להיות אוהד הפועל ירושלים זאת משימה לא קלה. כנראה שאין עוד קבוצה בארץ שהוציאה את הנשמה לאוהדים שלה במשך שנים כמו הקבוצה הזו, אולם דבר אחד בטוח: בסופו של יום אין דבר משמח יותר מלאהוד מועדון כל כך מיוחד ויוצא דופן בכדורגל הישראלי.
בגיל 6 גררתי את אבי, ארטור, למשחק הראשון. שמעתי בהפסקות בכיתה א' שיש קבוצת כדורגל בירושלים שכל הילדים מדברים עליה וביקשתי מאבא לקחת אותי למשחק במגרש בקטמון. הפסדנו 2:0 למכבי יפו ואני בכיתי בסוף המשחק. אבי הזכיר לי כעבור שנים שכאשר ניסה להרגיע אותי שבפעם הבאה ננצח, השיב הילד הזאטוט: "אבא, בכל משחק צרכים לנצח. לא רק בפעם הבאה"...
במשך השנים היה לעיתים קשה לאהוד את הקבוצה, שאחרי זכייתה הבודדת והמשמחת מאוד בגביע המדינה ב-1973, קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, הידרדרה עד לליגה השלישית בראשית שנות האלפיים.
ואז הייתי בין ראשוני האוהדים שמאסו בניהול הכושל של הצמד סאסי-יונה והקימו את קבוצת האוהדים הראשונה בישראל, הפועל קטמון ירושלים (תחילה בשיתוף עם הפועל מבשרת ציון). כבר במפגש הבכורה בבית נובומייסקי בגן סאקר, בטבורה של הבירה, נשבענו האוהדים להחזיר את הקבוצה לגדולתה בליגה הראשונה. חלפו 15 שנים מיום הקמתה ועד לחזרתה לליגת העל אשתקד – מסע שכלל טיפוס מליגה ג', נפילה אחת בחזרה מהלאומית לליגה א', חזרה כעבור שנה לליגה השנייה וכעבור שלוש שנים לליגת העל.
אשתקד, כהרגלה של הקבוצה שלנו, היא הוציאה לנו את הנשמה, אולם המאמן המוזר ביותר בליגת העל, זיו אריה, הבטיח למאות המבוגרים וגם הילדים שכתבו לו מכתבי תמיכה, כאשר עמדנו לרדת ליגה, שאת שלושת המשחקים האחרונים אנחנו ננצח. וזיו קיים את ההבטחה כמו גדול. מכבי פתח תקווה ירדה ואנחנו נשמנו לרווחה.
ואז החלה העונה הנוכחית והאוהדים המסורים-אוהבים-מודאגים תמיד, משפשפים כל שבוע את העיניים ומביטים משתאים בטבלה. הפועל ירושלים במקום הרביעי וניצחון על הפועל ת"א יעלה אותנו למקום השני על חשבון מכבי ת"א, שתקציבה גבוה פי ארבעה וחמישה. כל זה אחרי ניצחון ליגה ראשון מזה 31 שנים על היריבה המרה בית"ר בדרבי ואחרי (אני עדיין לא מאמין שאני כותב את זה) ניצחון ענק על מכבי חיפה האלופה 0:3.
אז הפעם האוהדים מקווים שאת הנשמה תוציא הפועל שלנו פעם אחת ליריבות. פתאום הפכה הקבוצה הקטנה, הלא נחשבת, המועמדת לדעת רבים ערב פתיחת העונה לירידה, לאימת הליגה. יש לי חברים ברוב קבוצות הליגה. אלה מהפועל ת"א באמת ובתמים חוששים מהמשחק הערב בבלומפילד נגדננו. האמת, גם אנחנו. אסור להיות באופוריה. עברו רק חמישה מחזורים. אבל להיות אוהד של הקבוצה היחדה עד כה בליגה שטרם הפסידה ולא ספגה שער שלושה משחקים ברציפות (יחס השערים: 0:7) - זה אומר הכל. הקבוצה השנה, עם רכש מצוין וביטחון עצמי רב, שונה בתכלית מזאת של העונה שעברה. מקבוצה שמתקשה לכבוש שערים הפכה הפועל ירושלים לבעלת התקפה שמבהילה את היריבות. רגשי הנחיתות ממפגשים עם הגדולות בליגה הפכו לנחלת העבר.
אבל, ויש אבל: בל נמהר. כמו שהקבוצה נבנתה בשקדנות, עם הרבה סבלנות, אסור לרוץ קדימה מהר מדי גם עכשיו. מקום במרכז הטבלה ישמח אותנו מאוד. נגיע גם לאירופה. אם סכנין ומכבי פ"ת יכלו, נגיע גם אנחנו.
הגאווה הגדולה ביותר של האוהדים היא העובדה ששבעה שחקנים שגדלו במחלקות הנוער הנהדרות של הפועל ירושלים משחקים בליגה הראשונה בישראל וחלקם מחוזרים לא מהיום על ידי קבוצות אחרות. הדוגמה הטובה ביותר היא גוני נאור, שחקו הנבחרת, שהאלופה ניסתה לצרפו לשורותיה והפועל ירושלים השיבה בלאו.
ועניין אחד ברור ונהיר לכל אוהדי הקבוצה, שלמשחקיה באות משפחות שלמות, כולל ילדים בגיל הרך: הפועל ירושלים תמשיך להיות קבוצת אוהדים, שאינה בבעלות של אנשי עסקים וחברות. רבים מהם, כמו אורי אלון, תומכים בקבוצה באהבה, אולם ברור לכל שהפועל ירושלים תישאר תמיד קבוצת האוהדים הראשונה בכדורגל הישראלי.
