לענת ליליאור, גולשת הגלים האולימפית, יש מנהג שעוזר לה לשמור על שגרה גם כשהיא רחוקה מהבית: לקום לפני הזריחה. זה לא משנה איפה היא נמצאת, בהוואי, פורטוגל או אל סלבדור (מקומות הידועים בגלים גבוהים), את הבוקר שלה היא תפתח כשהשמש עדיין לא עלתה כדי לחוות יחד עימה את רגעי המדיטציה או היוגה שעושים לה טוב.
ליליאור, שתחגוג בסוף אפריל יום הולדת 24, כבר בדרך לאולימפיאדה השנייה שלה. את המסע הזה היא כותבת במשך שמונה שנים ביומן, למעשה כתבה כבר ארבעה, ובו היא מתעדת אירועים משמעותיים לצד צעדים קטנים המתחברים יחד לסיפור של המתחרה הראשונה בישראל בגלישה באירוע השיא.
ריאיון מיוחד עם ענת לליאור
(צילום: עוז מועלם)
"זה לא 'יומני היקר, היום שתיתי שוקו', יותר בכיוון של הבנה שאני צריכה מישהו לדבר איתו בלי שיפוטיות", היא מסבירה. "אני כותבת שם את הדברים המכוערים וגם את הניצחונות. האם אפרסם הכל יום אחד בספר? לא יודעת, אבל אני מעודדת את עצמי לחלוק כמה שיותר מהחיים הפרטיים שלי, כי אי־אפשר לדעת לאן דברים יכולים להגיע. אולי מישהו עם קשיים כמו שלי יקבל הכוונה יותר ממה שלי הייתה".
הראיון נערך בבית קפה בת"א לא רחוק מביתה, אחרי שחזרה מאליפות העולם בפורטו ריקו, שם סיימה במקום השישי וזכתה כאמור בכרטיס לפריז. הראש של ליליאור אמנם כבר בתחרות הבאה, אולם היא יודעת לספר מה השתנה אצלה. "באליפות העולם הייתה הרמוניה עם הכל, הגלים, האנשים, אני עם עצמי, זה עבד".
בטוקיו היית רחוקה מאוד משיאך וסיימת במקום ה־17. מה קרה אחר כך שגרם לשינוי?
"הייתי פצועה שנתיים בערך בירך. עברתי ניתוח ואחר כך הייתה עוד פציעה בקרסול, שהשביתה אותי לחצי שנה. עשיתי פיזיותרפיה, הרבה עבודה מנטלית. לא אגיד שאני מתחרטת על הזמן הזה, אבל דרכו מצאתי את האנשים הנכונים".
מה הכוונה בעבודה מנטלית?
"ב־2023 השתקמתי מכל הפציעות, אבל עדיין לא הרגשתי חזקה מנטלית. מצאתי פסיכולוגית שמתאימה לי ולדרישות שלי. בניגוד למאמן שלי, שהוא פורטוגלי, היא ישראלית. מחסום השפה קשה וכיף שיש מישהי שאפשר לדבר איתה. בגלל שאני הגולשת היחידה שהשתתפה במשחקים האולימפיים, היו ממני ציפיות לעשות זאת שוב. הייתי צריכה את המענה הזה, הדחקתי אותו. אבל ברגע שהייתי במצב של לבקש עזרה, הדרך סללה את עצמה בשבילי והיו לי המקום ומרחב הנשימה לעבוד בראש נקי".
היה אירוע ספציפי שגרם לך לבקש עזרה?
"החיים קרו, אני מתבגרת, מבינה שדברים לא קורים ככה, צריך לבחור את ההחלטות המספיק בוגרות בשביל לעבוד על דברים. יש נושאים שכואב להיכנס אליהם, אבל ברגע שחוקרים אותם יותר מבינים שהם לא כאלה מפחידים ונוראיים ושיש פתרונות. הבעיות לא נפתרות באמת, אבל היום אני יכולה לנהל אותן בשביל להרגיע את מה שמלחיץ אותי".
זה קשור לזה שאת הרבה לבד עם עצמך, טיסות, מלונות מסביב לעולם?
"מגיל 12, כשהייתי אלופת הארץ, החלום הזה חי בי. אני מנסה נון־סטופ להיות הכי טובה. ברגע שהבנתי שאני לא צריכה לנסות להיות הכי טובה, אלא לאהוב את עצמי ולהיות שלמה עם דברים שאני עושה, למצוא את האנשים שילוו אותי בדרך כל כך מתישה, הגיע הרוגע. בגלישה אומרים שמי שנהנה הוא הכי טוב".
