"פחדתי להתעלף", מודה דימה דוצנקו בן ה-16, כשהוא נזכר ברגעי הזכייה במדליית הזהב במשחקים האירופיים לנוער בסלובקיה, בשבת האחרונה. "זאת הייתה תחושה מוזרה שלא הייתה לי לפני כן. הייתה תחושה מרגשת, של גאווה. רק רציתי להתקשר להורים, לאמא, להודיע שהצלחנו ביחד".
המתעמל הישראלי זכה לציון של 13.633 בתרגיל המתח ושמר על המקום הראשון, שהיה שייך לו עוד מהמוקדמות שלושה ימים קודם לכן. "זאת הייתה חוויה מעניינת, אפילו מטורפת", הוא מספר מיד עם שובו ארצה מהפסטיבל האולימפי. "מדליית הזהב פה גדולה יותר מהאירועים האחרים שהשתתפתי בהם".
4 צפייה בגלריה
דימה דוצנקו. "ברגע שאתה עולה על המכשיר אתה לא שומע שום דבר. זה רק אתה, המאמן והמכשיר"
(צילום: באדיבות הוועד האולימפי)
"אהבתי שהתחרות הפעם לא התמקדה רק בענף שלי, אלא גם בסוגי ספורט אחרים", הוא מוסיף. "הכרתי אנשים אחרים וזה עזר לי ואפילו הרגיע אותי. התחברתי שם לענפים כמו ג'ודו ואתלטיקה. זאת הייתה תחרות מאוד מגבשת".
איך הייתה לך ההכנה?
"אם לומר את האמת, אין יותר מדי שוני. באתי עם מחשבות של 'צריך שוב לעשות את התרגיל שאתה יודע, ואל תחשוב שזו תחרות גדולה ומלחיצה'. גם באולם הייתה אווירה טובה ומרגיעה. תמיד כיף שבאים, מעודדים וצועקים, אבל ברגע שאתה עולה על המכשיר אתה לא שומע שום דבר. זה רק אתה, המאמן והמכשיר. למדתי את זה עם הזמן, ואני חושב שזה קצת באופי".
אתה נשמע ממש רגוע. אתה כזה גם באופי?
"זה משתנה. לפני הגמר לא הייתי רגוע, אז מצאתי את עצמי זז כדי לא להיות בלחץ. כשאני עולה על המכשיר אני נרגע ומתרכז. רוב הפעמים אני שומע מוזיקה לפני תחרויות, אבל אין לי איזשהו פלייליסט מיוחד. זה משתנה לפי מצב הרוח".
הכול מתחיל מהבית
לא סתם דוצנקו הזכיר שהתקשר לאמו באופן ספציפי. היא זו שחשפה אותו לענף, אחרי שבעצמה הייתה בעברה חברה בנבחרת ההתעמלות בברית המועצות. דוצנקו עלה לישראל כפעוט בן שנתיים, והמסלול המקצועי זרם אצלו בגנים.
"בגיל חמש הבינו שאני ממש גמיש ואנרגטי. אמא התחילה ללמד אותי דברים בסיסיים והביאה אותי לאולם התעמלות", הוא מספר. "התחלתי בהפועל חולון, ובו-זמנית גם אמא אימנה אותי פה ושם, הייתה אומרת לי למתוח רגליים. היינו עושים בקטנה תרגילים בבית".
"כשגדלתי, אמא ראתה שיש בארץ מאמנים טובים והיא יכולה לתת להם אותי, ושחררה, אבל גם עכשיו היא עושה לי קצת אימונים", הוא צוחק. "בשלב מסוים עברתי למכבי ת"א, כי הבנו ביחד שצריך להתקדם קצת יותר. הרגשתי שנעצרתי ואמרנו שננסה שם. אלכס פרומישלנסקי קיבל אותי, ומאמן אותי מאז באגודה. בתחרות ליווה אותי אילן קורצ'ק, שהוא גם אחד המאמנים שלי".
"בגיל חמש הבינו שאני ממש גמיש ואנרגטי. אמא התחילה ללמד אותי דברים בסיסיים והביאה אותי לאולם התעמלות. כשגדלתי, אמא ראתה שיש בארץ מאמנים טובים, ושחררה – אבל גם עכשיו היא עוד עושה לי קצת אימונים"
הכרתם בדרך מיוחדת.
"אילן כבר היה שייך לסגל הבוגרים, ועבר פציעה. כשהוא היה בשיקום, שנינו התחברנו. הוא היה בא לאימונים והתחיל להגיד לי פה ושם איפה אני צריך לעשות תיקונים קטנים, שלא הייתי שם לב אליהם לבד. הוא לא ידע שהוא יהיה מאמן בתקופה הזו, אבל התחלנו לעבוד ביחד. בסוף יצא שאני החניך הראשון שלו. אני תמיד מתייעץ גם עם אילן קורצ'ק ואנדריי גריבנוב שמאמנים בנבחרת. זאת עבודת צוות. כולנו ביחד מתאמנים במכון וינגייט".
לדוצנקו יש מודלים לחיקוי שאפשר לשאת אליהם עיניים. אלכס שטילוב סלל את הדרך, וארטיום דולגופיאט המשיך אותו עם הישגים חסרי תקדים לענף התעמלות המכשירים בארץ, שבראשם כמובן מדליית הזהב האולימפית בתרגיל הקרקע בטוקיו. "קיבלתי משניהם הרבה מוטיבציה להסתכל קדימה. כשאני רואה מה שהם עשו ועושים, אני רואה לאן אפשר להתקדם ומבין שזה אפשרי. ההישגים שלהם הראו כמה יכולת יש בנבחרת, והוכיחו שאפשר להגיע רחוק", הוא אומר.
