כאשר עלו השבוע לילי ז'אנג האמריקאית ולין גאויואן הסיני למשחק על מדליית הארד לזוגות המעורבים באליפות העולם בטניס שולחן ביוסטון, הם הרגישו את כל קלישאות משקי כנפי ההיסטוריה. זאת למרות שחוץ מהנוכחים באולם, אף אחד לא ממש מכיר אותם. בעצם, את גאויואן מכירים בסין, שם כוכבי טניס שולחן הם, ובכן, כוכבים. אבל את ז'אנג באמת שרק הברנז'ה מכירה, כי טניס שולחן הוא מועמד רציני לתואר "ענף הספורט הכי נידח" בארה"ב. כשהזוג ירד מהמגרש, ז'אנג ענדה מדליה אמריקאית ראשונה ב-62 שנה באליפות עולם בטניס שולחן.
עוד כתבות ב"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
ובכל זאת, כנפי ההיסטוריה אכן השיקו בקול רם מעל שני השחקנים הצעירים. כי בדיוק לפני 50 שנה שינה שיתוף פעולה של טניסאי שולחן אמריקאים וסינים את העולם באופן שגדולי הדיפלומטים משני צדי האוקיאנוס לא הצליחו. "דיפלומטיית הפינג פונג" קראו לאירוע הספונטני שנולד בזכות אומץ, ולא מעט נאיביות מבורכת, של כמה ספורטאים שהחליטו לשנות את העולם.
תמונת נוף מסין, חולצת טריקו וביטלס
השנה הייתה 1971. בין ארה"ב לסין שררה מלחמה קרה שהחלה עם עלייתו לשלטון של מאו דזה-דונג במהפכה הקומוניסטית של 1949. אבל בתחילת שנות ה-70 עשתה הרוח שינויי כיוון. היחסים בין סין לברית המועצות הידרדרו, ומאו החליט כי פתיחת חלון לארה"ב תהיה תעודת ביטוח טובה וגם צעד שירתיע את הרוסים. בצד האמריקאי ראה הנשיא ריצ'רד ניקסון - אז עדיין חופשי ומאושר לבזות את החוקה - את הורדת החומה הסינית כמורשת יחסי החוץ הגדולה ביותר שלו, בוודאי כשמלחמת וייטנאם הייתה כבר אז כישלון עצום.
כמו תמיד, זה התחיל בערוצי תקשורת חשאיים, אבל שלא כמו תמיד, פריצת הדרך האמיתית הגיעה בזכות הספורט, ועוד בענף שלאמריקאים באמת אין שום עניין בו. לאליפות העולם ב-1971 בנגויה, יפן, שלחה ארה"ב נבחרת שרוב השחקנים שלה היו צריכים ללוות כסף כדי לממן את הנסיעה. הסינים, מצד שני, באו לטרוף מדליות.
7 צפייה בגלריה
50 שנה אחרי. לילי ז'אנג האמריקאית ולין גאויואן הסיני משתפים פעולה, השבוע ביוסטון
(צילום: EPA)
בוקר אחד החליט גלן קואן, שחקן נבחרת ארה"ב, היפי בן 19, לעלות לאוטובוס של נבחרת סין. הוא התקבל במבטי תדהמה וגיחוך, עד שז'ואנג דזה-דונג, כוכב הנבחרת הסינית, ניגש אליו והחל לדבר איתו באמצעות מתורגמן. הוא אפילו נתן לו במתנה תמונת נוף מסין. קואן, שהשמועות מספרות כי רוב הזמן ריחף במחוזות מלאי עשב, חזר למחרת עם מתנה משלו לז'ואנג: חולצת טריקו ועליה סמל השלום והמלים של הביטלס "Let It Be".
צלמים תפסו את האינטרקציה המדהימה, שכמובן הפכה לנושא השיחה היחידי באליפות. לסינים היו הוראות להימנע מכל מגע עם האמריקאים, אבל לאחר פרסום הצילומים, ראה מאו דזה-דונג - אחד המנהיגים המתוחכמים של המאה ה-20 - את הצ'אנס שלו ושלח הזמנה רשמית לנבחרת ארה"ב לבקר בסין לטיול הכל כלול על חשבון המפלגה הקומוניסטית. משרד החוץ האמריקאי מיהר לאשר את הנסיעה.
