רק ארבעה שבועות לפני שמהסא אמיני נרצחה תחת ידיהם ועיניהם האכזריות של שוטרי משטרת המוסר, נכחו ברשות הרשויות 500 נשים במשחק באצטדיון אזאדי בטהרן בין אשטגלאל לבין פרספוליס. הרפובליקה האיסלמית לא הסירה את האיסור שלה על נוכחות נשים בכדורגל, אבל למשחק הזה, בין שתי הקבוצות החשובות במדינה, הוחלט להתיר נוכחות נשית צנועה.
אזאדי פירושו בפרסית חופש. אחת משלוש המילים - חופש, נשים, חיים - שבהם השתמשו המוני איראנים בהפגנות שלהם עבור זכויות האזרח והחופש שלהם לאחר הרצח של אמיני. המשטרה הגיבה באלימות ברוטלית לגילויי ההתנגדות. הצופים הורחקו מהאצטדיונים, והקבוצות נאלצו לשחק מול יציעים ריקים.
רוב האוכלוסייה האיראנית נמצאת באבל, ובבלבול גמור בין האמונה שלהם להשתתף בצורה כזו או אחרת בהפגנות מול המחיר הנדרש מגילויי תמיכה כאלו. כשהקשר רזה שקארי כבש שער החודש עבור גול גוהאן סירז'אן נגד טרקטור סאזי הוא מיאן לחגוג. "אנחנו משחקים רק בגלל שמכריחים אותנו לשחק", הוא הסביר, הוא הושעה מיידית ולתקופה לא מוגבלת. אפילו לספורטאים אין רשות לקשקש על הציור הנינוח שמנסה המשטר האיראני לשווק לעולם. וכולנו זוכרים באיזו מהירות ועוצמה הושתקה המיני-מחאה של שחקני הנבחרת הלאומית האיראנית במהלך המונדיאל בקטאר.
הורסים בתים, מעלימים ספורטאים
הטרגדיה של הספורטאים האיראנים היא הכתוביות של הטרגדיה הכללית של אוכלוסיית איראן בשנה ה-44 של המהפכה האיסלמית המדכאת. לא רק המפורסמים שבהם.
קוסאר חושנוש, קשתית שבנובמבר 2021, ביחד עם עוד שתי קשתיות איראניות, זכתה במדליית כסף באליפות אסיה, יצאה בתשיעי בדצמבר 2022 לתמוך במפגינים בעיר חרמנזה. ההפגנות העלו הילוך, מיליציות המשמר הגיעו. הם הכו, ועצרו, ולבסוף הוציאו את כלי הנשק שלהם וירו. לפחות כדור אחד פגע בחושנוש. היא הובהלה לבית החולים אבל למרות מאמצי הרופאים, הם לא הצליחו להציל את עינה השמאלית.
בשביעי בינואר הוצא להורג הקראטיסט מוחמד מהדי קאראמי בן ה-20 (לצידו של מאמן נוער בן 39), על סעיף "שחיתות על פני האדמה", על מעורבתו, לכאורה ולטענת המשטר, בהריגתו של איש מיליציה בהפגנות לזכרה של אמיני. בטוויטר יש וידיאו של קאראמי, 63 שניות אורכו, מתאבק על שטיח פרסי בסלון של דירה איראנית עם אביו משאללה. אימו מקפלת בגדים ברקע. זהו וידיאו של איש חפץ ומלא בחיים. לאחר שנשפט למוות, קאראמי נשמע אומר לאביו בבית המשפט: אבא, הם שפטו אותי, אל תספר לאמא.
אמיר נאסר אזאדאני, 26, לשעבר שחקן בנבחרת הלאומית האיראנית עד גיל 21, נחלץ בשניה האחרונה מעונש מוות ונשפט ל-26 שנים בכלא (מתוכם עשר על תנאי) לאחר שהורשע בתמיכה בזכויות אדם, זכויות לנשים, וחופש באיראן. אלנז ראקאבי, 33, מטפסת קירות שהביאה לאיראן קילוגרמים של מדליות בתחרויות בינלאומיות, השתתפה אשתקד בתחרות בינלאומית בדרום קוריאה ללא כיסוי ראש.
