הרס, אימה, צילומים בשחור לבן, נעים או דוממים, של יהודים מושפלים ושבורים מובלים בהמוניהם אל מותם. עצם אזכור השואה מעלה בראש של כולנו תמונות מסוימות שמייצגות אותה עבורנו. ויש עוד מראה נורא שמחובר בכל העוצמה לזיכרון הקולקטיבי: הגוף המצומק של אסירי המחנות המורעבים והחולים.
אי-אפשר לדמיין בכלל איך גוף כזה יכול להשתקם אחרי הטראומה שעבר. קשה עוד יותר לעכל את העובדה שהיו אנשים שהתרוממו מהאפר, ואחרי שנותרו מהם רק עור ועצמות, חזרו לחיים והפכו לספורטאים אלופים. במיוחד לא מסתדר הניגוד הזה: ניצול שואה שעשה מהפך מוחלט עד להצטיינות באחד הענפים הכי פיזיים ומתישים בעולם - הרמת משקולות.
סר בן הלפגוט הבריטי הוא אגדה חיה. בגיל 92, הוא ביקש בנימוס שלא להתראיין לכתבה זו מאחר שאינו עושה זאת עוד, אחרי עשרות שנים שבהן עזר לחנך ולהנציח את זכר השואה, אבל שמח לשמוע שסיפורו ממשיך להיות מסופר. מדובר בהשראה יוצאת דופן, אחד משני ספורטאים בלבד בהיסטוריה שעליהם ידוע כי התחרו באולימפיאדה אחרי ששרדו את מחנות הריכוז. השני הוא השחיין הצרפתי אלפרד נקש, שהיה חלק מנבחרתו בברלין 1936, נשלח לאושוויץ שם נרצחו אשתו ובתו, והתחרה בלונדון 1948.
"מרק עם ריח שתן וקרום לחם"
הלפגוט נולד ב-22 בנובמבר 1929 בעיר הפולנית פיוטרקוב, שם אביו מוישה ניהל את טחנת הקמח המקומית. עם פרוץ המלחמה הוקם בעיר גטו שאליו נשלח יחד עם משפחתו. המאבק להישאר בחיים היה בלתי אפשרי: הוא הצליח להשיג בגיל 12 עבודה יחד עם אביו ואחותו מאלה במפעל מחוץ לגטו, מה שעזר לו להתנייד באופן חופשי יחסית, בזמן שכמעט כל 24 אלף יהודי הגטו נשלחו להשמדה בטרבלינקה. לפני מספר שנים סיפר כי עוד לא התגבר על הפחד שלו מכלבים, מאחר שבגטו נהג להסתובב קצין נאצי בכיר שאילף את כלבו הענק לתקוף באכזריות את אברי המין של גברים ונערים.
בן, אביו ואחותו הצליחו לעבור כמעט את כל המלחמה בגטו, עד שבאוגוסט 1944 הגברים הועברו למחנה הריכוז בוכנוואלד והאחות לרוונסברוק. הם היו השארים האחרונים של המשפחה שנקרעה באכזריות קודם לכן: האם שרה ואחות נוספת, לוציה, הסתתרו בגטו כדי להימנע מהגירוש, אך יצאו ממנו לאחר שהגרמנים הבטיחו כי מי שיעזוב את המחבוא יושאר בחיים. הן היו חלק מ-520 יהודים שנענו לקריאה. לאחר שנחשפו, כולם נלקחו מיידית ליער הסמוך ונורו למוות.
הלפגוט סיפר לפני ארבע שנים על זוועות בוכנוואלד בראיון ל"גרדיאן": "כל מה שהיה לנו לאכול זה מרק עם ריח שתן וקרום לחם". הוא היה נער בריא עם נטייה לספורט, כך שהצליח לשרוד בתנאים האיומים, אבל את אביו לא יכול היה להציל. בן הועבר בין מחנות שונים עד ששוחרר על-ידי חיילים רוסים, שלושה שבועות לאחר שהגיע לטרזינשטט - אך מוישה נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט מצעדת המוות שיצאה מבוכנוואלד.
הלפגוט חשב שנותר לבדו בעולם. בן 15 שעבר זוועות שלא ניתן לתאר, ראה ראשים ערופים ומכרים שנשרפו בחיים. ואז הגיע הרגע שבו חייו השתנו לטובה: ממשלת בריטניה החליטה להעניק אשרות כניסה למאות נערים ונערות ששרדו את מחנות הריכוז וטופלו בידי עובדי סיוע יהודים. סיפורם המדהים חזר לאחרונה לתודעה בסרט "ילדי ווינדרמיר" שיצא ב-2020, ומתאר דרך עדויות מצולמות וקטעי משחק את החוויה שעברו הצעירים ממזרח אירופה שמצאו עצמם בקיץ 1945 בכפר שנועד למענם ליד אגם ווינדרמיר שבצפון-מערב אנגליה, שאותו ניהלו ארגונים יהודיים.
מלאך בשם "יוגי"
מדובר היה בעולם חדש. כל אותם צעירים חוו את הגרוע ביותר, ולפתע מצאו עצמם בשמש הקיצית, חופשיים לרוץ במרחבים הפסטורליים שליד האגם, בזמן שעברו שיקום פיזי ונפשי בעזרת צוות מסור. עם השנים התברר כי הפסיכולוגים במקום נקטו שיטות חדשניות שנועדו לאושש את הנערים היתומים, והובילו להתפתחות משמעותית במחקר בנוגע לטיפול בילדים.