קשר משפחתי
את הגלשן הראשון שלה היא פגשה בגיל חמש. לא אחד חדש שנקנה עבורה, אלא כזה שהיה זרוק במחסן. אבא שלה, יוחאי, שהוא גם הסוכן שלה, ניסה ללמד אותה לגלוש, מה שלא כל כך עבד, וענת הקטנה סיימה את היום בבית חולים אחרי שפתחה את הראש. אלא שבמקום להתרחק מהספורט, היא ביקשה כבר למחרת לשוב אל הים, שאותו לא עזבה מעולם.
גם האחים שלה, עידו ונועה, היו לצידה בתחביב שהתפתח למקצוע. בהתחלה אמא אתי לקחה את הילדים לים אחרי בית הספר עד השקיעה, בהמשך אבא יוחאי כבר הבין שהבנות, שבלטו מאוד, צריכות משהו מקצועני יותר כדי לממש את הפוטנציאל. "לא היה ארגון שיגיד מה הלאה", היא משחזרת. "בגיל 14 הגיעה התחרות הבינלאומית הראשונה, ונועה ואני ראינו ששתינו לא רחוקות מהרמה הבינלאומית. לא היינו מודעות לכך לפני כן. נפתח לנו עולם חדש ויצאנו לטרוף אותו".
מי מימן את כל הנסיעות?
"היום בזכות מכבי ת"א, הוועד האולימפי והספונסרים שלי, אלטשולר שחם והרבלייף, יש לי את התקציב לנסוע בעולם, אבל אז הכל היה מחשבון הבנק של אבא. יש לו בית ספר לחילוץ והצלה, כשאנשים תקועים בקצה הר הוא שולח צוות חילוץ. הוא מאוד כועס כשאני אומרת שבזכותו הגשמתי חלום, אבל בלעדיו זה לא היה קורה. גם אחותי, היא הייתה היריבה האולטימטיבית שלי. היא החליטה שהיא לוקחת צעד אחורה מהעולם הזה, כי הוא פחות מתאים לה".
איך זה להתחרות עם הטובות בעולם?
"תלוי איך מסתכלים על זה. מן הסתם מפחיד להתחרות עם מישהו שיותר טוב ממך. הסתכלתי על זה כהזדמנות. אני מאלה שמסתכלות עליהן ולומדות. לא לפני מקצה, כי אני בשלי. להתחרות עם אנשים שנחשבים יותר טובים ממך זה רק מעלה את הרצון לנצח אותם יותר. לראות שהם שווים בעיניי והם אנשים שהעולם מפחיד גם אותם".
בואי נחזור לאליפות העולם, קיבלת שם עידוד רציני.
"עידו היה שם, הוא חזר מעזה אחרי חודשיים במילואים. בתחרות הזו הלכתי אחרי תחושת הבטן, התעקשתי על שלי. לא פחדתי לבקש מאבא שלי שיהיה שם. גם טופז, בת הזוג שלי, באה. זה היה שינוי. ספורט הוא דבר מאוד אנוכי, בטח יחידני. כשטופז הייתה איתי קיבלתי את הזמן לדאוג למישהו אחר וזה נתן לי הרבה ספייס לדברים אחרים, לא רק לחשוב על מקצים, מתי להתאמן ומתי לישון".
"חברים של אחי, אנשים שאני מכירה, מתו בעזה. לפני המקצים חיבקתי אותו חזק אליי. לא עיכלתי שהוא פה איתי. יש את ההוקרה שהוא בחיים"
מה קורה מאז 7 באוקטובר מבחינת קבלה בתחרויות בעולם?
"אני מנסה להזכיר לאנשים שמעבר לזה שאני ישראלית, קוראים לי ענת ויש לי אישיות. הניצחון הכי גדול שלי הוא הזכות לגלוש מסביב לעולם כשיש מלחמה בארץ, זה מקרקע אותי כל בוקר, גם שם הייתי אומרת תודה. חברים של אח שלי, אנשים שאני מכירה, מתו. לפני המקצים חיבקתי את אחי חזק אליי. לא עיכלתי שהוא פה איתי. יש את ההוקרה שהוא בחיים".
