בעידן שבו קשה למצוא סמלים בכדורגל שלנו, אדריאן רוצ'ט מעירוני קריית־שמונה הוא אחד הבודדים שענו להגדרה הזו. בסופ"ש האחרון תלה הקפטן בן ה־35 את הנעליים עם לא מעט נקודות ציון מרשימות בקריירה.
מלבד היותו שיאן ההופעות של המועדון בכל הזמנים (250), הוא זכה בכל תואר מקומי אפשרי: אליפות, גביע המדינה, אלוף האלופים וארבע זכיות בגביע הטוטו (פעמיים בליגת העל ופעמיים בלאומית. עכשיו הוא עובר לאתגר הבא: עוזר מאמן שני בקבוצה הבוגרת של קריית־שמונה ומאמן במחלקת הנוער.
דווקא בשלבי סיום העונה פרחת, ואפילו כבשת את השער האחרון של הקבוצה. למה החלטת לפרוש?
"הייתה לי שיחה עם ראשי המועדון. בתחילה הוצע לי לאמן את הנוער, אבל זה לא הסתדר כי חסרה לי תעודה מסוימת, ובסוף קיבלתי את נערים א' ומוניתי לעוזר המאמן בבוגרים. העדפתי את האתגר הזה. אמרתי לעצמי זהו, מספיק. אם זוכרים לי את הסוף ככדורגלן פעיל, עדיף כבר ככה עם שער, ולא לסיים כשאני מחפש את עצמי בליגות הנמוכות".
לא הרגשת שתוכל למשוך עוד שנה לפחות?
"תמיד חשבתי שאני יכול לתת עוד, אבל הרגשתי שהגיע הזמן לנצל את ההזדמנות ולקבל תפקיד במועדון. זה היה חלק מהשיקול שלי כשחזרתי לקבוצה לפני שנתיים. היו לי מלא הצעות בשנתיים האלה, אבל בית לא עוזבים. פה נותנים לי מעטפת ודואגת לי ליום שאחרי".
אתה שלם עם ההחלטה לפרוש?
"יש שחקן שפרש בלב שלם? אז גם אני לא פורש בלב שלם. גם אם תדבר עם בני 60 שפרשו מזמן, הם היו מוכנים לתת הכל בשביל עוד משחק. צריך לעבוד עם הראש ולא עם הרגש".
חששת מהרגע הזה?
"בוא נגיד שחששתי לפרוש בגלל פציעה יותר מאשר מהפרישה בכלל. כרגע אני עובד עם מנחם קורצקי, ככה שעוד לא קיבלתי את הבום הזה, אבל ברור לי שעוד יגיעו ימים קשים".
פאננקה לקינוח
הסצנה האחרונה בקריירה ככדורגלן פעיל הייתה כמו בסרטים. מחזור סיום העונה, 2:3 לבית"ר ירושלים, שניות ספורות לסיום עשר הדקות לתוספת הזמן. רוצ'ט מוכשל ברחבה, ומבצע בעצמו את הפנדל בבעיטת פאננקה, 3:3. חבריו השחקנים הניפו את הקפטן על הכתפיים, עוד ביטוי לאהבה ולהערכה שיש להם כלפיו.
יש עוד מצב שנראה אותך בליגות הנמוכות?
"לא. פרשתי סופית. העדפתי לפרוש כשחקן ליגת העל, רציתי לרדת מהבמה כאחד שזוכרים אותו – ואז הגיע הפנדל היפה בדקה ה־100 נגד בית"ר ירושלים במחזור האחרון של העונה".
במבט לאחור, אתה מרוצה מעצמך?
"כן, מאוד. היו רגעים בהם הרגשתי שאני יכול יותר וצריך להיות במקומות אחרים, אבל אם אני מסתכל אחורה - מאיפה התחלתי ולאן הגעתי - אני מסופק מאוד".
הרגע הכי גדול בקריירה?
"הזימון לנבחרת. זו פסגה של כל הדברים שעשיתי. נבחרתי להיות בטופ של השחקנים, ואין הערכה גדולה מזו".
החלום האירופי לא היה חסר לך?
"זה לא היה מספיק אטרקטיבי בשביל לארוז את המשפחה וללכת".
אחרי שפרצת בעונת האליפות וזומנת לנבחרת, למה לא הגעת לקבוצה גדולה?
"היו לי שיחות עם מכבי ת"א, ונקבע לי תג מחיר שהיה גבוה מאוד לאותה תקופה. איזי שרצקי ביקש מיליון יורו וזה לא היה ריאלי. אבל אני לא מצטער שלא הגעתי לקבוצה גדולה. במועדון גדול הייתי יכול להיעלם. כאן לקחתי אליפות, ורציתי להישאר ולהיות שחקן משמעותי".
"יש שחקן שפרש בלב שלם? אז גם אני לא פורש בלב שלם. גם אם תדבר עם בני 60 שפרשו מזמן, הם היו מוכנים לתת הכל בשביל עוד משחק. צריך לעבוד עם הראש ולא עם הרגש"
הממדים הצנומים שלך הפריעו לך על המגרש?
"אף פעם לא נשענתי על פיזיות. היה לי יתרון על פני שחקנים אחרים, כי אני יעיל, חושב מהר, טכניקה, זריזות רגליים. ניצלתי את היתרונות שלי ולא שקעתי במחשבות על החסרונות".
אתה אחד הסמלים האחרונים של קריית־שמונה.
"אם אני מסתכל על הסגל הנוכחי אני לא רואה מישהו שנשאר כל כך הרבה שנים, הופך לשיאן ההופעות, לוקח את כל התארים, אחד כזה שהקהילה כל כך אוהבת. אני הסמל של קריית־שמונה ללא ספק, והלוואי שיבוא סמל חדש".
בזכות אופיר חיים
ספר על מערכת היחסים עם שרצקי.
"איזי ידע שאני משמעותי לחדר ההלבשה. הוא גם החזיק ממני כשחקן, ואני שמח שנפל בחלקי להיות אהוב ומוערך על־ידי הבעלים".
המאמן הכי גדול שאימן אותך?
"עם רן בן־שמעון עשיתי כמובן את קפיצת המדרגה לנבחרת ולקחנו אליפות. התחלתי איתו מהליגה הלאומית, וכילד פרצתי אצלו. אני לא יכול לשכוח שדווקא בתקופה הכי קשה הכרתי את אופיר חיים. מעבר להיותו מאמן גדול הוא אישיות. אופיר אימן אותי בעפולה ובכפר־סבא, ולעולם לא אשכח איך הוא אהב, העריך והחזיק ממני, בתקופה שהכי הייתי צריך מישהו שיאמין בי. בזכותו חזרתי לליגת העל".
מי השחקן הכי גדול ששיחקת איתו?
"הקשר המקדוני דרקו טאסבסקי. היו לו יכולות שקשה לי להסביר".
מה הלאה, שואף לאמן קבוצה בליגת העל?
"קשה לדעת. חיים של מאמן לא קלים, וזה תלוי בהמון אנשים וגורמים. כרגע אני רוצה לעזור לקבוצה הבוגרת של קריית־שמונה לעשות עונה טובה ולהצליח עם נערים א'. השמיים הם הגבול".
