"המסר שלי הוא שאין אידיאל יופי", אומרת ניקול זליקמן. "מה שקורה ברשתות החברתיות זה פיקציה, ולפעמים אפילו לא הגיוני. נשים או נערות לא צריכות לשים את הערך העצמי שלהן על המשקל, וזה הרי מה שקורה. בתכלס מדובר במשהו מינורי, שטחי, לא חשוב. אין שום סיבה שנלקה עצמנו, צאו לכולנו מהמשקל!".
אחרי קריירה מרשימה, שכללה גמר אולימפי בטוקיו אשתקד ומדליות באליפויות עולם ואירופה, המתעמלת האמנותית שהחליטה לפרוש בחודש שעבר, מתמקדת במאבק אחר לגמרי.
"כל נושא דימוי הגוף שלי הפך להתמודדות מאתגרת", מודה זליקמן בת ה־21 מכפר־סבא. "אני כרגע בהתפתחות אישית, עושה עם עצמי עבודה גדולה, וכחלק מההליך יש בי הצורך לעזור לבנות אחרות שעוברות שינוי כזה. לכן החלטתי להיחשף. ברגע שהעליתי סטורי בנושא, קיבלתי המון תגובות מנערות, מהאמהות שלהן ואפילו מגברים, שהודו לי על העלאת המודעות הזו. אם אצליח לעזור אפילו לנערה אחת, עשיתי משהו גדול".
18 שנים, כמעט כל חייה, היא הייתה תחת משטר אימונים אינטנסיבי וקשוח. כזה שסופר כל קלוריה ומנטרל את חיי החברה. אחרי שסיימה במקום השביעי במשחקים האולימפיים האחרונים, עוד ניסתה זליקמן להמשיך ובחרה לעבור לנבחרת האמנותית, אבל כעבור ארבעה חודשים פרשה סופית.
"ואז החלו להגיע התגובות", היא מספרת. "פתאום לא הפסיקו לבקר אותי על הנראות. 'למה השמנת בצורה כזו, כמה עלית מאז טוקיו, למה מתעמלות משמינות כל כך אחרי שהן פורשות?'. אלה היו התגובות ברשתות החברתיות, אבל גם מאחורי הגב שמעתי לחשושים לא נעימים".
"למה הפנים שלך עגולות?"
איך מתמודדים עם זה?
"זה הציק לי מאוד. ביקורות כאלו יכולות למוטט, כי הרי אף אחד לא יודע מה בדיוק עברתי כשהתחלתי לאכול כרגיל, מה הרגשות שלי אחרי שהתאמנתי מגיל שלוש, וכשהגוף שהתאמן תשע שעות ביום כבר לא שם וההורמונים משתוללים. בהתחלה עשיתי בלוקים למבקרים, אבל אז החלטתי להתמודד עם זה. הבנתי שזה הדבר הכי טבעי שיש. שהגוף שלי משתנה אחרי הפרישה, אחרי ששמרתי כל השנים על גזרה של נערה. כמתעמלת הייתי חייב להיות קלילה, גם ברמת נראות וגם על מנת להימנע מפציעות תחת עומסים כאלו. אין לי תלונה על מה שעברתי, אלו היו הדרישות ועמדתי בהן, אבל עכשיו יצאתי החוצה ואני בן־אדם רגיל. צאו מהדמות של המתעמלות הדקיקות. גם ככה היה לי קשה אחרי העלייה במשקל, וכל הערה יכולה להרוס. התמודדתי עם השיח מאחורי גבי, כשאנשים ספרו לי קילוגרמים".
"פתאום נגעתי בדברים שבשנים האחרונות לא הייתי מעזה. אם בא לי לאכול פיצה להנאתי, זה קורה. אני לא מחביאה את עצמי בהעלאת התמונות לרשתות החברתיות, או מתכחשת לעברי"
מה הכי פגע בך?
"כששאלו 'למה הפנים שלך עגולות?' הרי אני רואה את זה. העלייה במשקל אחרי קריירה כמתעמלת היא מאוד טבעית. התאמנו כל החיים שעות על גבי שעות, ושום חדר כושר לא ישרוף לנו קלוריות כמו ששרפנו באימונים".
כמה היה לך קשה עם הדימוי החדש?