קודם חברות, אחר כך תחרות
ב-10 באפריל 1971 חצו 15 שחקני טניס שולחן אמריקאים ונספחים את הגבול מהונג-קונג לסין. זו הייתה משלחת אמריקאית קלאסית: פרופסור בקולג', היפי צעיר, מהגר מגינאה ושחקניות בגיל תיכון. ג'ודי הורפרוסט, שהייתה בת 15, סיפרה השנה לרשת NPR כי היא זוכרת כל רגע: "חצינו את הגשר והתנגנה מוזיקה מאוד בומבסטית. זה היה מלהיב. כמו להיות בסרט, הכל היה מאוד דרמטי".
מאחר שלא היו איתם עיתונאים אמריקאים, ניצלו חלק מהשחקנים את ההזדמנות ועשו קצת כסף מהצד בעבודה ככתבים שסיקרו את הביקור של עצמם. הם היו שם עשרה ימים, קיבלו יחס של אח"מים, עברו מנשפים לארוחות, ביקרו כמובן בחומה, הלכו לראות אופרה, וגילו עולם שאפילו לא חלמו להכיר. "הכל היה שונה מכל מה שראיתי אי פעם", סיפר הטניסאי טים בוגן ל"ניו יורק טיימס", "אפילו האופניים שאנשים רכבו עליהם ברחוב היו שונים".
ומשום שבכל זאת מדובר היה בביקור ספורטיבי, קיימו האמריקאים סדרה של משחקי ראווה תחת הסיסמה: "קודם חברות, אחר כך תחרות". ברוח הזו נתנו הסינים ליריביהם המאוד - מאוד - נחותים לנצח בכמה משחקים.
אמצע הביקור, ה-14 באפריל 1971, הפך ליום חשוב במיוחד. האמריקאים נפגשו עם ראש ממשלת סין, ז'ו אנלאי ובזמן שגלן קואן ניהל איתו שיחה ערה על תנועת ההיפים בארה"ב, הודיע ניקסון, בוושינגטון, כי ארה"ב מקלה על איסורי הנסיעה ואמברגו הסחר שלה נגד סין. האמריקאים עזבו את סין ב-17 באפריל וחזרו להונג-קונג, שם חיכו להם אלפי כלי תקשורת מכל העולם. "הפינג שנשמע מסביב לעולם", הגדיר המגזין "טיים" את האירוע.
שלושה חודשים אחר כך ערך הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של ניקסון, ביקור סודי בבייג'ינג; הסינים שלחו קבוצת טניס שולחן לסיור בארה"ב; בפברואר 1972 נחת ניקסון בסין לביקור ראשון אי פעם של נשיא אמריקאי, שאכן הפך לגולת הכותרת של נשיאותו (אם נשים בצד לרגע את כל עניין הפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט); באותה שנה התקבלה סין לאו"ם ולמועצת הביטחון, ועד סוף העשור כוננו ארה"ב וסין יחסים דיפלומטיים רשמיים.
כבר אין מי שיקשיב
50 שנה אחרי - למרות הרצון הטוב של לילי ז'אנג ולין גאויואן ביוסטון - קצת קשה לראות איך הספורט יעזור שוב להפגת מתיחות פוליטית בין ארה"ב לסין. היחסים בין המדינות נמצאים במצב הגרוע ביותר זה עשרות שנים, והרחשים על חרם אמריקאי אפשרי על אולימפיאדת החורף בסין בשנה הבאה רק מתגברים. השחקנים האמריקאים שהיו בסין לפני 50 שנה חושבים שחרם כזה יהיה טעות גדולה, שמה שקרה אז מוכיח כי הדרך היחידה לשבור מתחים פוליטיים היא במפגש ישיר בין אנשים, אבל ספק אם יש היום מי שיקשיב להם.
"המנהיגים הסינים התענגו במיוחד כשהזכירו לי שחילופי נבחרות פינג פונג יזמו את פריצת הדרך ביחסים בינינו", כתב ניקסון בביוגרפיה שלו. ואילו מאו דזה-דונג, שמת חמש שנים אחרי, אמר אז לניקסון: "הכדור הקטן הזיז את החומה הגדולה". לא בטוח שיש היום כדור ספורטיבי שיכול לעשות את זה שוב.
