפים פעולה. פיפ"א עושה איפה ואיפה, הרי למי אכפת מישראל כשצריך "לחזק ולכבד את התרבות הערבית", נכון?
4 צפייה בגלריה
לא רק האוהדים, גם השחקנים הקפידו להצטלם ולחגוג עם דגל פלסטין אחרי כל ניצחון
(צילום: AP)
זה לא שהמרוקאים נהגו כך רק פעם אחת. הם הקפידו להצטלם ולחגוג עם דגל פלסטין אחרי כל ניצחון. ילדים שגדלו בצרפת, בבלגיה ובהולנד, ואינם יודעים דבר על הסכסוך, אבל שקועים בתוך איבה מוחלטת שמוחקת כל דבר ישראלי ויהודי.
אני חווה ורואה טורניר אחר. יש לא מעט ישראלים שעבורם קל לשים דגלי מרוקו בפיד בפייסבוק ולספר איך קפצו משמחה בשערים המעטים של "אריות האטלס". אם הם היום כאן בקטאר ורואים את מה שאני רואה, אולי הם היו חושבים פעמיים. אני לא יכול להביע אפילו שבריר של סימפתיה כלפי נבחרת שההצלחה שלה היא טריגר לכל כך הרבה דברים איומים.
תודה לצרפת על הניצחון הזה.
פורסם לראשונה: 06:59, 15.12.22
