1. הוא לא ויתר עד הסוף. הטוען לכתר כבר נעמד על מפתן הכס שלו ודרש ממנו להתפנות, חייליו הנאמנים והוותיקים ביותר ויתרו, הנסיכים אנדרו וויגינס וג'ורדן פול גם ביקשו ממנו לתת להם יותר אחריות, סטיב קר לא ממש עזר לו, הגוף שלו יכול להיות מוצג בשיעור לאנטומיה בחוג לרפואה, הכל שבור, עקום, עייף. בריאיון אחרי המשחק הוא בקושי יכול היה לדבר.
אבל מלכים לא נותנים את הכתר שלהם, צריך לקחת מהם את הכתר בכוח. סטף קרי בתצוגת פלא, השאיר את גולדן סטייט במשחק עד הסוף ואז קרו שני דברים מהאגדות: גולדן סטייט שיחקה הגנה בוסטונאית ברבע הרביעי, ושני העוזרים הנאמנים חזרו מהמתים בשניות ההכרעה. דריימונד גרין בריבאונד התקפה ואסיסט חלומי לקוון לוני בארבע על שלוש, וקליי תומפסון, במהלך הגנתי שחשבנו שכבר אין בו, גרם לג'יילן בראון לאבד את הכדור. גולדן סטייט ניצחה במשחק שלא היה לה שום עניין לנצח.
2. כמו בסדרת הגמר נגד קליבלנד ב-2015, סטיב קר נכנס למשחק רביעי בחוץ בפיגור 2:1, וכמו אז הוא ערך חילוף גבוהים בחמישייה שלו כדי להוסיף כלי התקפי ולרווח את המשחק. זה לא ממש עזר. הבעיה של גולדן סטייט היא דריימונד גרין, וכמו תמיד הבעיה של גרין היא בראש.
גרין הוא שחקן של פרקטיקות, לא של מיסטיקות. הוא התגרה באלוהי הכדורסל, והמיסטיקה נתנה לו סטירה בפרצוף. מה שקורה לו בשני המשחקים האחרונים נגד האוהדים של בוסטון ובתוך היסטוריית הכדורסל הבוסטונית שייך לגמרי לאיזורי המיסטיקה. בכל פעם שהכדור מועבר אליו, זה נראה כאילו זרקו אליו סברס. לשחק עם שישה שחקנים נגד ההגנה של בוסטון זה אתגר. ארבעה נגד סמארט ושותפיו זה כמו להתחרות עם לואיס המילטון עם פנצ'ר בגלגל האחורי של המכונית שלך.
זה היה שובר לב לראות אותו ככה. או לראות את תומפסון מחטיא זריקה ועוד זריקה פנויה, ועוד אחת, ויורד להגנה ומוחא לעצמו כף, חצי באכזבה על מה שהוא כבר לא יהיה וחצי כדי לעודד את עצמו על מה שהוא עכשיו. הפסקול של המשחק היה כותרות וטקס סיום של סרט נוגה. קר הוריד את גרין בהתקפה והעלה אותו להגנה, נתן להם עוד ריצה אחת, אחרונה, והם החזירו לו על האמון.
3. חוץ מההגנה של בוסטון, יש בה משהו שלא זכור לי בכדורסל: היא יכולה לעלות עם חמישיה של שחקנים שהם טובים בשני הצדדים של המגרש כמעט בצורה שווה. לגולדן סטייט, לשם השוואה, יש אחד (אנדרו וויגינס). בוסטון היא קבוצה שבסופו של דבר תנצח את עצמה. לגולדן סטייט אין ממש תשובות לאיכות הזו כשהיא מתממשת, וגם אין לה ממש תשובות לפיזיות של בוסטון. הסלטיקס מכריחים את גולדן סטייט להתאים את עצמם לכדורסל אחר לחלוטין. ממפיס, דאלאס ודנבר לא הכינו אותה לאירוע הזה. כדי לנצח את הסדרה הזו, גולדן סטייט צריכה התערבות אלוהית. או של אלוהי הכדורסל.