ההתגרות פורשה באיראן כהפגנת תמיכה בהפגנות אחרי הרצח של אמיני. ראקאבי הגיעה לאיראן, שם חיכה לה ליד מסוף המזוודות שר הספורט האיראני, חאמיד סג'אדי. ראקאבי הוכרחה לתת הצהרה תחת איום, ונשפטה למאסר בית ללא הגבלת זמן. מותר לה לצאת רק לטיפול קבוצתי לאומי במפירות סדר כמותה. "היא זקוקה למנוחה בביתה", הסביר משרדו של השר. בשלישי בדצמבר שוחרר לרשתות החברתיות סרט וידיאו קצר שבו נראה אחיה של המטפסת ממרר בבכי, מאחריו מה שהיה בית בן 39 מ"ר של המשפחה שנהרס. "לבית לא היו האישורים המתאימים", נמסר מהמשרד של השר הממונה.
אשרג נאג'אבאדי, מטפס אף הוא, עונה והוגלה למקום שאיש אינו יודע על הימצאו. פרהאם פרווארי, שחיין בן 25, נשפט לעונש מוות. ריינה אמארגאני, מטפסת הרים, נשפטה למאסר בכלא בטהרן, שורה בייאט, גולה איראנית, הושעתה על ידי ארגון השחמט בינלאומי מוועידת השופטים על שהעזה ללבוש טי שירט. והס מלהזכיר עוד כדורגלנים שהודחו והושמו בכלא, ואת הטיפול המיוחד שקיבל השחקן לשעבר, המאמן ואייקון הכדורגל עלי דאי על מעורבותם, כזו או אחרת, בניסיון המוצדק להשיג לבני ארצם זכויות אדם מינימליות.
הוועד האולימפי שותק
אף אחד לא מצפה למאומה מרשויות הספורט באיראן. הן רק שלוחה של המשטר התיאוקרטי ששפט את פרווארי למוות תחת ההאשמה המגוחכת של "מלחמה נגד אללה". אבל הרפש האמיתי הוא השקט של הפדרציות וההתאחדויות האולימפיות והבינלאומיות. אף אחת מהן לא יכולה להסתתר מאחרי תירוצים של "לא ידענו".
הוועד האולימפי האיראני לא קיבל שום סנקציות וממשיך לקבל תמיכה מהוועד האולימפי הבינלאומי. זה קרה לאחר שהוועד הגיש בקשת חנינה לפני הוצאתו להורג של קאראמי. הוועד גם הגיש חנינה דומה ב-2020 נגד גזר דינו של נאביד אפקארי. הבקשה סורבה ואפקארי הוצא אף הוא להורג. איראן היא מדינה שנוקטת במדיניות שנוגדת את כל חוקי היסוד של הרעיון של המשחקים האולימפיים, תחרות בין מדינות והאינדיבידואלים שמייצגים אותן בכלי נשק ספורטיבים תוך יריבות ג'נטלמנית וידידותית. ועדיין, הוועד האולימפי שותק. הוא דרש דו"חות מהאיראנים והבטיח לפקח על הנעשה בה. כן, בטח.
האם סנקציות והשעיות מתחרויות הן עונש הוגן לספורטאים? ברור שלא, אבל האופציה האחרת גרועה פי כמה. לא פייר להעניש אתלטים שמתאמנים כל חייהם עבור רגע אולימפי בגלל העוונות של המשטר שלהם, אבל צריך להתיר להם להתחרות ללא דגל, כפי שנעשה עם הרוסים, ולהעניש רק את הפדרציות הלאומיות בסנקציות.
איראן, כמו דיקטטורות אחרות בעולם, משתמשת בספורט ובהצלחה בספורט כדי להציג לעולם תמונה אחרת, רכה יותר, של המדינה, ורותמת ללא בושה את הספורטאים למטרות הללו. משטרים כאלו גם משתמשים בהישגים ספורטיביים כדי לכסות ולהשקיט אי רוגע פנימי של מתנגדי המשטר. אבל מה שקורה בשנים האחרונות באיראן הוא גרוע פי כמה: ספורטאים מושעים, נשלחים לכלא ונשפטים למוות כדי להוות דוגמת אזהרה עבור האזרחים שמפגינים ברחובות.
השתיקה של המדינות והמוסדות המערביים כלפי מה שקורה לאתלטים באיראן היא כלימה. אסור ואי אפשר להפריד בין ספורט לבין זכויות אדם ומדיניות ממשלות כלפי נושא זכויות האדם. ההתנהגות של המוסדות, הספורטיביים והדיפלומטים, של המערב כלפי המדיניות האירנית הפושעת היא לא פחות משיתוף פעולה פחדני, ועצימת עיניים מבחירה, הספורט המועדף על הפוליטיקה המערבית מאז ומעולם. להגיד "לא ידענו", אפילו כשמוציאים למוות ספורטאים מול העיניים שלנו.
פורסם לראשונה: 17:05, 27.01.23
