צ'ה בום-קון נחשב לאחד הכדורגלנים האסייתים הכי גדולים אי פעם, החלוץ הדרום-קוריאני חורר רשתות בבונדסליגה ושבר מחסומים רבים. בום־קון לא יודע שהוא גם הראשון שזכה לשבור את הלב לנבחרת ישראל, שער שלו בהארכה קבע 0:1 לדרום־קוריאה בחצי גמר פלייאוף ההעפלה למונדיאל 1974 (מזכיר את הפורמט של היום) ומנע מישראל להגיע למונדיאל שני ברציפות.
51 שנה עברו מההפסד ההוא, וישראל שוב בחצי גמר הפלייאוף מול יריבה נוחה. בכדורגל, ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה, שוב ושוב. כשמדובר בנבחרת ישראל, גם האכזבות חוזרות על עצמן - וגם הן דומות אחת לשנייה. גם מול קולומביה במוקדמות מונדיאל 1990 הצלחנו לאכזב את עצמנו בברנקייה. קולומביה הייתה נבחרת אדירה עם שמות גדולים, וישראל הייתה קרובה להפתיע אותה בפלייאוף. מאז - פתחנו במסורת של "כמעט". מסורת של אכזבות ובעיטות מפוארות בדלי, לא משנה מי היריבה. דורות של שחקנים מתחלפים, ואנחנו נשארים רק עם הזיכרונות מהגול של מוטל'ה שפיגלר ב־1970.
5 צפייה בגלריה
אולי הטראומה הכי גדולה של נבחרת ישראל. אלון חזן מול דנמרק ב-1999
(צילום: Jens_Noergaard_Larsen/EPA)
הנביא שמייכל, המשחיל הרצוג
זה כמעט תמיד אותו דבר: ישראל פותחת היטב את "הקמפיין" כמו שפותחים קמפיין בחירות. מלא הבטחות שמתבררות כחסרות כיסוי.
בואו נחזור לאחד ההפסדים הכי זכורים, אולי הטראומה הכי גדולה של נבחרת ישראל לדורותיה – ה־0:5 של דנמרק באצטדיון ר"ג בפלייאוף מוקדמות יורו 2000. המדינה כולה הייתה באופוריה אחרי החמישייה לרשת של אוסטריה במוקדמות היורו, והחליטה להתעלם מסימני האזהרה כמו היתרון הפיזי הברור שיש לדנים, וגם מיתרון איכותי ברור בכל עמדה, עם שחקנים שכיכבו בכל הליגות הגדולות באירופה. זה היה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט בכדורגל העולמי, עידן ה"אנחנו מכבדים כל יריבה". פטר שמייכל, השוער האגדי של דנמרק, ידע שהיא הרבה יותר טובה מישראל ואמר אחרי ההגרלה: "פשוט הגרלה מצוינת, חבל שאנחנו לא מארחים את המשחק הראשון כי יכולנו לסגור עניין ב־90 דקות".
ואכן, הדנים סגרו את העניין ב־90 דקות של סיוט בר"ג עם חמישייה מהדהדת. את הגומלין אף אחד לא זוכר כי הוא נגמר "רק" ב־0:3, וכי לפניו התפוצצה פרשת נערות הליווי. גם את הכבוד לא הצלחנו להציל.
הדור המוכשר עם איל ברקוביץ' וחיים רביבו הגיע שוב למשחק מכריע כעבור שנתיים, הפעם הרבה יותר נוח על הנייר. ניצחון על אוסטריה בבית היה מבטיח לנו להגיע לפלייאוף ההעפלה למונדיאל 2002. אין אוהד ישראלי שלא זוכר איפה הוא היה כשאנדי הרצוג כבש בבעיטה חופשית בתוספת הזמן ושלח מיליוני ישראלים לבכות על מר גורלם.
אנדי הרצוג יחזור לישראל כמאמן ויטעם מהלוזריות המפורסמת בעצמו. "זה כבר לא מצחיק", אמר המאמן הלאומי הרצוג אחרי הפסד בדקה ה־90 לסלובניה במוקדמות יורו 2020. הפסד שבעצם סיים עוד קמפיין והוכיח: בישראל מה שהיה, הוא גם מה שיהיה. בישראל ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעם אחת כטרגדיה, ובפעם השנייה והשלישית גם כן כטרגדיה. מרוב שמדברים על השער של הרצוג, שוכחים שאם היינו מנצחים את אוסטריה היינו צריכים לעבור גם את טורקיה בפלייאוף. אותה טורקיה הגיעה לחצי גמר מונדיאל 2002, אז אולי אנדי הרצוג עשה לנו טובה וחסך עוד השפלה נוסח דנמרק.