4. שאלה שדרנית הקווים בין הרבע הראשון לשני: "מה המפתח ליכולות של קרי?"
"הוא פשוט טוב בכדורסל", ענה לה סטיב קר ופנה לדרכו.
5. צריך להפנים את מה שאנחנו רואים עכשיו. שחקן פצוע נגד הגנה היסטורית, כמעט בלי עזרה, ממציא שוב את הכדורסל. ההתקפה של גולדן סטייט עד הסדרה הזו היא התקפה של תנועה ומסירות, התקפה שהמניע שלה הוא קרי, אולי השחקן עם הכושר הטוב ביותר בליגה, שנע בלי הפסקה עד שהגנת היריב קורסת לתוך עצמה. רק שההגנה של בוסטון היא הגנה שהיא התקפה על חופש התנועה.
קרי משחק בגמר כדורסל אחר, שונה. הוא משחק הרבה יותר פיק אנד רול, כשהוא אחראי על הובלת הכדור. אין לו זריקות חופשיות, תמיד יש שחקן שעף אליו. בשאר הזמן הוא מריח מה אכל מרקוס סמארט לארוחת צהריים. קר המציא כבר מחדש את הגאומטריה של המגרש כשהרחיב את רדיוס הסכנה של הזריקה לסל. בסדרה הזו קרי מהתל במתמטיקה ובשעון. הוא יודע שאין לו סנטימטר נוסף ולא מאית שניה מיותרת.
בלחץ הזה, בהתאמות הללו, במשחק רביעי של להיות או לחדול, לקלוע 43 נקודות בלתי אפשריות באחוזים כאלה זה מאסטרפיס (על הדרך הוא צבר גם עשרה ריבאונדים) . אם אני שחקן של בוסטון, אני הולך הביתה ואומר לעצמי, כמו הפסדים לג'ורדן בזמנו: הפסדנו לסטף קרי, עשינו עליו פאולים מטורפים בלי שריקות, זרקנו עליו את כל ההגנה ברבע הרביעי, והוא ניצח אותנו. הייתי שותף להצגה הזו. אני צריך להיות גם קצת גאה בעצמי, על אף ההפסד.
6. סטף קרי יהיה ה-MVP של הזו בלי קשר למה שיקרה בשאר המשחקים. 34.3 נקודות למשחק עם דיוק מגוחך של 49 אחוז מהשלוש. כל בחירה אחרת תהיה בדיחה. "אנחנו יכולים לשחק הרבה יותר טוב", הוא אמר בראיון מיד לאחר המשחק, כשהוא מתנשף בקושי בין כל הברה. אחר כך הוא הסתובב, ונפל לחיבוק לתוך זרועותיה של אשתו. בוסטון היא אולי קבוצה טובה בהרבה מגולדן סטייט, אבל אין לה שחקן אחד מרגש כמו קרי. הלילה זה היה מופע אגדי של שיא הרגש, השאלה היא האם יש לו דלק רגשי לעוד שניים כאלו.
7. מכל השלשות, החדירות, קליעות העונשין, צריך לזכור זריקה אחת מהמשחק הזה (שהזכיר את 47 הנקודות שלו בגמר נגד טורונטו ב-2019, בלי דוראנט ותומפסון במשחק שהסתיים בהפסד). תחילת המחצית השניה, משחק של חיים ומוות, קרי מקבל את הכדור בכנף הימנית, חמישה-שישה מטרים מהסל, וזורק זריקה עם הלוח ופנימה. זו זריקה שלא לוקחים אפילו באימון. שלושה משחקים. חמישה נגד אחד. בכל פרמטר של כדורסל אנושי מדובר בסדרה של בוסטון. אבל מה שסטף קרי עושה עכשיו הוא לא אנושי. הוא נוקם במיסטיקה על הסטירה שנתנה לגרין.