הלפגוט וחבריו הפכו לחבורה מגובשת. שמחת החיים חזרה, בזמן שגרו יחד כמו בפנימייה, נהנו מתזונה בריאה ועסקו במשך חודשים בפעילויות ספורט ואמנות. הם גם השלימו חלק ניכר מהלימודים שנמנעו מהם כילדים. מדובר בסיפור הצלחה מסחרר בדרכו, סוג של ניסוי שלא התקיים לפני כן, שיקום מופלא שנעשה בקפידה וברגישות והחזיר צלם אנוש לשורדים שהמשיכו משם לחיים חדשים.
נספר חודשים לאחר שהגיעו למקום, בני הנוער יצאו אל העולם, מצאו משפחות מאמצות או ניסו את מזלם בשוק העבודה. הלפגוט התאחד ב-1947 עם אחותו ששרדה במחנה הריכוז והגיעה לבריטניה, נסע ללונדון וסיים תיכון. אבל את העתיד שלו מצא מחוץ לספסל הלימודים, בזכות אדם יוצא דופן ששווה להתעכב עליו: פול מאייר. מחנך, חוקר, סופר, עיתונאי ומאמן ששינה את חייו של הלפגוט הצעיר.
למעשה, האיש שהלך לעולמו בשיבה טובה ב-2011 בגיל 98, שינה את חייהם של רבים. הוא היה פעיל בתנועות נוער יהודיות בגרמניה, ונמלט ממנה ללונדון עם אשתו ובנו ברגע האחרון, לפני פרוץ המלחמה ב-1939. מאייר ידע לאן נושבת הרוח הרעה: האיש שהיה ידוע בכינוי "יוגי" שהודבק לו בילדותו היה ספורטאי מצטיין, ונכלל בסגל המיועד של נבחרת גרמניה לאולימפיאדת ברלין ב-1936, שם היה אמור להתחרות בריצת 100 מטר מול ג'סי אואנס - אבל נזרק ממנו חודשים ארוכים לפני טקס הפתיחה בגלל שהיה יהודי. בבריטניה שירת בצבא במלחמת העולם השנייה, כתב על ספורטאים יהודים בגרמניה, והקים מועדון ספורט ייעודי לפליטים מהשואה. כשהלפגוט הגיע להתאמן במקום, נוצר חיבור ייחודי.
החלום הפרוע שהתגשם
הלפגוט הפך לכוכב בספורט הבריטי באופן כמעט מיידי. הוא התמכר להרמת משקולות, ומהגוף הצנום של הנער שיצא מבוכנוואלד נוצר ספורטאי שרירי ששלט בתחרויות במשקל קל בממלכה. הוא הוכתר כאלוף בריטניה, וב-1950 חווה רגע מרגש במיוחד כאשר הגיע לישראל להשתתף במכביה השלישית – הראשונה שנערכה אחרי קום המדינה. הוא זכה במדליית הזהב, הישג שעליו חזר גם במכביות ב-1953 וב-1957. אלו היו מהרגעים החשובים בקריירה עבורו, להגיע כספורטאי חופשי למדינת היהודים העצמאית ולהפגין את כישוריו.
האולימפיאדה הייתה הצעד הבא. חלום פרוע עבור הנער בן ה-15 שחזר אחרי השחרור ממחנה הריכוז לעירו בפולין וגם שם כמעט נרצח על-ידי אנטישמים שלא שמחו לראות אותו בחיים. הוא השיג את הקריטריון להלסינקי 1952, אבל בסמוך לפתיחת המשחקים עבר ניתוח להסרת התוספתן ולא יכול היה להתחרות.
במלבורן 1956 וברומא 1960 הוא כבר היה חלק מהאולימפיאדה, במלוא הכבוד וההדר, כקפטן נבחרת המשקולנים הבריטית. בחור לא גדול, 67 ק"ג על 1.65 מטר, אבל חסון, חזק ובלתי מתפשר. במלבורן דורג 13, ברומא 18. במקום שבו אחרים לא הצליחו לעמוד במעמסה, הלפגוט חפר עמוק וסיפק הנפות נפלאות.
רואה את היופי שבחיים
"הייתי חייב להמשיך לחיות", הסביר בפשטות את המסלול שעבר. אחרי הפרישה, הוא הפך לאחת הדמויות החשובות בתחום הנצחת השואה בבריטניה, והמשיך לבקר בישראל. הוא פעל לחיזוק הקשרים של המערב עם מולדתו פולין, הרצה בכל העולם ועמד בראש ועדת יהודי בריטניה ב"יד ושם". ולאורך כל הדרך, סייע במסירות לניצולי שואה ודאג לרווחתם ולשיקומם, בדיוק כפי שאנשי ווינדרמיר ופול מאייר דאגו לו. בזכות העשייה הנרחבת, ב-2018 קיבל תואר אבירות שהפך אותו לסר בן.
כאמור, בשנים האחרונות הלפגוט הוריד מהעומס בגלל הגיל ונהנה מחייו לצד משפחתו בלונדון. הוא נשוי לארזה, אב לשלושה בנים וסב לנכדים. כל מי שפגש אותו מספר על אדם חייכן, חיובי ואופטימי, שרואה את היופי שבחיים למרות העבר הנורא, שעליו לא הפסיק לספר לדורות הבאים.
וכן, גם בגיל 92 הוא ממשיך להרים משקולות בכל יום כדי לשמור על הבריאות. לא באותו משקל, קטנות יותר, אבל הספורט הוא חלק בלתי נפרד ממנו. כמו השואה. כמו הזיכרון. כמו הניצחון.
