בצעדה הארוכה לעבר חגיגות האליפות באובליסק המפורסם בבואנוס־איירס התחילה השירה בחצי שעת שירי הלל לדייגו מראדונה. הגמר המונומנטלי הבהיר לארגנטינאים רבים שאם צלו של דייגו עדיין לא חלף מעל שמי המדינה, הרי שבלי שום ספק הוא כבר לא יושב על הכס לבד יותר. או כמו שהבהיר זאת עיתון הספורט "אולה" בכותרת הגסה שלו: "מסי, ארגנטינאי".
ארגנטינה אלופת העולם - סיקור מיוחד
בבר פיצ'ין על אבנידה דה־מאיו טוען הבעלים דריי שאסור להשוות. "לכל אחד מהם יש חדר בארמון", הוא מסביר. "יש דברים שדייגו יותר חזק, בעיקר באמונה של החלש שהוא יכול לחלץ את עצמו למצב טוב יותר, אבל גם בפחד שהעבר תמיד מחכה לנו בפינה. לאו הוא אחר. אין שם רגש. חסרו לי הדמעות אתמול".
4 צפייה בגלריה
"לכל אחד מהם יש חדר בארמון". אוהדים עם חולצות של לאו מסי ושל דייגו מראדונה
(צילום: AFP)
מעל הבר יש ציור קיר. מראדונה ומסי. מסי בגבו לצופה, רק פניו גלויות. מראדונה חשוף פרונטלית רק בפניו. אפשר לשרטט כל אמוציה עליו. הכדור מעליו. שליו. ככה זה בכל התמונות המשותפות של שניהם בבואנוס־איירס.
מסי השלים פערים
אחרי שהשיג כל תואר אישי וקבוצתי בכדורגל האירופי, התנפל מסי החל מהשנה שעברה גם על המזנון של כדורגל הנבחרות. הקופה אמריקה הייתה המתאבן. המונדיאל בקטאר הוא זכייה עצומה בפני עצמה, שמקבלת נופך הרבה יותר גדול בהתחשב במה שקרה במהלכה ובסופה: מסי מתנתק לחלוטין מההשוואות בינו לבין רונאלדו.
זה טורניר שנגמר כשהוא מחובק על ידי כל חבריו, לעומת דמעות הבדידות של הפורטוגלי, שנבחרתו הודחה אחרי שהמאמן ויתר על שירותיו בלא מעט דקות של המאני־טיים. בתום מאבק אפי (וכמעט אישי) עם הטוען לכתר החדש, קיליאן אמבאפה, נותרנו עם ההשוואות לדייגו ארמנדו מראדונה.
4 צפייה בגלריה
בתום מאבק אפי עם אמבאפה, נותרנו רק עם ההשוואות למראדונה. מסי והגביע
(צילום: gettyimages)
השוואת תארים מעניקה את היתרון, ובאופן משמעותי, למסי, אבל עושה עוול למראדונה. הסיבה הראשונה היא ששחקנים לא אירופאים היו יכולים לזכות ב"כדור הזהב" רק החל מ־1995, קרוב לסיום הקריירה המשמעותית של דייגו. גם מבחינה קבוצתית, ההשוואה עושה רע למראדונה. מסי השיג יותר תארים, אבל שיחק תמיד בקבוצה גדולה, מבוססת, עשירה, מקור לקנאה. מראדונה ברח מהסיטואציה הזו והלך לקבוצת אשפתות מהעיר של המאפיה, נאפולי. הוא יצר שם יש מאין, בקבוצה שהייתה ללעג בצפון באיטליה. אם לוקחים בחשבון את הפרמטרים הללו, את הקונטקסט ודרגת הקושי, אין הבדל גדול בין שניהם.
מה שמסי עשה שלשום זה למחוק את ההבדל שהיה ביניהם בגביע העולם, אירוע שאליו שניהם מתייצבים עם פרמטרים דומים. תיקו 1:1. אבל למראדונה, בניגוד למסי, אין קופה אמריקה בקורות החיים. יתרון למסי.