להשתחרר מהטראומה
ב־2019 נפתחה ליגת האומות של אופ"א, דרכה נבחרות כמו ישראל היו יכולות לקבל סוף־סוף הזדמנות להעפיל ליורו. ההצלחה היחסית של הרצוג ו־וילי רוטנשטיינר הובילה את הנבחרת לחצי גמר פלייאוף המוקדמות באוקטובר 2020, מול יריבה נוחה כמו סקוטלנד אותה למדנו להכיר היטב - ואפילו ניצחנו אותה כבר. אחרי 120 דקות של כדורגל נוראי, ההתמודדות הלכה לפנדלים. ערן זהבי החמיץ, וישראל נשלחה הביתה. רק זהבי ואלי דסה נותרו מאותו הרכב של רוטנשטיינר. אלון חזן ויוסי בניון בנו שלד צעיר, שלא אמור לסחוב על גבו את טראומות העבר. אוסקר גלוך עוד לא נולד כשהרצוג השחיל את הבעיטה החופשית בין הרגליים של נימני.
5 צפייה בגלריה
ישראל שוב נשלחה הביתה. זהבי מאוכזב אחרי החמצחת הפנדל מול סקוטלנד ב-2020
(צילום: Alan Harvey - SNS Group)
"הנבחרות הצעירות עשו היסטוריה בקיץ והוכיחו שאפשר לנצח נבחרות גדולות. זו הרוח והמסר שחייבים להידבק בנבחרת הבוגרת. אנחנו מסוגלים לשחק כדורגל טוב ונכון ולנצח. יש דור של שחקנים צעירים מצליחים, שלא צריכים לסחוב את הטראומה ומשקל הכישלונות מ־1970", אומר שוער הנבחרת לשעבר דודו אוואט. "עיקר הנפילות שלנו הן במאני־טיים, זה מתחבר ללחץ אדיר מציפיות לגיטימיות לחלוטין לניצחון אל מול יריבות חזקות. הגיע הזמן להתעלות פעם אחת, למשחק גורלי שהכל מתחבר לנו. בלי תירוצים. יש כישרון, יש רצון, ויש גם שחקנים עם יכולת אינדיבידואלית שמסוגלים לעשות את ההבדל".
דוגמאות לנבחרות וקבוצות ששברו את הנאחס יש מספיק. מלאו מסי שזכה סוף־סוף במונדיאל האחרון, ועד לסטר שהדהימה את הפרמייר־ליג עם אליפות ב־2016. גם בארץ יש לנו את הפועל באר־שבע, ששברה רצף של 40 שנה בלי אליפות. נבחרת ישראל עומדת על 54 שנים בלי טורניר גדול, ועוד לא סיימנו.
5 צפייה בגלריה
54 שנים בלי טורניר גדול, בינתיים. יוסי בניון ויוסי אבוקסיס אחרי ההפסד לאוסטריה ב-2001
(צילום: ראובן שוורץ)
ניסינו הכל, השגנו כלום
נבחרת ישראל ניסתה הכל. ניסינו שיטת משחק מגה־התקפית אצל שלמה שרף, אחר כך הנבחרת הפכה ליותר טקטית ומחושבת אצל אברם גרנט ודרור קשטן ז"ל. ניסינו מאמנים זרים (נילסן המנוח), ניסינו להביא את האויבים הכי גדולים (הרצוג), ניסינו להביא מנהל מקצועי זר (וילי רוטנשטיינר), ניסינו ישראלי (בניון). ניסינו שלושה בלמים, ניסינו שניים. ניסינו רק עם ערן זהבי, ניסינו בלי ערן זהבי. ניסינו להגדיל ציפיות, ניסינו להקטין ציפיות. אי־אפשר להגיד שישראל לא ניסתה כמעט את כל האסטרטגיות האפשריות, רק כדי להגיע לאותה תוצאה סופית מתסכלת. כל הגימיקים לא הצליחו להביא אותנו לטורניר גדול.
איסלנד היא לא דנמרק מלאת הכוכבים של שנת 2000, אבל צריך לזכור שישראל לא הצליחה לנצח אותה בליגת האומות, גם לא בבית (שני המשחקים הסתיימו בתיקו). השחקנים אולי לא סוחבים עימם טראומות מהעבר, אבל יש להם פצע משלהם: ההפסד לרומניה בהונגריה, שניפץ את החלום לעלות משלב הבתים הנוח. ההפסד הזה הגיע אחרי הקיץ המוצלח של הנבחרות הצעירות שהסתכלו לנבחרות גדולות יותר בלבן של העיניים. הנבחרת של אלון חזן לא הצליחה גם עם ההגרלה הקלה ביותר שקיבלנו זה שנים ארוכות. אופ"א ממש התחננה שנעלה ליורו, אבל מסורת הלוזריות נמשכה. עכשיו הגיע הזמן לשנות אותה.
5 צפייה בגלריה
אופ"א ממש התחננה שנעלה ליורו, אבל מסורת הלוזריות נמשכה. שחקני הנבחרת מאוכזבים אחרי ההפסד לרומניה
(צילום: עוז מועלם)
ישראל מגיעה למשחק מול איסלנד כפייבוריטית, אך בכל מקרה בגמר מול בוסניה או אוקראינה היא כבר לא תהיה כזו. מהחלום לעלות ליורו נסתפק בלהיות 90 דקות מהיורו, גם זה משהו. אולי נגיע פעם אחת בלי ציפיות בכלל – ונצליח לעשות את הבלתי אפשרי.
פורסם לראשונה: 01:30, 20.03.24
