במאי 2003 חזינו במקרה מעט ביזארי. הגרלת ליגת האלופות ציוותה את היריבות העירוניות אינטר ומילאן למפגש חצי גמר. שני המשחקים נערכו בסן סירו בהפרש של שישה ימים. המשחק הראשון הסתיים ב-0:0 ואילו השני ב-1:1. בשל כך, מילאן עלתה לגמר. למה? ברור... בזכות יתרון שערי חוץ. וחרף המוזרות ואי הנוחות, איש לא הרים גבה. מילאן המשיכה לגמר, שגם הוא נגמר בתיקו מאופס וניצחון של מילאן בפנדלים.
תיקו הוא כאב ראש עבור כל ענף ספורט. ספורט הוא תחרות ותחרות דורשת הכרעה. בכדורסל, במקרה של תיקו הולכים להארכה של 5 דקות, ואם צריך, אז עוד אחת. ממילא רק 6% ממשחקי הכדורסל מגיעים למצב של תיקו. בכדורגל המצב שונה. הרי במשחק ממוצע מובקעים רק 3-2 שערים, כך שאחוז מאוד גבוה של משחקים מסתיים בתיקו. ביורו האחרון, אחד מכל חמישה משחקים בשלב הבתים הסתיים בתיקו. בשלב הנוקאאוט, 8 מתוך 15 משחקים הסתיימו בתיקו.
אז מה עושים? ההיסטוריה של הכדורגל היא בין השאר ההיסטוריה של התיקו. בימי ראשית הכדורגל, במצב של תיקו המשיכו לשחק או שנקבע משחק חוזר. בסוף המאה ה-19 התקבע החוק שמשחק אורך 90 דקות, ובמצב של תיקו נקבעת הארכה של 30 דקות. כך היה בגביעי העולם הראשונים. ומה במקרה של תיקו בתום הארכה? עורכים משחק חוזר מספר ימים אחר כך. רק שזה פתרון מאוד בעייתי. מילא הארכה, אבל משחק חוזר יוצר עומס גדול על השחקנים. הוא גם לא מבטיח הכרעה. המשחק החוזר הוחלף בהטלת מטבע. אחרי שחזו עד כמה אכזרי ולא ספורטיבי הפתרון הזה, הגיעו בשנות ה-70 הפנדלים.
האם בעיית התיקו נפתרה? לא ממש. היורו האחרון המחיש זאת היטב. כאמור, 8 משחקים הגיעו להארכה, ומחציתם גם לפנדלים. הגם שפנדלים נותנים תחושה של שליטה בתוצאה – למעשה הם די דומים להטלת מטבע ורחוקים מאוד משיקוף של יחסי הכוחות במגרש. כאשר משחק אחד בטורניר מוכרע כך, אז ניחא, אבל כאשר יותר ויותר משחקים מוכרעים בפנדלים, כולל הגמר עצמו, התחושה שלי כצופה היא של חוסר ספורטיביות.
אבל ישנה בעיה נוספת, והיא ההארכות. לשחק 90 דקות זה לא קל. לשחק עוד 30 זה קשה. זה מכביד על השחקנים. ביורו האחרון ראינו שני מקרים שבהם אחת הנבחרות איבדה שחקן בהארכה, ולא כי הוא קיבל אדום, אלא כי הוא נפצע ומכסת החילופים הסתיימה. גם רמת המשחק במרבית ההארכות לא הייתה גבוהה. לא בכדי בקופה אמריקה הוחלט שפרט לגמר אין הארכות – אם נגמר תיקו ב-90 דקות הולכים ישר לפנדלים. ביורו ובמונדיאל ניסו בעבר את שיטת שער הזהב, ואח"כ את שער הכסף. זה היה אמור לעודד הכרעה ולמנוע פנדלים. בפועל, השיטות האלה לא שינו ונזנחו.
האם יש פתרון טוב יותר? אני חושב שיש, והוא נמצא ממש מתחת לאף שלנו. אני פונה אליכם, חובבי הכדורגל – נסו להיזכר מתי חזיתם לאחרונה במפגש בית-חוץ בליגת האלופות (לא מפגש גמר) שהגיע לפנדלים? אם אתם מתקשים זה בסדר גמור – כי זה כמעט לא קורה. הפעם האחרונה הייתה בשמינית הגמר ב-2016. אתלטיקו מדריד ניצחה את איינדהובן בפנדלים אחרי ששני המפגשים נגמרו ב-0:0. אנחנו אפילו כמעט לא רואים מפגשים שמגיעים להארכה. מאידך, כמעט כל עונה, שניים או שלושה מפגשים כפולים מסתיימים בשוויון שערי, ומה שמונע הארכה זה חוק יתרון שערי החוץ, שבוטל השנה.
אפשר לקבוע כעת חוק דומה ליתרון שערי החוץ – חוק יתרון ההובלה. חוק זה קובע שבמקרה של תיקו עם שערים, הקבוצה שהובילה אחרונה היא המנצחת. לדוגמה, בגמר היורו האחרון אנגליה הובילה ראשונה, ולכן לפי חוק זה הייתה המנצחת. כאשר אנגליה הובילה, האיטלקים היו אמורים להבקיע שני שערים כדי לזכות. אילו עשו זאת, שער נוסף אחד לא היה מספיק לאנגלים, כי איטליה היא שהובילה אחרונה. הרעיון ודאי נשמע לרבים מוזר וטיפשי. לפני שאתם גוללים למטה לכתוב לי תגובה בנושא, שתו כוס מים, תירגעו ותחשבו רגע – הרעיון שלי לא שונה מחוק שערי החוץ. רק צריך להתרגל אליו. הוא שוויוני והוא מגדיר הכרעה. משחקים יגיעו להארכה רק במקרה של 0:0, וזה אירוע יותר נדיר. לצערי, ספק אם ראשי פיפ"א ואופ"א קוראים כתבות ב-KICK. מקווה שלפחות אתכם שיכנעתי.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
