ספורטאי שחור יודע שההשפעה שלו מתחילה באמת לפרוץ את גבולות הליגה שבה הוא משחק, ואפילו את גבולות הענף, כשאנשי תקשורת ופרשנים לבנים מתקשים לשלוט באינסטינקטים גזעניים בזמן שהם מדברים עליו. לדריימונד גרין זה קרה פעמיים בשבוע שעבר.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
מקרה אחד היה במהלך המשחק השלישי בסדרת חצי גמר המערב בין גולדן סטייט לבין ממפיס. ג'ואי סוליפק, חזאי בערוץ טלוויזיה מקומי בממפיס, צייץ נגד הרחקתו של קייל אנדרסון מהגריזליס: "גרין מפעיל את פה הגורילה שלו כל המשחק, אבל כשאנדרסון המנומס מערער על שריקה אחת הוא מורחק?". זו אפילו לא פליטת פה. זה היה ציוץ שסוליפק כתב, קרא, הנהן בראשו לאישור עצמי ולחץ tweet.
זו הייתה כמובן טעות של מי שחי בחלקים של אמריקה שבהם לקרוא לגבר שחור - בוודאי אחד שגוון עורו נמצא בצד הכהה של הסקאלה – "גורילה", זה עדיין עניין יומיומי. הסערה המתבקשת התעוררה. מאמן גולדן סטייט סטיב קר אמר כי הוא "לא מופתע אפילו קצת מכך שחזאי טלוויזיה צייץ ב-2022 ציוץ עם עלבון גזעני כלפי דריימונד. זו אמריקה. כאלה אנחנו". סוליפק מחק את כל חשבון הטוויטר שלו וערוץ הטלוויזיה התנצל.
מחוץ לגבולות הספורט
אבל זה עוד היה המקרה הקטן מבין השניים שהבהירו כי גרין פרץ את גבולות דיוני הספורט נטו. הסיפור שבאמת הפך ויראלי התרחש במהלך "First Take", תוכנית הפאנלים הנצפית של ESPN, שהדיונים בה קולניים באופן שמחייב את הצופים להתיישב מולה עם כוס מים ושני כדורים נגד כאב ראש. באחת התוכניות בשבוע שעבר התארח כריס רוסו, "Mad Dog" בשבילכם, איש רדיו ותיק מניו-יורק. עוד חבר בפאנל היה ג'יי-ג'יי רדיק, עד לא מזמן שחקן NBA חביב, שהפך בשנה האחרונה לאולסטאר בליגת הפרשנים.
הוויכוח הקולני בין רדיק לרוסו שזכה למיליוני צפיות
הדיון כולו נסוב סביב גרין כמובן, הרחקתו מהמשחק הראשון נגד הגריזליס, שתי האצבעות המשולשות שהניף לעבר הקהל שהריע לירידתו מהמגרש עם עין מדממת, ובעיקר - מה שבאמת הטריד את כריס רוסו - העובדה שגרין מדבר הרבה. הרבה יותר מדי. "דריימונד גרין הוא דמות מפלגת, אמריקה עייפה מדריימונד גרין", אמר בביטחון של מי שתיכף מניח על השולחן עצומה חתומה בידי 330 מיליון אמריקאים. "הגיע הזמן שהוא ידבר פחות ורק ישחק כדורסל".
רדיק, שהיה אחד הקולות הבולטים של ספורטאים לבנים בימים שאחרי רצח ג'ורג' פלויד ב-2020, חתך את רוסו ואמר: "אתה דורש מספורטאי לשתוק ולכדרר, ויש לי בעיה אמיתית עם זה, במיוחד במקרה של דריימונד. אמריקה עייפה ממנו? אתה מבין שלבחור יש פודקאסט מאוד מאוד פופולרי שבו הוא מדבר, בעצמו, רוב הזמן? אתה יודע שהוא פרשן טלוויזיה פופולרי? הוא אמיתי, אותנטי ולא מסונן. זה מה שעושה אותו נהדר, זו הסיבה שהוא מי שהוא".
רוסו ענה שהסגנון של גרין אולי פופולרי בקרב אוהדים צעירים, אבל מבוגרים ש"צפו בבוב קוזי משחק" לא מוצאים אותו מהנה. בוב קוזי, ילדים, פרש מכדורסל ב-1963.