"היה קשה בהתחלה, אבל אמרתי לעצמי שאין מתעמל שלא עולה במשקל, כך שאני לא חריגה ושאני בסדר וייקח לגוף שלי זמן. למזלי, יש לי סביבה תומכת של חברים ומשפחה. אחרי שפרשתי הכרתי הרבה יותר את המשפחה שלי, גיליתי את האחים שלי, האחייניות, נפגשתי עם אנשים שלא היה לי זמן לפגוש. אני מבלה, לומדת, בונה לי את החיים".
אחרי שנים של סגפנות, יש רצון לפרוק עול?
"פתאום נגעתי בדברים שבשנים האחרונות לא הייתי מעזה. אם בא לי לאכול פיצה להנאתי, זה קורה. אני לא מחביאה את עצמי בהעלאת התמונות לרשתות החברתיות, או מתכחשת לעברי. לפעמים אני מסתכלת על סרטונים מתחרויות, וגאה בדרך שלי. זה גם מצחיק אותי. בתחרות חשבתי שאם טעיתי או הפלתי מכשיר, זה סוף העולם, ועכשיו אני מרגישה כמה הכל יותר נכון".
מתי חשת את הקושי הגדול ביותר בהתמודדות במהלך הקריירה?
"לקראת הסוף. הייתי בשיא הכושר, ולמרות העייפות הייתי צריכה לשמור על משקל, להדק חגורות. עד גיל 17 אכלתי כל מה שרציתי. פעם בכמה זמן המאמנות היו שוקלות אותנו, על מנת למנוע פציעות, כי אנחנו הרי עושות דברים לא הגיוניים עם הגוף. קיבלתי מחזור סדיר רק בגיל 21. רק עכשיו אני מתחילה להיות אישה, ואז אנשים נכנסים לי לחיים".
"הייתי פנאטית"
מדוע החלטת לפרוש?
"הייתי עייפה מכל העולם הזה, מהעומס המנטלי והפיזי. הרגשתי שמיציתי. הגעתי לבמות הכי גדולות, להישגים הכי גדולים, עשיתי את שלי. בשלב ראשון עוד עברתי לקבוצתי כי חשבתי שאתמודד עם זה, ולא הצלחתי. אז הכל בסדר, החלטתי שזהו".
גם לינוי אשרם החליטה לפרוש בגיל כה צעיר, כמה זה שכיח?
"די שכיח. זה ענף תובעני. תבין, כבר 18 שנים אני מתאמנת, ואני בת 21 בלבד".
תתארי לנו סדר יום במהלך הקריירה.
"לקום בשבע בבוקר, ללכת לשחות, לאכול ארוחת בוקר, ואז אימון ראשון שנמשך עד שתסיימי אותו. אחרי שעה הפסקה ממשיכה לאימון שני, ובערב פיזיותרפיה וטיפולים".
ובמקביל, את מפספסת את הילדות.
"באותן שנים היה לי סדר עדיפויות שונה מהחברות שלי לכיתה. יותר מגניב לייצג את המדינה בחו"ל. לא הרגשתי ויתורים או פספוס, למרות שלא היו בילויים או יציאות. הייתי פנאטית".
ועדיין, איך אפשר להתמודד עם מאמנות קשוחות שדורשות מקסימום משמעת מנערות צעירות?
"אין ברירה, מאמנים צריכים להיות קשוחים, להרים את הקול. כספורטאים אם לא ייתנו לנו את הצעקה, יהיה לנו קשה להוביל את הגוף לקצה גבול היכולת".
זליקמן לומדת כיום במכללה בקריית־אונו, ובמקביל החלה לאמן נערות. "אני לומדת לתואר ראשון בפרסום ובתקשורת שיווקית, ועושה קורס מאמנות. אני גם מתכננת לעשות קורס אימון מנטלי, כדי לקדם את הספורטאים ולנצל את הידע שלי מהמשטח".
היית עושה שוב מסלול כזה?
"לא, בעיקר בגלל שהיה לי קשה מבחינת פציעות. ברור שהדרך הייתה שווה את המטרה, כל מה שרציתי השגתי, והפכתי להיות מי שאני בזכות הספורט. אבל לא חושבת שהייתי עושה את זה שוב".
פורסם לראשונה: 11:40, 29.03.22
