זיכרון: דצמבר 2017, אני חותרת בסירה שלי בירקון, אני בחודש שישי עם בטן שכבר מאיימת להשאיר אותי מחוץ לסירה ממש בקרוב. מזג האוויר המושלם של תל אביב בחורף הופך את האימון להרבה יותר נסבל ועדיין ברור לי שאלו האימונים האחרונים שלי לפני הלידה הצפויה באפריל. אני נעצרת בנקודת שני הקילומטר הקבועה, לוקחת כמה לגימות מהמים שלי ומשתפת את המאמן במחשבה שחולפת פתאום בראשי. "דימה" , אני אומרת לו, "אם מישהו אומר לי שאני מצליחה אחרי הלידה לחזור להתאמן, לקבוע קריטריון לטוקיו ולזכות "רק" במדליית כסף, אני קונה".
לא סתם המחשבה הזו תוקפת אותי. כמה חודשים קודם לכן, בסוף אוגוסט, אני זוכה במדליית הכסף באליפות העולם בפלורידה, כשאני בחודש שני (בחילות, עייפות וכל מה שמגיע בשליש הראשון של ההיריון). מדליסטית הזהב באליפות הזו, היא הנורבגית, יריבתי הנצחית.
ואכן שבועיים אחר כך, אני נאלצת לנטוש את הסירה במרכז דניאל לחתירה, ולהעביר את האימונים שלי לחדר הכושר של בית הלוחם תל אביב, ומתאמנת ממש עד 24 שעות לפני הלידה של רום שהגיחה לאוויר העולם ב-28 באפריל 2018, אחרי 55 שעות של צירים, בחדר מספר 5, בבית החולים איכילוב. כנראה שאני צריכה לשבור שיאים גם מחוץ למגרשי הספורט.
זיכרון: 16 בספטמבר 2018, הבוקר של גמר אליפות העולם בחתירה בבולגריה, אני צריכה לצאת לחימום לקראת המקצה ורום בוכה ואני מבינה שאם אני רוצה לצאת למקצה שלי רגועה, אני חייבת להניק אותה קודם. מניקה, יוצאת למקצה, מסיימת עם מדלית הכסף, ארבעה וחצי חודשים אחרי לידה (כחצי דקה אחרי הנורבגית).
את הקריטריון לטוקיו אני קובעת באליפות העולם באוסטריה בקיץ 2019, גם אז אני עדיין מניקה את רום (כולל חמש פעמים בלילה שלפני הגמר כי היא לא הרגישה טוב). אני חוצה את קו הסיום במקום השלישי, כשלפני החותרת הצרפתייה וכמובן במקום הראשון הנורבגית.
לטוקיו אני כבר נוסעת לצערי, ללא המשפחה, בגלל מגבלות הקורונה. אני מגיעה למשחקים הפראלימפיים חזקה, מהירה ונחושה. ביני לבין עצמי אני יודעת שמדלית הזהב היא בגדר חלום, אבל בדיוק בשביל זה אני ספורטאית, כדי לחלום ולנסות להגשים.
אני נאלצת להתמודד בשלושת ימי התחרות עם אתגר בלתי צפוי, פסילה של תוצאת המוקדמות שלי בגלל טענה על אלמנט לא חוקי בכיסא (זה כבר יתברר בבית משפט), אני חותרת מקצה נוסף כדי להעפיל לגמר כשאני יושבת באופן שמגביל את התנועה הרגילה שלי, ובגמר נלחמת ברוח מטורפת, בגלים ובכיסא כדי לחצות את קו הסיום עם מדלית הכסף.
פילוספיית החיים שלי היא מאוד ברורה ועם המשפט הבא אני גם מסיימת את ההרצאה שלי: "אם נסתכל על מכשול כמכשול יש סיכוי טוב שהוא יפיל אותנו בדרך, אם נסתכל עליו כאתגר, נעשה את המקסימום לעבור אותו".
יש המון דברים בחיים שאין לנו עליהם שליטה, רגעים שבהם המציאות משתבשת לנו, משהו קורה לא בדיוק כמו שרצינו. בסופו של דבר, הדיבור הפנימי שלנו ברגעים האלה, ישפיע על התגובה שלנו שתשפיע לבסוף גם על התוצאה. אם נאמן את עצמנו לדיבור פנימי חיובי, מקדם, דווקא ברגעים הקשים, יש יותר סיכוי שנמצא דרך יצירתית להגיב שתשנה את התוצאה לטובתנו.
בכולנו יש כוח פנימי מטורף, אל לנו לחשוב שהוא קיים רק באחרים, רק ב"גיבורים", רק בא.נשים עם סיפורים "מעוררי השראה". בסוף ברגעי הקושי הפרטיים, אנחנו לבד, גם כשיש סביבנו תמיכה, ושם עלינו להפוך להשראה של עצמנו.
האושר האמיתי לא נמצא רחוק, המסע האמיתי אל האושר הוא המסע אל תוך עצמנו, כשמצאתי את עצמי בוקר אחד בגיל 24 משותקת, נאלצתי לצאת מחדש אל המסע הזה ולהבין שגם מגובה כיסא הגלגלים אפשר ליצור חיים מלאי משמעות בכל התחומים.
הדרך שלי היא דרך של בחירה ואהבה, לא ויתרתי על כלום ובחרתי בהכל. ולכן אני גם מרוצה מאוד מהתוצאה, כי לא התפשרתי על שום דבר בדרך. שנה טובה, מלאת סיפוק ומשמעות. שנה של בחירה בטוב. שנה של בריאות איתנה. שנה שבה נלמד להיות כל אחד ואחת מאיתנו להשראה של עצמנו.