פה רדיק כבר נראה מתוסכל באמת. "לא ממש אכפת לי מאוהדים שראו את בוב קוזי משחק", אמר עם וריד בולט במצח. "אני מעריך שהם אוהדי NBA כל כך הרבה זמן, אבל אני לא מעריך את הטון הזה שאומר לספורטאים של היום לשתוק ולכדרר".
רוסו טען שזה לא עניין של גזע, רדיק ענה שהוא לא אומר שזה עניין של גזע, וזו הייתה הטעות היחידה שלו בכל הוויכוח הקולני שזכה למיליוני צפיות. זה כמובן עניין של גזע. אף אחד לא דורש מספורטאים לבנים לשתוק ולכדרר.
כמו לברון ג'יימס, דריימונד גרין הוא ספורטאי שחור אינטליגנטי, שגם אומר דברי טעם וגם אומר כל מה שהוא חושב. שני הדברים האלה ביחד מפרקים את הסטריאוטיפים שעליהם חיים אנשים מסוגו של רוסו. אבל שלא כמו לברון ג'יימס, אף אחד לא חשב שגרין יגיע אי פעם למעמד הזה.
הזריקה מכוערת, אבל למי אכפת
בתחילת השנה חתם גרין בן ה-32 על חוזה רב-שנתי עם חברת "טרנר ספורטס", שמפיקה אולפן שידורי NBA עטור פרסים. לפעמים מה שקורה בו מהנה יותר מהמשחק עצמו. בכך היה גרין לשחקן ה-NBA הראשון בהיסטוריה שהופך לפרשן כשהוא לא סתם עדיין פעיל, אלא משמש בורג חסר תחליף בקבוצה שרצה לאליפות.
"דריימונד הוא כישרון רב-תכליתי, הן על המגרש והן מול המצלמה", נאמר אז בהודעה שפירסמה החברה. "הוא מציע פרספקטיבה ברורה המודגשת על-ידי חוכמת הכדורסל שלו, הכריזמה ודעותיו הכנות ומעוררות המחשבה שמתרחבות מעבר לספורט".
מאחורי המלים היבשות הללו נמצא זיהוי מדויק לא רק של מציאות שבה ספורטאים פעילים כבר מזמן לא רק שותקים ומכדררים, אלא גם הבנה ששחקן שקולע בסך הכל 7.5 נקודות בממוצע למשחק הוא אחד הכוכבים הגדולים ומלאי התוכן ב-NBA.
הוא עושה את זה בעיקר בזכות אינטליגנציה, חוסר פחד, פיוז קצר, שמחת חיים ומוניטין - מוצדקים - של פרובוקטור. הזריקה שלו לסל עדיין רעה ומכוערת ורוב הזמן לא נכנסת, אבל זה לא משנה. אף אחד לא בא לראות את גרין בשביל הנקודות, ובשנה האחרונה הוא הציב את עצמו בעמדה שבה כולם רוצים לשמוע מה יש לו לומר.
כשגולדן סטייט בחרה בו במקום ה-35 של דראפט 2012, הוא נחשב נמוך מדי (1.98 מ') לעמדה שלו (פאוור פורוורד) ובעיקר לא מיומן מספיק. אבל מההתחלה היה ברור שהוא לא יהיה עוד שחקן. מצחיק, שחצן, לפעמים גס רוח, אבל אף פעם לא משעמם - התקשורת המקומית באזור סן-פרנסיסקו שואבת ממנו כותרות כבר עשור. אפילו כשהוא מדבר שטויות, תמיד ברור שהוא חשב לעומק על הנושא והחליט בכל זאת לומר שטויות.
על המגרש הוא כמובן מוח כדורסל נדיר, אחד משחקני ההגנה הטובים של המאה ה-21, הפליימייקר האמיתי של הווריורס, המנוע, הלב, הנשמה וכל קלישאה אחרת של קבוצה מלאה בשחקני זן. וכמו שאפשר לראות בכל פעם שהוא פצוע - הם לא יכולים להגיע לשום מקום בלעדיו.
הדור הזה של הווריורס נמצא, זה ברור, בישורת האחרונה. הם צפויים לעבור את הגריזליס בזכות ניסיון ומזל, ובעוד שנה-שנתיים זה כבר לא יספיק. גם גרין יודע את זה, וההחלטה להפוך לפרשן כשהוא עדיין שחקן פעיל היא חלק מתוכנית הנחיתה שלו לחיים האזרחיים - אבל היא גם חלק מסגירת חשבונות ארוכה עם מי שלא בחרו אותו עד המקום ה-35 בדראפט ואמרו לו מגיל צעיר לשתוק ולכדרר.