איפה היית כשדולגופיאט הפך לאלוף אולימפי?
"ביום של גמר הקרקע היה לנו אימון בהדר יוסף בתל אביב. הביאו מקרן גדול באגודה, כדי שנראה אותו שם. כשהוא ניצח, כולם צעקו, התרגשו ובכו. זה היה מרגש. הישג היסטורי מטורף. ארטיום הוא לא אדם ששם את עצמו מעל כולנו, אלא חבר. יש צחוקים והכול באימונים, יש לו חוש הומור טוב. תמיד כשמישהו משיג משהו אומרים לו 'כל הכבוד', נותנים חיבוק ולוחצים את היד. גם ארטיום בירך אותי על מדליית הזהב עכשיו, כשחזרתי להתאמן".
לימודים לבגרויות במקביל לקריירה
המטרה הבאה של דוצנקו היא אליפות אירופה לנוער שתיערך באמצע החודש במינכן. במקביל, הוא מתכונן לעלייה לכיתה י"א ולבחינות הבגרות. "אני משקיע גם בלימודים וגם בהתעמלות בו-זמנית. זה קשה מאוד, אבל תמיד יש כאלה שיכולים לבוא ולעזור, כמו בני המשפחה, אילן ואנשי הנבחרת", הוא מפרט. "במחנות אימונים, כשיש חופש, אני לוקח איתי את שיעורי הבית. אני יודע בשביל מה אני עושה את זה, אני רוצה לסיים את זה עכשיו. ידע זה טוב".
באיזו מגמה מורחבת בחרת בלימודים?
"כלכלה. הבת של המחנכת שלי היא המתעמלת האמנותית עדי כץ, אז למזלי יש לי מורה שמבינה כמה קשה לשלב ספורט מקצועני עם הלימודים. הייתה לנו שיחה והחלטנו שאלך על המגמה הזו, כדי שלא יהיה לי קשה מדי ואולי גם יהיה לי מעניין בשיעורים. המטרה בסוף היא להשיג תעודת בגרות טובה וגם להצליח".
4 צפייה בגלריה
דוצנקו בתרגיל המתח. "רוצה להשיג תעודת בגרות טובה וגם להצליח"
(צילום: באדיבות הוועד האולימפי)
השילוב התובעני בין הקריירה ללימודים מספק אתגרים גם מבחינה חברתית. "אני חושב שבעניין החברתי יש בזה דווקא משהו יותר כיפי. מתגעגעים אליי כשאני לא נמצא, ואז רואים אותי כשאני חוזר", הוא אומר. "האם יש לי זמן לצאת עם החברים? אולי רק בשבתות. אני גם לא יוצא לטיולים שנתיים, אבל לא מתבאס, כי אני יודע שהספורט שווה את זה. לפעמים אני נמצא במקומות שווים יותר במחנות אימונים או בתחרויות. הנה, עכשיו במשחקים האירופיים היינו במקום ממש יפה".
יש לך זמן לתחביבים?
"אין ממש, רוב הזמן אני בנסיעות מכפר סבא, שם אני גר ולומד, למכון וינגייט. אני יודע לצייר טוב. לפעמים במחשב אני עושה את הציורים, אבל לא משהו רציני".
"האם יש לי זמן לצאת עם החברים? אולי רק בשבתות. אני גם לא יוצא לטיולים שנתיים, אבל לא מתבאס, כי אני יודע שהספורט שווה את זה"
תתרכז בשנתיים שנשארו לך בנוער במכשיר המתח, במכשיר אחר או בקרב-רב?
"בעיקרון אני עושה את כל הקרב-רב. מתח ומקבילים הם המכשירים שמאוד מפותחים אצלי. עכשיו כשהיינו בתחרות סיימתי במקום 18, זה אומר שאם היה גמר קרב-רב – הייתי נכנס אליו. אני מכוון בזמן הקרוב גם למקבילים. במוקדמות אני מתחרה בהכול. אני אוהב את כל המכשירים, אין לי אחד ספציפי".
אתה משתתף בבניית התרגיל?
"לא, זאת עבודה של המאמנים. הם בוחנים כמה אלמנטים צריך כדי שהתרגיל לא יהיה קשה מדי ורמת הקושי תהיה טובה. אם כבר מדברים על רמת קושי, אני יודע שנעלה אותה בזמן הקרוב".
לא מתסכל אותך שקטגוריית הנוער מסתיימת רק בגיל 18, כך שתוכל להשתתף רק באולימפיאדת לוס אנג'לס 2028?
"אני חושב שזה נותן לי יותר זמן להתכונן טוב לקראת הקריירה בזירת הבוגרים. יש לי עוד משחקים אירופיים לעבור בשנה הבאה, הם נדחו בגלל הקורונה, ואולי עוד אליפות עולם. נכון שהמשחקים האולימפיים הם האירוע הכי גדול בעולם ויש עוד כמה שנים עד שתורי יגיע – אני פשוט לא ממש מתרכז בזה, אלא יותר חושב תחרות אחרי תחרות. אילן אומר לי: 'תחשוב שהמשחקים לנוער הם עוד מבחן לקראת אליפות אירופה'. אז סיימנו, ועכשיו צריך להתרכז באליפות אירופה, והיא תהיה המבחן לתחרות הבאה".