מעל קרויף וסן ג'נארו
מבחינה סטטיסטית, בכל מה שקשור להבקעות, מראדונה לא מדגדג את מסי, שאין לו מקום בארון לכל הנעליים מזהב. אבל שוב, ההשוואה לא נותנת לדייגו צ'אנס: הוא שיחק בתפקיד הרבה יותר אחורי ממסי על הנייר, ובמציאות החל את ההתקפות עמוק בהגנה של נאפולי. הוא שיחק הרבה פחות משחקים, בגלל הקונספט המאוחר של ליגת האלופות, ואולי הפרט החשוב ביותר הוא שמסי שיחק בליגה שהיא שיר הלל להתקפה ולמשחק הפתוח. מראדונה בילה את חלק הארי בקריירה שלו מול הגנות איטלקיות בתקופת הזוהר שלהן.
ידו של מסי על העליונה בכל מה שקשור לאורך הקריירה. מראדונה הוצת בגיל 15 ונשרף לחלוטין בתחילת העשור הרביעי לחייו. מסי החל קצת יותר מאוחר, בגיל 19, ואפילו היום (למרות שינויי תפקוד קלים) הוא נמצא בכושר מעולה. קריירת המועדונים שלו הייתה מפוארת יותר, ובברצלונה הוא מחק מטבלאות השיאים ומתאי הזיכרון כל כוכב אחר ששיחק במועדון. הוא אפילו השווה והעלה את תרומתו של יוהאן קרויף. למעשה, מסי הוא המיישם והמוציא לפועל של הרעיון הקרויפי לצורה שבה כדורגל אמור להיות משוחק.
אבל מבחינה תרבותית־איקונית, כאמור, מסי בכלל לא מתקרב למראדונה. דייגו הלך לדרום איטליה השנואה, לקבוצה שזכתה בשני גביעים עד שהגיע, בעיר עם דימוי מחפיר. אחרי שלקח איתה אליפות הוא הפך לאיש הכי שנוא בצפון איטליה, אבל החליף את הפטרון הקדוש סן ג'נארו כבנה האהוב של העיר. הסמל הדתי לקריאת התגר של הדרום העני על הצפון האריסטוקרטי.
הדימוי הזה מיתרגם לשפה הבינלאומית. מראדונה הוא איש של העם. כשהוא מייצג את הנבחרת הארגנטינאית, הוא יודע מה נמצא על כף הגורל. הוא שיחק בליגה המקומית, מבין את השיגעון. מסי היה ממש צריך לחכות למותו של דייגו כדי לזכות בתארים בינלאומיים ולקבל חותמת הכשר לכך שהוא אכן ארגנטינאי.
הפיזי והמנטלי
מבחינה טכנית קשה למצוא הבדלים. מבחינה פיזית, מסי הצליח כאמור לשמר את גופו הרבה יותר שנים, ולמראדונה יש יתרון בצד המנטלי, בעיקר בזכות יכולתו לגרום לשחקנים באיכות נמוכה – הרבה יותר מזו של אלה ששיתפו פעולה עם מסי ־ להאמין בעצמם ובסיכויים של הקבוצה לנצח. מסי כמעט מעולם לא עלה לשחק כאנדרדוג, ובמקרים המעטים הללו, הוא די נכשל.
לפי הסטטיסטיקה היבשה, מסי שחקן גדול יותר ממראדונה, ובפער. אפילו כשלוקחים בחשבון שכמעט תמיד היה חבר במקהלה מופלאה, ואילו דייגו לקח את הסיכון של להיות סוליסט עם להקת רקע די בינונית. מראדונה הבקיע שערים מונומנטליים ברגעים קריטיים, ובראשם הצמד נגד אנגליה – שיא הרמאות ושיא היופי שיש בכדורגל – שהעלו אותו לדרגה שמימית, אלוהית. ללאו יש גם רשימה של שערים ורגעים היסטוריים, אבל הוא בן הארץ. דייגו היה מלוכלך ורמאי וגאון ואפל וגואל. סביבו יש מיסטיקה ששום אליפות עולם, קופה אמריקה או עוד שיא שערים בפריז או ברצלונה, לא יוכלו לספק.
בשורה התחתונה, אין הבדלים משמעותיים בין מסי למראדונה. ההחלטה לבחור באחד מהם כ"טוב בכל הזמנים" לא מבהירה באמת מי טוב יותר, אלא מראה יותר מה אופיו של המחליט.
