מוקדש לאחינו ואחיותינו הירוקים שנרצחו ונפלו בקרב, הי"ד
אחי, אתה זוכר את המשחק האחרון ביציע? מול מי זה היה? מול הפועל? דרבי? ליגה אירופית... וואלה אחי, אני לא זוכר כבר... כל כך הרבה קרה פה מאז המשחק ההוא. איך חגגנו ביחד את השער של שרי? קפצנו והתחבקנו ופתאום אני קולט אחי, אני אפילו לא יודע איך קוראים לך. דיברנו תמיד רק על ההרכבים, ומה, למה הוא לא עשה חילוף?! ואיך חטפנו את הגול ההוא דקה לפני המחצית?! אבל מה, תמיד בגולים התחבקנו, כי ככה זה, אנחנו אחים, אחים ירוקים, אחים למכבי. אתה לא צריך לדעת איך קוראים לזה שיושב לידך כל משחק, הוא תמיד יהיה אח שלך.
בינתיים התחילה המלחמה הארורה הזו, והפסקנו ללכת ליציע. לפעמים אני חושב עליך, בין הצהרה להצהרה של דובר צה"ל. מה איתך אחי, אתה שם? אתה במילואים? אני לא יודע... ובאותו זמן מתבאס שאף פעם לא שאלתי איך קוראים לך...
אח שלי, איך תמיד שרנו ביחד כל שיר? כל החיים איתך מכבי, הירוקים מהכרמל... איזה כיף זה היה? ועכשיו, השיר היחיד שמתנגן לי בראש זה שיר למעלות, זה שירי יום הזיכרון.
בינתיים המלחמה כבר נגמרה, אחרי חודש? אחרי חצי שנה? החטופים חזרו, ההרוגים נקברו, ומכבי חוזרת למגרש בפעם הראשונה עם קהל. אני מתרגש, סופסוף נראה אותך אחי! אתה שם ביציע, אני אשאל אותך איפה היית ומה עשית, וסופסוף אדע איך קוראים לך. חצי שעה למשחק ועוד לא הגעת. אני מחייך לעצמי, תמיד היית מאחר , מגיע בדקה הראשונה או בשריקה. יש עוד זמן...
אבל השריקה הגיעה, דקה שנייה, ואתה עוד לא פה... דקה שביעית, וכולנו עומדים דום לזכר הנרצחים. אתה עדיין לא פה?מגיעה המחצית, והכיסא שלך עדיין ריק... אני מתחיל לדאוג, איפה אתה? מכבי כבר מובילה שלוש, ואיזו מספרת דפק חזיזה, איך אתה לא פה שנחגוג את שער העונה ביחד?! אבל אתה לא הגעת...
דקה 60, פתאום מגיעה בחורה צעירה ומתיישבת בכיסא שלך. היא נראית מבולבלת, כאילו בחיים לא הייתה באצטדיון כדורגל. אתה מבין אחי? מישהי שלא רואה כדורגל יושבת בכיסא שלך, מה נסגר?! "תגידי, את נראה לי התבלבלת, המקום הזה שמור למישהו.." אני מתחיל להגיד, לא בכעס, רק רוצה לעזור לה... נגמרו הימים של ריבים, למי יש כוח אחרי מה שעברנו? "אני יודעת.." היא אומרת. מסתבר אחי, שזו הארוסה שלך. וואלה, הספקת להציע לה שבוע לפני השבעה באוקטובר, היא אמרה "כן" מיד, חלמתם איך אתם מרימים חתונה מדהימה וכולם הולכים לחגוג לכם...
אבל הארוסה שלך תישאר לעד הארוסה שלך... אתה והיא לעולם לא תחגגו מתחת לחופה... הכיסא שלך בסמי הפך להיות מושב קבוע בבית עלמין... מסתבר שהשארת לה צוואה פעם אחת, שאם יקרה לך משהו שם בפנים, שתמשיך לבוא למשחקים. והיא? מה לה ולכדורגל? שרי מבחינתה זה דובדבן. היא כמובן אמרה שכן, העיקר תחזור הביתה אחי...
ואז בקול חנוק, דמעות בעיניים, לימדתי אותה לשיר, "כל החיים איתך מכבי, עד יומי האחרון".
ככה אתה אחי, ירוק עד יומך האחרון.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