"הלחץ לא הזיז לי"
ליליאור מגדירה את הדרך לאולימפיאדה כדבר הכי כיף שעברה ומדגישה כמה היא מרגישה בת־מזל. היא מגיעה בגישה שונה לגמרי מאשר לפני טוקיו, שם כאמור סיימה במקום ה־17 (מתוך 20 גולשות), ופותחת גם את פצעי סיום הקמפיין הראשון. "בואי נתחיל מזה שהרעיון של אולימפיאדה לא היה על הפרק בפעם הקודמת", היא אומרת. "לא חלמתי על זה, לא חשבתי על זה. מבחינתי זה היה אירוע שראיתי עם ההורים בטלוויזיה".
אז מה הייתה המטרה?
"להתחרות מול אלופי עולם, התרגשתי מכך. זה היה החלום, לנצל את ההזדמנות. הגעתי לשלבים המאוחרים של התחרות וכולם ידעו שקבעתי את הקריטריון לטוקיו - חוץ ממני. הייתי בגישה שהולכים לישון כי יש תחרות מחר, אבל הניידים של אבא ושלי לא מפסיקים לצלצל. התחילו לברך, זה התפרסם בכל מיני מקומות. אבא שלי אמר: 'צריך להגיד לך, את הולכת לאולימפיאדה'. עניתי לו: 'אתה צוחק עליי? אני בתחרות עדיין'. שם זה התפוצץ לראיונות, יצאנו הנבחרת עם פיג'מות למסדרון, קפצנו, שמחנו".
ואז הייתה דחייה של שנה בגלל הקורונה.
"לא היה כלום בהתחלה, הייתי תקועה בארץ, לא היה לי מה לעשות. זאת הייתה תקופה קשה, כי הלחץ לא הפסיק והאולימפיאדה התרחקה. הייתה עוד שנה של הכנות, אז תחשבי שאת עושה שנה מותשת למות ואז עוד אחת. הגעתי לטוקיו גמורה. גם הכאבים בירך, הייתי בטוחה שזו סתם פציעה וסחבתי אותה, והנה כמו שאמרתי, בסוף זה נגמר בניתוח".
"אבא שלי אמר לי: ‘את הולכת לאולימפיאדה'. עניתי לו: ‘אתה צוחק עליי? אני בתחרות עדיין'. שם זה התפוצץ, יצאנו עם פיג'מות למסדרון, קפצנו, שמחנו"
איך היית מסכמת את טוקיו?
"היה מדהים, אבל היה ריק. האנשים היו חסרים. אני מקווה שיהיה תיקון הפעם, כי נהיה מרוחקים באירוע הגלישה בטהיטי. עוד לא הייתי שם במחנה אימונים, עובדת על זה. מאוד מחכה לגלוש את הגלים האלה, הם מופיעים בחלומות בהקיץ".
איך את מרגישה עם זה שלא תהיי בפריז אלא בטהיטי?
"זה קצת מצער אותי כי כל היופי בלהיות באירוע הספורט הכי טוב בעולם זה להיות חלק מאירוע הספורט הגדול בעולם. זה מבאס שהפרידו את הגלישה לגמרי. טהיטי הייתה ונשארה יעד גלישה שאני תמיד רוצה להגיע אליו, אבל אולימפיאדה זה פעם בחיים. אם אהיה בסוף בפריז אשמח מאוד. כן, אני מבואסת בתור ספורטאית להיות רחוקה מכולם. בתור גולשת אני שמחה להיות בטהיטי".
מרגישה מוכנה הפעם?
"הרבה יותר. הייתי במודעות מלאה שעשיתי את הקריטריון עכשיו. הלחץ לא הזיז לי. מתבגרים. אני מרגישה חזקה בפן המנטלי, הפיזי. אני מצפה להרבה יותר מפריז".
מה זה הרבה יותר?
"מדליה".
מרגישה שזה אפשרי?
"ברור. הכל אפשרי בענף הזה".
מהו המקום הכי מגניב שיצא לך להיות בו?
"הייתי בתחרויות בסין ובטייוואן. אלה מקומות שבחיים לא חשבתי שאגיע אליהם. היו שם תנאים טובים וגם זו תרבות מאוד שונה ממה שאני מכירה, ממה שיש באירופה, ממה שאני בדרך כלל חווה. היעדים האלה היו מיוחדים”.
טוב לך יותר בים או ביבשה?
"תמיד בים, גם אם יש שמש או יום סוער".
פורסם לראשונה: 01:30, 31.03.24
