הרחובות השוממים של טוקיו והכבישים הריקים בגלל מצב החירום בעיר מהקורונה, לא מבשרים כי מחר ב-20:00 (14:00 שעון ישראל) ייפתח בעיר אירוע הספורט הגדול בעולם: האולימפיאדה.
אומנם שדה התעופה קושט לכבוד עשרות אלפי האנשים שכן קיבלו אישור להיכנס למדינה, אבל העיר עצמה רדומה וקשה למצוא התלהבות. רק בהגעה למרכז התקשורת אפשר להבחין בסמל האולימפי המפורסם של חמש הטבעות, אבל גם הוא נבלע בנוף.
מוקד התרחשות שכן טיפה מזכיר לכולנו שאנחנו אכן נמצאים באולימפיאדה הוא מרכז התקשורת הענק. בעצם המקום היחידי חוץ מאתרי התחרויות שאפשר להסתובב בו בחופשיות יחסית, אחרי שעוברים שרשרת חיול הכוללת בין השאר בדיקה ביטחוונית מקיפה. כללי הקורונה מחמירים מאוד ויש מחיצות בין הכתבים ודרישה לשמור על מרחק.
"זה פשוט משוגע", סיפר אחד מצלמי סוכנות AFP. "הייתי כבר בכמה אולימפיאדות ואף פעם לא נתקלתי בכזה דבר. מי שחשב שיפן היא מדינה מסודרת רואה איך הכל די מבולגן ולא ברור פה".
אלא שחברו לסוכנות נשמע קצת יותר אופטימי. "נכון עכשיו זה נראה ככה, אבל ברגע שיתחילו התחרויות, יישברו שיאים ויהיו רגעים מרגשים, אז הכל ייראה אחרת. ברור שהאולימפיאדה הזאת היא לא כמו כל אולימפיאדה ואין אווירה, אבל הרוח האולימפית תמיד מעל הכל".
"היפנים עשו הכל כדי שיהיה מסובך, לא מספיק יש את בעיות הקורונה, אנחנו צריכים להתמודד גם עם הנפילה של האינטרנט", התלונן הצלם האיטלקי אוגוסטו זיגי. כשעל המסכים הגדולים מולו כבר מוקרנים המשחקים.
התחרויות כבר יצאו לדרך לפני טקס הפתיחה, ואפשר כבר להירגע ששום דבר לא יעצור את האולימפיאדה. ממרכז התקשורת עשיתי את דרכי למשחק כדורגל נשים בין ארה"ב לשבדיה באצטדיון הריק מצופים. חוץ ממספר מתנדבים, שלושה עיתונאים וכמה חברות משלחת משני הצדדים שנבלעו בים הכיסאות, היה אפשר לשמוע אפילו את ציוץ הציפורים, בטח לא האווירה המחשמלת שחוויתי בלונדון 2012, אז בגמר באצטדיון וומבלי ארצות הברית שיחקה בגמר מול יפן לעיני 90 אלף צופים.
הדממה שאפפה את האצטדיון נקטעה עם שריקת הפתיחה ולאו דווקא מצעקות המאמנים, אלא עם סאונד מוקלט (אומנם יחסית חלש) של אוהדים ברקע, דווקא לאחר הגול הראשון של השבדיות, הכרוז החליט לצרוח בלי הכרה, מישהו יצטרך לאזן אותו לקראת המשחקים הבאים.
גם חברות המשלחת השבדית המעטות שנכחו ביציעים, קפצו משמחה והריעו. אך המתנדבים ידעו להוציא להן את הרוח מהמפרשים ומיהרו להזכיר שבמשחקים היוצאי דופן האלה אסור להריע ולצעוק, אלא רק למחוא כפיים.
בדרך חזרה למלון, ניסיתי לדבר עם המקומיים ומצאתי את צ'ואו. בחור חביב שעוזר לכוון את אנשי תקשורת להסעות שלהם. "אני אוהב שיש אולימפיאדה אבל אסור לי לדבר על זה כלום", הסביר בחיוך מבויש. "מאיפה אתה?", התעניין. כששמע שאני מישראל נדלקו לו העיניים. "אתה יודע, אני קורא הרבה על המדינה שלך שמעתי יש לכם נשיא חדש. אני מאוד אוהב להכין שקשוקה. אין לי כסף למסעדות, אז אני לפחות פעם בשבוע אני מכין את זה".
"אתה מוזמן אלי לאכול מתי שתרצה", הוסיף. "תודה על ההזמנה", עניתי חזרה. "אבל לצערי אסור לי להסתובב בעיר", הזכרתי לו וחשבתי לעצמי איפה היינו עכשיו בעולם אחר לגמרי ללא קורונה, באולימפיאדה עם יציעים מלאים ורחובות שוקקים. אולי הכל ישתנה אחרי טקס הפתיחה, כאשר ל-16 ימים העולם יישכח מהמגפה ויתעסק רק בספורט.
